הערה על הרומן "נָמֵס" של אור ארנסט

אני רוצה להסב את תשומת הלב לרומן שראה אור לפני כמה חודשים ושמו "נמס" של הסופרת אור ארנסט (הוצאת "עמדה חדשה"-"כרמל"). זה רומן דחוס ופיוטי, שהקריאה בו תובענית למדי, אבל פועם בו דבר מה חי מאד. הגיבורה, שרון, אישה צעירה, נשואה ואם, שחיה חיים בורגניים נוחים, מתערערת בעקבות רומן עם אישה חושנית וגחמנית בשם דפני. לאחר שרומן קצר ביניהן מסתיים מתקשה שרון לחזור לשגרת יומה. היא צוללת לדיכאון. בעלה, יונתן, הוא בן לאם נוטשת וכעת הוא ניצב בפני הסיכוי שאשתו תיטוש גם היא.

ברמת המיקרו (המשפט, הפיסקה) הרומן מכיל רגעים חדים ומרהיבים, מכיל יופי רב, הן יופי של התנסחות והן יופי של מחשבה מעמיקה וכנה. ברמת המאקרו, עם זאת, נותנת הסופרת לקוראיה קרדיט גדול מאד, אולי גדול מדי, ותובעת מהם מאמץ גדול להבנת המתרחש (בעיקר בחלק הראשון).

אבל הכוח הבסיסי של הרומן הוא חשיפת רטט החיים שמבקש להיוולד תחת השמיכות, החמות אך החונקות לעתים, של האהבה הזוגית והמשפחה.
"לפעמים אפשר להעביר חיים שלמים בלי לדעת איזה כוח הרסני קיים בךְ. את רואה בעצמך אדם שתורם לסביבה, שאפשר לסמוך עליו. פעם חברה העירה אותה בשתיים בלילה כי היה לה משעמם, והיא קמה סחוטה מעייפות ונסעה עד אליה רק בשביל לפטפט, ופעם עודדה את יונתן לנסוע עם חברים לטיול בירדן אפילו שהייתה חולה עם שני פעוטות, ויצאה מגדרה כדי להכין מִדבר קטן עם עץ דקל לגן הילדים, ועשתה אינספור פעולות שמעידות שיש לה לב טוב והתנהגות הוגנת, ושום דבר מכין אותך לזה שיתכן שיבוא היום וכל מה שחשבת לעצמך יקרוס בבת אחת, ושהלב יתבע את קיומו המלא והמתעורר – חיים ללא תשוקה אינם חיים שראוי לחיותם".
דווקא שתי יצירות מופת קולנועיות – של שני הקטבים המובהקים של הקולנוע האירופאי בשיאו, הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי – עלו במוחי בהקשר של "נמס".
הראשונה היא "לה דולצ'ה ויטה" של פליני. אולי הקטעים החזקים ביותר ב"לה דולצ'ה ויטה" הם הקטעים בהם נפגש מרצ'לו מסטוריאני ("מרצ'לו" בסרט), עיתונאי הרכילות והבידור, בידידו שניידר, אינטלקטואל ואיש רוח אנין ומרשים. במסיבה שקטה ואנינה בביתו של הלה, מרצ'לו המוקסם מחליט לזנוח את הבלי עולם הבידור ולהתיישב סוף סוף לכתוב. השיחה כל כך עשירה ונעימה, אשתו של שניידר יפה וילדיו הרכים מתוקים כל כך – הנה, אפשר לחיות אחרת! לא להסתופף כל היום עם פפארצו ולארוב לסלבריטאים! כשהוא מוסר לשניידר את התרשמותו המוקסמת, פולט שניידר המיוסר את המילים הבאות (אני מצטט מהזיכרון): "דע לך, שאין מלכודת גדולה יותר וחונקת יותר לנפש מאשר אורח החיים המסודר, הבורגני". המילים מוטחות במפתיע. ומפתיע אף יותר, אכן מזעזע, מה שקורה אחר כך: בעוד מרצ'לו מנסה את כוחו בכתיבה, בהפיכתו לאדם רציני – שניידר האינטלקטואל הרציני מתאבד אחרי שהוא רוצח את ילדיו! ופליני, בגאונותו, מקיף את האלמנה והאם השכולה, שאינה יודעת עדיין שהיא כזו – בכתבי וצלמי רכילות, ביניהם מרצ'לו עצמו ופאפראצו ידידו. כך, שניידר, במותו וברצח ילדיו, הצטרף לעולם הסחי הצהוב, והחזיר את מר'צלו אליו, אחרי שבחייו כמעט שלף מהם את ידידו.

יצירת המופת הקולנועית השנייה שעלתה בדעתי בהקשר של "נמס" היא "תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן. באחת הסצנות העזות ביצירה, ליב אולמן, שעובדת כעורכת דין לענייני משפחה וניצבת בעצמה בפני גירושין (היא עדיין לא יודעת זאת), פוגשת בלקוחה שבאה להתגרש. האישה, כבת ששים, מדברת בקול כבוי ובו זמנית רדוף ואובססיבי (הקול הזה והמבט האטום הנלווה הם העושים את הסצנה) על כך ש"בלי אהבה אי אפשר לחיות". היא מבקשת להתגרש כי אין בחייה אהבה ו – היא חוזרת ואומרת – "בלי אהבה אי אפשר לחיות".

"נמס" שייך למסורת הזו של אמנות העוסקת במועקות הקיום המשפחתי הבורגני. אחד מתפקידיה של הספרות היא לשמר – אכן, אף לעצב – את המקום הכואב, החי, הזה, שכל טרדות החיים באות למחוק אותו. כמו שכתב פעם ג'ורג' אורוול: "רוב בני האדם אינם אנוכיים מאוד. אחרי גיל שלושים בערך הם מוותרים על שאיפות אישיות – במקרים רבים, לאמיתו של דבר, הם כמעט מוותרים על התחושה שהם בכלל פרטים בודדים – וחיים בעיקר למען אחרים, או פשוט נחנקים מעבודה מפרכת”. ספרות מהסוג ש"נמס" מבקש להיות – ואף מצליח לפרקים – באה להזכיר לנו שאנו חיים, שאנו גם פרטים בודדים, שאל לנו לחיות רק למען האחרים או להימעך תחת עבודה מפרכת.

מקוצר זמן (יש טרדות אחרות לקיום הבורגני – נניח, "הבורגני" – טרדות ההתפרנסות) איני יכול להציג כאן ביקורת מפורטת של "נמס" ורק מסתפק בהסבת תשומת לב הקוראים לספר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צופי  On נובמבר 1, 2015 at 11:21 AM

    אכן ביקורת מעניינת…. במיוחד מעניינת ההקבלה לסרטים. אקרא את הספר בהקדם…

  • שירי  On נובמבר 1, 2015 at 5:34 PM

    ספר מצוין, ממליצה גם על "אי-שקט", ספרה הקודם (גם בהוצאת כרמל), כבר שם מגלה ארנסט כישרון מילולי מענג וראייה מעמיקה וכנה.

  • בריחה לא אמורה להיות שיטה ספרותית  On נובמבר 1, 2015 at 7:24 PM

    בלי השקעה נפשית רצינית מאוד בחוץ, בחברתי, אין פרטיות ואין כלום, אלא אם אתה סומך על אחרים שיתאמצו בשבילך ואתה משוחרר על גבם. אם ספר עוסק רק בפרטיות זה סימן שהוא עוסק בחצי ממה שחיוני. בריחה מצליחה בזכות אלה שלא בורחים, הם אלה שנשארים, שעובדים, שסובלים, מאחורי החזות המגניבה של הגיבור שסומך על אחרים. 'ההרואיקה' הצעקנית של ה'מורד'. פרופ' ליבוביץ אמר: "מעטים כיום חיים את ההיסטוריה". ניטשה כתב: בעת העתיקה ירדו הכול לטבול בהיסטוריה, במיתוסים שלהם, והחליפו כוח.
    החיים המודרנים בלי החיבור הזה שהיה בעת העתיקה מובן מאליו, אחראים גם לספרות שתופסת 50% כאילו זה 100%. היה מעניין אם סופר ייקח את האתגר להתקרב לכזה חיבור.

    • אור  On נובמבר 2, 2015 at 8:05 AM

      לא בטוח שהבנתי את טענתך, ואולי יש כאן שתיים. בנוגע, לתחילת הפסקה, אם התכוונת שספר 'שלם' צריך לכרוך את האתי והאסתטי יחדיו, הרי שכאן, דרך סיפור אישי עולה ביקורת כנגד התרבות הבורגנית בכללותה (פנים-חוץ/פרטי-כללי?).

      • מנסה להסביר  On נובמבר 3, 2015 at 10:33 AM

        ביקורת בסדר, אבל מה עם לקחת אחריות, להיות בעד למרות הכול, 'אף על פי כן'. קל להיות מורד סקסי ע"ח אחרים. בשורה התחתונה זה בכ"ז חוסר בגרות מנטלית שאופייני לאדם של הקפיטליזם המאוחר. אז מסופר מצפים שיחרוג גם מעבר לזמנו. ספרים עם אופק מוגבל יש בשפע, אבל גם צריך לאזכר שאלה ספרים מוגבלים. אגב, ממזמן כבר אין בורגנות, ז"א חוסל (נפשית ומנטלית) מעמד ביניים שהחזיק את התרבות והסדר החברתי על כתפיו, אז מה להגיד על אמנות שמאשימה מישהו מת. כשהיה חי לפחות היה לה את מי לבקר, וכשהוא מת היא ממשיכה לבקר אותו בנוחיות עיוורת..

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: