פורסם לראשונה במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לוקח לספר המפורסם הזה מעט זמן ללכוד את קוראו העכשווי, אבל בסוף הוא עושה זאת, לפחות כך היה במקרה שלי, והנאה מסוימת לא מבוטלת צפונה לקורא זה. קזנובה, ונציאני ממוצא מעט מפוקפק, שנולד ב-1725, היה הרפתקן ומהמר, יזם ואינטלקטואל, נווד שעבר בכל ערי הבירה החשובות של אירופה, ומעל הכל – כידוע גם למי שרק מכיר את השם "קזנובה" – אוהב ורודף ואף משיג נשים. בערוב ימיו ישב לכתוב את זיכרונותיו והרפתקאותיו והם כעת תורגמו לעברית (מדובר במבחר, למעשה, כי הכתבים במלואם כוללים 12 כרכים – וחבל שהעובדה שמדובר במבחר לא מצוינת בטקסט, כמו גם ציון המקור הצרפתי שממנו הוא תורגם – בהנחה שאין לפנינו תרגום מאנגלית – כמו גם שחבל על הרבה הרבה טעויות הגהה שיש כאן; ולמרות שהספר בתרגומו לעברית מוצג בצורה לא מקצועית כזו הוא, כאמור, מהנה).
את קזנובה רגילים למנות, לעתים, עם דון ז'ואנים גדולים של המאה ה-18. בצד הדמות הספרותית של דון ז'ואן עצמו (בגרסה של מוצרט; הדמות נולדה כבר במאה ה-17) והמרקיז דה סאד. אבל – לפחות בהשוואה למה שאני מכיר מדה סאד – אין מה להשוות. דה סאד משעמם מאד במונוטוניות של תיאורי הסקס הפרברטיים שלו, ואילו קזנובה חי ואנושי: הוא רברבן איטלקי אבל גם צוחק על עצמו, הוא מלא תשוקה אבל גם משתאה לתשוקותיו, הוא פגיע מבחינה רגשית וגם יודע לספר סיפורי הרפתקה וסיפורים מפולפלים. ניתן לקרוא בספר הזה, ראשית, מתוך הנאת קריאה בהרפתקאות, רובן אכן חושניות (אך לא כולן – למשל, סיפור בריחתו הנועזת מהכלא הוונציאני) ואכן מפולפלות – יש כאן, למשל, תיאורי אורגיות, סיפור טרגיקומי על פריג'ידית בעלת התנהגות זנותית שמטריפה את קזנובה, סיפור על נזירה משולחת רסן שמטריפה אותו במובן החיובי הפעם, סיפור על איך כמעט שכב קזנובה עם בתו (בלי לדעת שהיא כזו – ובהמשך – אבל אולי לא אגלה), סיפור על מאהב שרצה להציץ בקזנובה מתעלס עם אהובתו (של המאהב) ועוד. ועם זאת קשה להגדיר את הכתיבה כאן כפורנוגרפית (ובכלל, בעידן ויזואלי, הרי הפורנוגרפיה הכתובה נראית כה תמימה בכל מקרה, "מתורבתת" כמעט בהגדרה) – ישנו עידון בתיאורי מעשי האהבה עצמם. אין כאן תיאורי תנוחות, בקיצור. אבל ניתן להפיק מהווידוי של קזנובה (כך הוא מציג זאת, כווידוי, ויש לשער שבהשפעת ז'ן ז'אק רוסו) גם הנאה אינטלקטואלית. זאת לא רק בגין המידע ההיסטורי המפורט והפיקנטי שהכתיבה הזו מכילה – הכרכים האלה נחשבים לעדות היסטורית חשובה מאד – אלא באותו עניין עצמו שמסב את ההנאה הפשוטה המפולפלת: העניין הג'נדרי. מאלף, למשל, לראות איך בעקביות רבה קזנובה מעמיד (סליחה על הביטוי) שתי מטפורות למעשה האהבה: האחת היא הקרבת קורבן משותפת לאלים. והמטפורה הזו בעלת משמעות כפולה כי קזנובה מדגיש בספרו – ובכך הוא חלק אינטגרלי מעידן "הנאורות" – את אי אמונתו באמונות טפלות, כולל, כך משתמע, הדת, כך שהאהבה החושנית אולי מחליפה לדידו את הדת. ואילו המטפורה השנייה היא מלחמה. באחת הפעמים הוא כמו מבאר את המטפורה: האהבה היא מלחמה שבה הגבר נהנה לנצח והאישה להיות מנוצחת.
כמובן, אפרופו היעדר התקינות הפוליטית, חשוב לומר שחלק מהרפקתאותיו של קזנובה אינן עוברות את הרף המוסרי של ימינו וחלקן את זה של אף תקופה: הוא מכה חלק מהנשים כשהן מסרבות לו, הוא כמעט אונס (למרות שהוא מתבייש מאד שהידרדר לכך), הוא שוכב עם נערות שבתקופתנו נחשבות קטינות (אך לא בתקופתו), והוא משלם בלי סוף על סקס (מה שהופך אגב, את הסיפורים, המעוררים תהיות לעתים, ליותר אמינים מאלה של הנרי מילר, שיש המפקפקים באמיתות דיווחיו המופלאים – ואולי המפקפקים אינם רק גברים קנאים?). אבל אם לא קוראים את הטקסט הזה עם מרקר מוסרי נוקדני – ככלות הכל נמחק חלקים שלמים מהספרות הקלאסית ומכתבי הקודש אם נעשה זאת – אפשר כאמור ליהנות ממנו. יש לקזנובה גם פה ושם יכולות הבחנה פסיכולוגיות מעניינות מאד בנושאי מין, כמו המסקנה של קזנובה ששמחת החיים היא זו שגורמת לתשוקה המינית ולא ההיפך (כך נוכח לדעת כשהיו לפניו כמה נשים עירומות והוא היה שרוי בדיכאון ולפיכך לא נהנה מהן). או הערתו שהוא זקוק למשחק המתחסד של נשים, כמו גם להתנהגות מלאכותית-פלרטטנית שלהן, על מנת להתגרות מינית. או הערת חרטתו על שלא התחתן, אבל לזו נוספת מיד חרטה על החרטה כי הוא יודע שלא היה מסוגל לכך. או הערתו שהוא לא מסוגל לקיים יחסי מין בלי לדבר תוך כדי המשגל עם בת הזוג.
לטעמי, מי שירצה להעמיק בספר (כך, לפחות, הייתי עושה בעצמי בקריאה שנייה) כדאי לו לעמוד על היחסים בין ארבעה קדקודים שניצבים להבנתי בתשתיתו. אלא הם ההרפתקה המינית – ההרפתקה הכלכלית (היזמות וגם תאוות ההימורים!) – "הרפתקת" התבונה, החיים ללא דת – ומעשה הכתיבה של כל ההרפתקאות הללו, הכתיבה שהיא הדרך להביט בהכל מבחוץ – אמנם לעת זקנה!.
מבקר חופשי 
תגובות
נשמע מעניין! וישנה גם סדרה של הבי.בי.סי, לתסריט של דניס פוטר, שעשה אחר כך את "פרוטות מהרקיע" ו"הבלש המזמר" ועוד, וכבר ב"קזנובה" שלו אפשר לראות ניצנים של הסגנון המיוחד שלו וההתמקדות שלו בעולם הפנימי.
תודה על ההמלצה! יש גם את הסרט של פליני על קזנובה שהתחלתי פעם לראות ולא המשכתי חצי מטעמים טכניים וחצי כי הוא היה נראה לי מוזר (גם במושגים של פליני האהוב) – אולי אחזור כעת ואצפה בו.
ראיתי את הסרט של פליני, הוא מעניין ויש בו גם סצנות מבריקות. במיוחד זכור לי העניין עם ההיא שמאהבה רצה לצפות בהם – זה היה מבוים בצורה מבריקה, וגם סצנה מאוד מצחיקה שבה קזנובה משוחח עם מישהי על מישהו שנהג בשובבות, התחצף בכנסייה וצריך להיענש, ובסוף מתברר שהם מדברים על התחת שלה 🙂
טוב, אולי אכן אצפה בו שוב 🙂