על "הכל קורס", של צ'ינוּאָ אצֶ'בֶּה, בהוצאת "ידיעות ספרים" – "עליית גג" (מאנגלית: אביעד שטיר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בממואר שלו, "העובדות", מספר פיליפ רות על מפגש ספרותי טראומטי שאירע לו ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק בראשית שנות הששים. המפגש עסק ב"ספרויות מיעוטים" ומנחה המפגש ואחריו הקהל התנפלו על רות והאשימו אותו באנטישמיות זאת משום שבספריו (ומדובר עוד לפני פרסום "מה מעיק על פורטנוי" ב-69!), כדוגמת "שלום לך, קולומבוס", ספר הביכורים המצוין של רות מ-1959, ישנה ביקורת חריפה למדי על תופעות ואספקטים ביהדות ארצות הברית (למשל, על הסנוביזם של נובורישים יהודים-אמריקאים). רות מספר שמשתתף נוסף בפאנל ניסה להיחלץ להגנתו. היה זה הסופר האמריקאי השחור ראלף אליסון. אליסון פרסם ב-1952 את יצירת המופת (שתורגמה לעברית) "האדם הלא נראה". היצירה הזו, שעוסקת בקהילה השחורה ובמחאותיה נגד חוסר השוויון והאפליה עוסקת גם רבות בביקורת עצמית, כלומר בהארת תופעות פסולות בעיני הסופר בחיי הקהילה השחורה עצמה.

הגישה של רות ואליסון לכתיבה מיעוטית מנוגדת בתכלית הניגוד לתפיסה נאיבית שמרחפת כמדומה בשנים האחרונות סביב המושג הזה של "ספרות מיעוט". הגישה הנאיבית תובעת מהספרות המיעוטית להיות מקהלת מעודדות של מיעוטים מדוכאים, "להביא את קולם", למחות נגד דיכוים, להאיר את אצילותם ויופיים. לא, לא, לא, אומרת הגישה של רות-אליסון. שחור ולבן היא אולי שפתה של הפוליטיקה, אך לא שפת הספרות. הטוב והרע בעולם בלולים בעולמה, האמביוולנטיות מושלת. הספרות היא "ביקורת החיים" (כפי שהגדיר אותה המבקר מתיו ארנולד) ואך טבעי הוא שהסופר המיעוטי יבקר גם את חיי המיעוט שהוא מכיר היטב. ובכלל, סוגת הרומן עוסקת באינדיבידואלים, על אורותיהם וצלליהם, ולא במניפסטים קבוצתיים.

הרומן החזק והמפורסם הזה, רומן הביכורים של צ'ינוּאָה אצֶ'בֶּה, שמובא כאן בתרגום חדש וטוב לעברית, ראה אור במקור אף הוא בשנות החמישים, ב-1958. אצ'בה הניגרי (1930-2013) נחשב ל"אבי הספרות האפריקאית המודרנית" (על אף שחשוב לציין שהרומן נכתב באנגלית) וכמי שהביא לראשונה למערב רומנים מצוינים שנכתבו על ידי אפריקאי ומתארים נאמנה ומבפנים את חיי האפריקאים. והגישה של אצ'בה לספרות המיעוטית דומה לגישתם של רות ואליסון. אין כאן התמוגגות רגשנית מחיי הפראים האצילים וכעס על המערב הרע שהפריע את שלוות הקיום הנהדרת בה הם חיו. זה רומן שמציג אמביוולנטיות עמוקה, ואינו חוסך את ביקורתו מאורח החיים האפריקאי המסורתי ומנכלוליו של האדם הלבן כאחד.

גיבור הרומן המסופר בגוף שלישי הוא אוֹקוֹנקְווֹ. אוקונקוו הוא גבר עטור תהילה בכפרו ובשבט האיבּוֹ שהוא שייך אליו בכלל. תהילתו נשענת הן על כוחו הגופני (שהופגן לראשונה בקרב היאבקות מפורסם כשהיה הגיבור בן שמונה עשרה) והן בנכונותו לחיי עמל ובהצלחתו ביזמתיו החקלאיות. הכבוד שרוחשים לאוקונקוו בחברתו מועצם גם בגלל שהוא נולד לאב לא יוצלח ובטלן והצליח לבנות את עצמו במו ידיו. כעת, הוא גבר מצליח במיטב שנותיו ולו שלוש נשים. אוקונקוו הוא גבר חם מזג. הוא מכה את נשיו כשהן לא משביעות את רצונו. הוא מטיף לבני כפרו להתנגד בכוח להסתננות של מיסיונרים נוצריים. הוא מודאג מגילויי רכרוכיות שהוא מאתר בבנו הבכור.

כאן נעוצה הנקודה הראשונה שהופכת את הרומן למאלף. על רקע המציאות הפרימיטיבית השבטית שאצ'בה מתאר מזדהרים ביתר בהירות מצבים אנושיים שאנו מכירים אותם מעולמנו המתוחכם, מתחכם ותשוש. זאת כי הגיבור של אצ'בה הוא בעצם גיבור נוירוטי. הוא אחוז בְּעתה מצלו של אביו ונחוש להתרחק ככל האפשר מצל זה. דעתם של האחרים עליו חשובה לו מאד. הגבריות הבוטה שלו ופחדו מהיעדרה אצל בנו גם הם נוירוטיים. דווקא בגלל הרקע הפראי והבסיסי של הרומן מצטייר ביתר חדות המצב האנושי הנוירוטי הכללי. עוד עובדה מודרנית שמצטיירת על הרקע האפריקאי בחדות קומית כמעט היא העובדה שמספר נשותיו של אדם בשבט האפריקאי נקבע לפי מידת עושרו. העובדה הזו מוצגת ללא התפתלות ואי נעימות פוליטקלי קורקטית וללא המסובכות והצביעות של החברות המונוגמיות להלכה שלנו, שבו מצויות תופעות דומות אבל באופן מוסווה, או באמצעות פרישתן הלא סימולטנית ב"מונוגמיות סדרתית", או שהן מצויות באופן שכולו סימבולי (המשיכה לעוצמה כלכלית בלי ה"החזקה" הפיננסית המעשית). יש משהו צלול ומבדר כאחד בהצגת תופעות כאלה כאן ללא כחל ושרק. וכך גם לגבי סוגיות מוכרות אחרות כמו המתח בין היחיד לקולקטיב ועוד.

אבל הגדולה של אצ'בה אינה נשענת רק על הבהירות הזו. היא נשענת גם על תיאור מלא ומלא חיים ואף הומור של המנהגים והאמונות ואופני הפרנסה והפוליטיקה השבטית האפריקאים, תיאור אנתרופולוגי "מרחבי" שלמרבה הפלא אינו פוגם בתחושת הקצב של הרומן, כלומר בתחושת ההתקדמות בזמן של העלילה. העלילה עצמה מתגבשת בשלב מסוים בספר לתיאור פלישתו המהוססת בתחילה של האדם הלבן לתוך חיי השבט, והמעבר מפלישה מהוססת מיסיונרית לפלישה כלכלית ולבסוף לכיבוש כוחני.

אלא שכאן מתגלה הגדולה של אצ'בה שעמה פתחתי. "הכל קורס" מבקר את הצביעות של האדם הלבן ואמונתו הכוזבת בעליונותו התרבותית. ועם זאת, הוא אינו חוסך שבטו משבטו. הוא מתאר את המנהגים האכזריים של בני שבט האיבו, שכוללים הפקרת תאומים שנולדו זה עתה למוות (כי תאומים נחשבים לילידי כוחות האופל), הכאת נשים אכזרית, שחיטת בני ערובה וביניהם ילדים. האדם הלבן הביא הרבה רע לאפריקה אבל גם נלחם בכנות במנהגים אכזריים אלה. כאמור, לא שחור לבן.