פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לטעמי, הנקודה המאלפת המרכזית ברומן המצוין הזה של ז'קלין כהנוב היא המיזוג שקיים בו – כמעט חסר תקדים או מקבילה – בין סוגיה פסיכואנליטית באופייה לסוגיית הזהות התרבותית. אסביר זאת מיד.
קודם לכן, כמה מילים על כהנוב. כהנוב נולדה במצרים ב-1917 למשפחת סוחרים אמידה ובילתה חלק ניכר מבגרותה בארצות הברית (בין השאר ניהלה שם פרשיית אהבים עם קלוד לוי-שטראוס, האנתרופולוג היהודי-צרפתי הידוע – כך הסתבר לי מהקדמתו לרומן דנן של איל שגיא ביזאוי). היא נישאה וגם התגרשה פעמיים. ב-1954 עלתה כהנוב לישראל והפכה עם הזמן למסאית מחוננת ומוערכת על ידי יודעי ח"ן (אהרן אמיר, למשל, פרסם את מסותיה – וגם תרגמן, כי הן נכתבו במקור באנגלית – בכתב העת שלו, "קשת"). במסותיה עסקה כהנוב רבות בזהות ה"לבנטינית" – אותה שכבה משכילה ואמידה של בני דרום ומזרח אגן הים התיכון, בהם יהודים, שזהותם מפוצלת בין המזרח למערב. במסותיה מתגלה כהנוב כאשת תרבות מרשימה ביותר, כציונית מעמיקה וכמי שבוחנת את המצב הלבנטיני בעין מפוכחת ולא סנטימנטלית.
וכעת לרומן, שראה אור באנגלית ב-1951 ובשעה טובה ומוצלחת רואה אור כעת בשפתנו (אם כי יש לקוות שטעויות הגהה לא מעטות שיש בו יתוקנו במהדורה הבאה). זה רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים, רומן המסופר בגוף שלישי על ילדות במצרים של שנות העשרים, שגיבורתו היא ראשל, בת למשפחת סוחרים יהודית עשירה. אביה של ראשל נולד למשפחה יהודית בגדאדית אריסטוקרטית שהיגרה למצרים, ואמה היא בת למשפחה יהודית תוניסאית עממית יותר באופייה שהיגרה אף היא מצרימה. הרומן, כדרכה של ספרות משובחת, צמוד לחוויות קונקרטיות של חיים שמהן הוא יוצר ספרות (בניגוד לספרות שיוצאת מרעיונות מופשטים, שהרבה פעמים היא חסרת חיוניות). אלא שמתוך החיוניות והכאב של תיאורי החיים הקונקרטיים עולה סוגיה אינטלקטואלית בוהקת והיא המתח בין המזרח למערב וההיקרעות של הגיבורה ביניהם.
הרומן עוקב אחרי ראשל מגיל שלוש בערך ועד תחילת גיל ההתבגרות. בתשתיתו – אם כי יש לחלץ את הנקודה הזו והיא אינה מוצהרת – מונח יחסה של ראשל לאמה, אליס. אליס מלאת כוונות טובות אך נעדרת – נעדרת ממש או נעדרת בתחושה שהיא מקרינה לראשל או שראשל מפרשת אותה כך. כך נפתח הרומן בהיעדרותה הממשית של האם, המתלווה לאביה של ראשל, דוד, בנסיעת עסקים חשובה ללונדון. במשך כמה חודשים עטופה ראשל באהבתם של סביה ודודיה מצד אמה, אנשים חמי לב ומזג (זה אחד ההבדלים הרבים בין רומן מלודרמטי לרומן משובח – אין כאן סצינות קורעות לב במובן הטלנובלי, ראשל אינה ילדה "זנוחה"). אבל צריבת ההיעדרות של האם כאובה ואיננה נמחית. ה"היעדרות" הבאה של האם מתרחשת עם לידת אחיה של ראשל, דניאל, לידה שנחווית על ידי האחות הגדולה כבגידה נוספת של האם. שתי היעדרויות נוספות ומרכזיות ברומן הן מסירתם של ראשל ודניאל לטיפולן של שתי אומנות דוברות אנגלית (הראשונה היא אירית). האם מתעקשת על כך שראשל ואחיה יחונכו על ידי אומנות אנגליות וראשל חווה גם את החלטתה זו כנטישה. אט אט תופס יחסה של ראשל לאומנת האחרונה, מיס נאטינג, את מרכז הרומן. בעוד האומנת הראשונה, מיס אובריאן, היא אישה חמה, האהובה על הילדים, מיס נאטינג, מחליפתה, היא אישה מורכבת יותר (אם כי לא רשעית פשוטה – כאמור, אנחנו בספרות טובה ולא בטלנובלה) וראשל והיא מנהלות דו קרב נפשי מסובך וגם אמביוולנטי מבחינה רגשית, מה שמכונה "יחסי אהבה-שנאה". מיס נאטינג מנסה לחנך את ראשל חינוך אנגלי כפי שהיא תופסת אותו ומבטה על חיי המצרים בכלל ומשפחתה של ראשל בפרט הוא ביקורתי מאד. ראשל מוחה על המבט והיחס הזה אבל גם מאמצת אותו – ואז כועסת על עצמה על כך שהיא מאמצת אותו. מבחינה פסיכולוגית הרומן משכנע ויותר מכך – מרשים מאד. אבל מה שהופך אותו למאלף הוא מה שהצבעתי עליו בהתחלה: למעשה ישנה כאן סוגיה פסיכואנליטית מובהקת – רצון לקבל אהבה מאם מתנכרת ומאבק שמופנה כלפי האומנת הן משום שהיא מגלמת את נטישת האם והן משום שהיא הופכת בעצמה לדמות אם שהיחס כלפי אמביוולנטי. אלא שהתמה הפסיכואנליטית הזו נצבעת בצבע תרבותי מובהק בהיותה של האומנת (ועל פי פקודתה המפורשת של האם!) מגלמת של תרבות רחוקה ומתנשאת. כך הופכים הרגשות העמוקים כלפי האם או תחליפיה לרגשות עמוקים ואמביוולנטיים כלפי התרבות המערבית והמזרחית כאחת. התרבות הופכת לאם! וראשל מתחבטת בין רצון לכבוש את האם המרוחקת (אליס אמה, מיס האטינג), כלומר רצון להיות מערבית, לבין רגשותיה החמים כלפי התרבות שגדלה בה (המתבטאים, למשל, במשיכה העמוקה שהיא נמשכת במרוצת הרומן לשתי נשים מצריות מיניקות וחמות!). כך נוצרת יצירה מיוחדת במינה שהינה לא רק רומן פסיכולוגי משובח אלא דיון מעמיק בתרבות כדבר מה קיומי – חיפוש אחר אם ואחר שפת-אם כאחד.
כהנוב מבטאת גם ברומן הזה, כמו במסותיה, את הסבל והייסורים שמביא שלל זהויות סותרות – בניגוד לגישה השטחית שרואה ב"עושר" הזהויות דבר מה חיובי. הלבנטיניות אינה רק ברכה. בראייה המפוכחת הזו, יש לשער, ניתן להבין גם את עמדתה הציונית (הרי הציונות ביקשה להביא מזור לזהות היהודית המפוצלת). ועם זאת, דומה שהלבנטיניות – על הברכה והקללה שבה – חוזרת ונהיית רלוונטית מאד לדורנו שחי בעל כורחו בבליל של זהויות, ביניהן הוא לעתים משוטט נבוך.
מבקר חופשי 