על "ילדותו של ישו", של ג"מ קוטזי, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: אברהם יבין, 320 עמ')

פורסם בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן מוזר. מוזר כשלעצמו אינו לא טוב ולא רע – רק מוזר. בפרקים לא ארוכים ובגוף שלישי ובסגנון המזוהה עם קוטזי (יבש, בעל משפטים קצרים, כתוב בזמן הווה, מכיל תדיר שורת שאלה-תהיות ששואלות הדמויות את עצמן וכן זו את זו) מסופר לנו על גבר וילד שהגיעו כפליטים ממקום לא מזוהה לארץ חדשה ולא מזוהה אף היא (אם כי דוברים בה ספרדית). הגבר המזדקן אינו לא אביו ואף לא סבו של הילד. הוא מעין אפוטרופוס שלו שהחליט שתפקידו הוא לאתר את אמו האבודה של הילד. אחרי שהם מסתדרים בארץ הסגפנית ונטולת ההומור, אך האדיבה ומאירת הפנים (שלעתים מזכירה איזו ארץ מזרח אירופאית תחת שלטון קומוניסטי לא משגשג אבל גם לא שרוי בעוני מנוול ואשר רשויותיו הומניסטיות יחסית) מאתר הגבר אישה שללא כל הוכחה הוא מחליט שהיא אמו של הילד. האישה מחליטה לקבל עליה את התפקיד האמהי. היא הופכת לאם מגוננת יתר על המידה והגבר מסייע בידה בגידול הילד. הילד פיקח בצורה בלתי רגילה, מקורי ביותר, אבל מסרב למרות, מתעקש על ראיית העולם הפרטית ולעתים המופרכת שלו וממלא את האפוטרופוסים שלו גאווה, דאגה וזעם. המשפטים של הילד ברומן הם מבדחים ומעצבנים-במכוון לעתים קרובות, כמו קול נטול גוף מסיפוריו של סמואל בקט, קול עקשן וחצוף ומבריק (קוטזי הוא מעריץ גדול של בקט). הנה דוגמה לקולו של הילד: "מדוע אני צריך לדבר ספרדית כל הזמן? אני רוצה לדבר בשפה של עצמי". האפוטרופוסים גם מתנגשים עם רשויות המדינה האדיבה שסבורים שיש לשלוח את הילד הממרה למוסד חינוכי מיוחד.

אז מהו הרומן הזה? ומה פשר הכותרת שנתן לו קוטזי? זוהי, כמובן, אלגוריה, כמו כמה מיצירותיו הקודמות של קוטזי ("מחכים לברברים", למשל), יצירות מעט מופשטות שאני הרבה פחות מעריך אותן מיצירותיו של קוטזי הקונקרטי, של יצירת המופת "חרפה" ושל הרומן החזק "תור הברזל". אבל אלגוריה לְמה? מה הנמשל של המשל? כמובן, יש אלגוריות ששולחות אותך לפרש את משמעותן על מנת שתשוב מתוסכל ללא פתרון. כך הן כנראה היצירות של קפקא. אבל אני חושב שקוטזי בהחלט רצה לומר "משהו". ובעצם שני "משהו-אים" לא לגמרי קשורים ואולי אף מנוגדים. בתיאור הארץ החדשה המסתורית שאנשים מהגרים אליה קוטזי ביקש לדעתי להעניק ביטוי לתחושה שאנחנו ("אנחנו" במערב, ואולי "אנחנו" באופן גלובלי) עומדים בפתחו של עידן חדש. זה עידן עני יותר וסגפני יותר ופוריטני יותר וקולקטיביסטי יותר. אם העשורים האחרונים של המאה העשרים היו עשורים הדוניסטיים וראוותניים ובזבזניים ואינדיווידואליסטים, הרי שמסיבות כלכליות, דמוגרפיות ואידיאולוגיות אנחנו בפתחו של עידן מתכנס, מצטמצם, צדקני, מרושש. קוטזי מבטא את זה בין השאר באמצעות תיאור ניסיונותיו של סימון, זה השם שנתנו בארץ החדשה לגבר האפוטרופוס, ליצור קשר עם נשים בחברה החדשה. הנשים מתייחסות למיניות בשאט נפש ודומה שגם הגברים בעולם החדש הינם בעלי מיניות זערורית. כך אומר סימון: "נדיבות לב, אני חייב לומר לך, היא משהו שאנחנו מוצאים כאן כל הזמן. אנחנו ממש נישאים על ענן של רצון טוב. אבל כל זה נשאר קצת מופשט. האם יכול רצון טוב כשלעצמו לספק את כל צרכינו? האם אין זה טבעי לנו להשתוקק למשהו מוחשי יותר?". ואילו ה"משהו" השני שקוטזי רצה "לומר" קשור בפינוק שמפנקת האם את ילדה, שיוצר ילד בעל ראיית עולם עצמאית ומקורית אבל גם ילד עם תווים מפלצתיים, תווים נרקיסיסטיים אשר לא מקבל מרות. זו, כידוע, בעיה שמטרידה הורים ומחנכים רבים בעידן שלנו. וקוטזי מעניק לה גוון של בדיחה תיאולוגית רצינית ואכזרית, ברומזו שאולי העצמאות הפראית והמגלומניות של ישו (סירובו לכל סמכות וראייתו את עצמו כ"בן האלוהים") הייתה גם היא תוצר של היעדר גבולות של ילד מפונק שנולד למשפחה חד הורית, או כזו שדמות האב הייתה בה מטושטשת.

המשמעות הראשונה של האלגוריה, זו הנוגעת לתחושה שאנו בפתחו של עידן סגפן, עני, קולקטיביסטי ופוריטני, נראית לי יותר חשובה ומעניינת מהמשמעות השנייה. הבדיחה האנטי דתית הזו על ישו אינה מקורית במיוחד או דחופה במיוחד. אם כי יש לשים לב שקוטזי לא רק מבקר את דויד,ישו הילד (דויד זה השם שניתן בארץ החדשה לילד), כי הרי האינדיבידואליזם הקיצוני שלו ("אני רוצה לדבר בשפה של עצמי") אנלוגי למחאה של סימון נגד החברה החדשה נטולת התשוקה! כלומר, נרמז כי יש קשר עמוק בין דת, התחושה שאתה ילדו של אלוהים, לאינדיבידואליזם.

אבל אי אפשר לערוך לרומן הזה רדוקציה למשמעויות שלו. אלו, החשובה יותר והחשובה פחות לטעמי, הינן רק חלק מהסיפור. בקריאת רומן יש חוויית המכלול, אליה משויכות ה"משמעויות" הכלליות של הרומן, ויש את חוויית הקריאה ממשפט למשפט, מפסקה לפסקה. וכאן קוטזי מצליח להישאר רענן ומפתיע לאורך רובו הגדול של הרומן. ההתפתחויות של העלילה מפגינות את היכולת להיות מקורי בתוך אילוצי הנתונים הבסיסיים שהציב האמן לעצמו. כמו הכבלים שקשר בהם הודיני את עצמו ומהם הצליח להשתחרר. הרי מקוריות ללא אילוצים אינה מקוריות כלל וכלל, אלא שרירותיות. אם אספר סיפור על, הבה נאמר, איש שהפך לציפור ואז הצליח לתקן את המכונית של איל פלדה ולבסוף התחתן עם אנדרוגינוס ושוגר לרומא של אוגוסטוס ושימש בה כמצביא אהיה מקורי מאד, אבל זו מקוריות חסרת ערך. ואילו קוטזי מצליח להיות מקורי בתוך הגבולות של הסיפור שהציב לעצמו.
כך שהרומן בהחלט לא מציג את קוטזי בשיאו, אבל הוא רומן מעניין ורענן.