פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
"מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה", שר מאיר אריאל. ועל הרעיון הקומי הקודר הזה מבוססת גם הקומדיה השחורה המוצלחת של ארנון גרונברג, הסופר ההולנדי ממוצא יהודי שהנו אחד הסופרים המעניינים הפועלים היום באירופה.
הגיבור של הרומן המסופר בגוף שלישי הוא סאמַארֵנדרָה אַמְבַּאני, אדריכל שוויצרי צעיר ממוצא הודי (אביו הודי ואמו שוויצרית). אביו של סאמארנדרה נפטר במהלך מסע של טיפוס הרים בשלג (הוא ניסה להיטמע ככל שניתן בארץ המארחת ובמנהגיה). סאמארנדרה, שאביו העניק לו את שמו ההודי המסורתי (רק בזאת ויתר למורשתו המקורית), מכנה את עצמו סאם כעת. "כל אדם זקוק לשם שהסובבים אותו מסוגלים לזכור ולבטא, שם שלא מעמיד בפניהם אתגר אקזוטי". סאם הוא מסוג האנשים שאם תדרוך לו על הרגל כעבור אולי חצי שעה הוא יבקש את סליחתך, כי הוא צריך ללכת. הוא ניטראלי כמו שווייץ, סובלני כמו בודהיסט, דייקן וחרוץ כמו שעון שוויצרי, עצור כמו גולש סקי שנתקע בתוך קרחון. יש לסאם אהובה שוויצרית בשם נינה וגם יחסיהם מאופקים מאד: "היא הייתה האישה הנאותה ביותר שפגש מימיו, והוא חיפש נאותות באהבה. ריסון. אמינות". כמו ב"טירזה", הרומן הקודם שלו, ובעצם גם ב"מבקש המקלט" שקדם להם, גרונברג הוא הסופר האירופאי הבולט ביותר מאלה המוכרים לי שכמו החליט במודע להמחיש את התזה של פרויד במסתו הגדולה מ-1929 "תרבות בלי נחת" שמתארת את הקיום התרבותי כקיום בתוך סיר לחץ. הגיבורים האירופאיים של גרונברג עצורים, מרוסנים, מאופקים, מסורסים ובאיזה שהוא מקום עלום בנשמתם מצויים על סף רתיחה פנימית, שתוביל לקריסה או לגלישה. מסע אל "העולם השלישי", לאפריקה ("טירזה") או למזרח התיכון (ישראל ב"מבקש המקלט" ועיראק ודובאי פה) ישחרר או ירופף בהם דבר מה, בדרך כלל לרוע מזלם או מזלם של הסובבים אותם. התפיסה הזו של אפריקה (בדרך כלל זו אפריקה) כמשחררת של הלא מודע או הליבידו מצויה גם אצל סופרים אירופאים אחרים בני דורו של גרונברג, למשל ניקולא פארג הצרפתי (ויש לה כמובן מסורת ארוכה). אבל גרונברג שונה מהם כי הוא סופר קומי ביסודו, גם אם ההומור שלו שחור בעיקרו, כך שהוא לא נופל למלכודת הסנטימנטלית או האוריינטליסטית של סופרים אחרים. כך כאן, שורת משפטים קצרים ויבשים לכאורה, אבל אירוניים פעמים רבות, מבדרים תחת פני פוקר תמימים, מניעים במהירות וביעילות ותוך הסבת עונג את העלילה המבודחת קדימה. זאת כי סאם בחר להשתתף בתחרות אדריכלית להקמת בית אופרה בבגדד השסועה והמיוסרת. יוזמה יפה של אינטלקטואל ויזם בגדדי לשעבר בשם חאמיד שאקיר מחמוד שחי זה שנים במערב ורוצה להביא נחמה לעיר הנאנקת. סאם ניגש לתחרות וזכה בה והוא יוצא בגדדה לביקור מכין ראשון להכרת העיר ואתר הבנייה. "תשמע סאם", אומר לו מחמוד בשיחת טלפון מכינה מלונדון, "אני הייתי נשוי שלוש פעמים, יש לי חמישה ילדים, עם ארבעה ניתקתי קשר, ואני מעשן בשרשרת. יש לי רק משאלה אחת. אם תושבי בגדד יוכלו ללכת לאופרה, נדע שניצחנו במלחמה. פוצ'יני הוא אהבת חיי". הסיטואציה מבדחת קודם כל בגלל המופרכות של החזון של מחמוד, גרסתו הייחודית ל"מלחמת הציביליזציות" ולרטוריקה של הבאת הדמוקרטיה לעירק. אבל הסיטואציה הופכת יותר ויותר קומית בעיקר בגלל סאם הגיבור העצור והחביב, ההודי "היקה". פגישתו עם הכאוס והאלימות והיעדר "התרבות" הנלווה גם להיעדר הנחת (בלשון המעטה) של המציאות העירקית מובילה מפסגה קומית אחת למשנה (זה מטבע לשון. בוא נהיה מאופקים ונאמר מגבעה קומית אחת למשנה). לבסוף, הוא אף נעצר באשמת ריגול ומעונה כשסכנת מוות מרחפת על ראשו.
גרונברג לא רוצה רק לשעשע. יש לו גם מטרה נוספת, ביקורת תרבות משולבת בביקורת מבנה אישיות. במשפט מפתח ברומן אומר גרונברג על חייו של סאם בכלא: "העירקים שהאשימו אותו בריגול היו קרובים אליו, יותר קרובים משהייתה אי פעם נינה". הגופניות העזה שנתקל בה סאם בעיראק, שכוללת כאמור הכאה, עינוי פיזי, נתפסת מבחינתו גם כסוג של קרבה. סאם העצור, המסורס והסובלימטיבי לעילא חש ששוביו קרובים אליו יותר מאשר חברתו. גרונברג כמו טוען ביצירתו שזו בעיה אירופאית: הנימוס הקפוא הזה, היעדר הקשר עם הגוף, לבטח עם גופניות חריפה, הדיכאון השקט הנובע מדיכוי עצמי שיטתי ויעיל.
אבל אני חושב שכדאי לקרוא את גרונברג לא כהוגה דעות חשוב אלא כסופר מוצלח של הומור שחור. ההגות הנ"ל לא מפותחת וככלות הכל הומור שחור כשלעצמו גם הוא נושא בשורה רעיונית, בהזכירו לנו את האבסורדיות, האטימות, הרשעות, הטמטום, חוסר השחר והמקריות של חלק מהמציאות עצמה.
גרונברג אמנם לא משחזר כאן את נעיצת הסכין בבשר של "מבקש המקלט", אבל גם לא נופל בהגזמה שקלקלה את השורה של "טירזה". רומן מוצלח.
מבקר חופשי 
תגובות
שלום רב,
אני סבורה שכל קורא זכאי לפרש ספר על פי דרכו וכראות עיניו, ולפיכך לא הגבתי למאמר הביקורת שכתבת בשעתו על הספר "טירזה", הגם שהצטערתי על פרשנותך.
ואולם, כיוון שאתה חוזר על פרשנות זו בשורה האחרונה של מאמר הביקורת על "האיש ללא מחלה", אני רואה לנכון להעיר לך:
טירזה לא נרצחה באכזריות יחד עם אהובה בידי אביה, אלא מתה בגיל צעיר ממחלת האנורקסיה בבית החולים שביער השחור. במילים אחרות, האב לא נהיה פסיכופת שמסוגל לכל מעשה שלא ייעשה בשליש האחרון של הספר, אלא הוא לאורך כל הספר אדם אומלל שאינו מסוגל להתמודד עם אובדן כל מה שיקר לו, ועל כן הוא בורח אל עולם הדמיון.
הרמזים, אגב, קיימים ומפוזרים בספר.
בכבוד רב,
רחל ליברמן
שלום רחל,
תודה על תגובתך. לא כך הבנתי את "טירזה" אבל ייתכן שטעיתי (וצר לי מאד על כך – מבחינה מקצועית – אם אכן טעיתי כך).
בכל מקרה גם הפרשנות האלטרנטיבית שאת מציעה כפרשנות הנכונה הופכת את טירזה לספר, לכל הפחות, פתלתל ומתחכם לטעמי.
שלום רב,
האיש ללא מחלה הוא הספר השני של ארנון גרונברג שקראתי וסיימתי אמש. הראשון שלו שקראתי הוא טירזה. האיש ללא מחלה דורש מהקורא להיות רגיש להומור שחור מהסוג היותר נסתר. לפיכך אינני סבורה שהספר מיועד לציבור קוראים סטנדרטי. הקורא הישראלי יתעניין בו משום שהספר מתאר את התרבות האירופית לעומת המציאות בבגדד ובדובאי. סיבה נוספת לעניין שהספר עשוי לעורר בקורא הישראלי היא ההתייחסות למוסד ולחיסולו של מבחוח בדובאי.
אני בחרתי לקרא את הספר אחרי שקראתי את הביקורת שלך ובמיוחד הסיפא:
"אני חושב שכדאי לקרוא את גרונברג לא כהוגה דעות חשוב אלא כסופר מוצלח של הומור שחור. ההגות הנ"ל לא מפותחת וככלות הכל הומור שחור כשלעצמו גם הוא נושא בשורה רעיונית, בהזכירו לנו את האבסורדיות, האטימות, הרשעות, הטמטום, חוסר השחר והמקריות של חלק מהמציאות עצמה."
תובנה כמו שלך הייתה מסייעת גם לשיווק הספר….
תודה
תרצה הכטר
מעניין, אמש סיימתי ותמיהתי הייתה מספקת כדי לטרוח ולבדוק אם מישהו כתב עליו משהו מאיר עיניים שפספסתי. לדעתי זה ספר סתמי, הדברים שאתה מתאר בדבר העצירות הרגשית נוכחים, אבל באופן כה חסר ברק וגיוון שהם נחוו (על ידי) כמלאכותיים. אני הרגשתי שיש כאן היתלות בפרויד מכאן וקפקא מכאן (ברגעי הסיום) כקישוטים להתנאות בהם, והתוצאה רופפת. מוטיב ההרס וההונאה העצמיים הם מהחזקים ביותר שיש לספרות להציע, דוגמת החטא ועונשו וסבבו, אבל אם הוא צועד בעיניים פקוחות למלכודת השנייה (ואולי גם לראשונה), או מעמיד את עצמו כמעין ישו של חטאי המערב, הרי שזה קורה על פני השטח ומותיר את הקורא (הזה) אדיש וטף עוין.