הערה על הרומן "נָמֵס" של אור ארנסט

אני רוצה להסב את תשומת הלב לרומן שראה אור לפני כמה חודשים ושמו "נמס" של הסופרת אור ארנסט (הוצאת "עמדה חדשה"-"כרמל"). זה רומן דחוס ופיוטי, שהקריאה בו תובענית למדי, אבל פועם בו דבר מה חי מאד. הגיבורה, שרון, אישה צעירה, נשואה ואם, שחיה חיים בורגניים נוחים, מתערערת בעקבות רומן עם אישה חושנית וגחמנית בשם דפני. לאחר שרומן קצר ביניהן מסתיים מתקשה שרון לחזור לשגרת יומה. היא צוללת לדיכאון. בעלה, יונתן, הוא בן לאם נוטשת וכעת הוא ניצב בפני הסיכוי שאשתו תיטוש גם היא.

ברמת המיקרו (המשפט, הפיסקה) הרומן מכיל רגעים חדים ומרהיבים, מכיל יופי רב, הן יופי של התנסחות והן יופי של מחשבה מעמיקה וכנה. ברמת המאקרו, עם זאת, נותנת הסופרת לקוראיה קרדיט גדול מאד, אולי גדול מדי, ותובעת מהם מאמץ גדול להבנת המתרחש (בעיקר בחלק הראשון).

אבל הכוח הבסיסי של הרומן הוא חשיפת רטט החיים שמבקש להיוולד תחת השמיכות, החמות אך החונקות לעתים, של האהבה הזוגית והמשפחה.
"לפעמים אפשר להעביר חיים שלמים בלי לדעת איזה כוח הרסני קיים בךְ. את רואה בעצמך אדם שתורם לסביבה, שאפשר לסמוך עליו. פעם חברה העירה אותה בשתיים בלילה כי היה לה משעמם, והיא קמה סחוטה מעייפות ונסעה עד אליה רק בשביל לפטפט, ופעם עודדה את יונתן לנסוע עם חברים לטיול בירדן אפילו שהייתה חולה עם שני פעוטות, ויצאה מגדרה כדי להכין מִדבר קטן עם עץ דקל לגן הילדים, ועשתה אינספור פעולות שמעידות שיש לה לב טוב והתנהגות הוגנת, ושום דבר מכין אותך לזה שיתכן שיבוא היום וכל מה שחשבת לעצמך יקרוס בבת אחת, ושהלב יתבע את קיומו המלא והמתעורר – חיים ללא תשוקה אינם חיים שראוי לחיותם".
דווקא שתי יצירות מופת קולנועיות – של שני הקטבים המובהקים של הקולנוע האירופאי בשיאו, הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי – עלו במוחי בהקשר של "נמס".
הראשונה היא "לה דולצ'ה ויטה" של פליני. אולי הקטעים החזקים ביותר ב"לה דולצ'ה ויטה" הם הקטעים בהם נפגש מרצ'לו מסטוריאני ("מרצ'לו" בסרט), עיתונאי הרכילות והבידור, בידידו שניידר, אינטלקטואל ואיש רוח אנין ומרשים. במסיבה שקטה ואנינה בביתו של הלה, מרצ'לו המוקסם מחליט לזנוח את הבלי עולם הבידור ולהתיישב סוף סוף לכתוב. השיחה כל כך עשירה ונעימה, אשתו של שניידר יפה וילדיו הרכים מתוקים כל כך – הנה, אפשר לחיות אחרת! לא להסתופף כל היום עם פפארצו ולארוב לסלבריטאים! כשהוא מוסר לשניידר את התרשמותו המוקסמת, פולט שניידר המיוסר את המילים הבאות (אני מצטט מהזיכרון): "דע לך, שאין מלכודת גדולה יותר וחונקת יותר לנפש מאשר אורח החיים המסודר, הבורגני". המילים מוטחות במפתיע. ומפתיע אף יותר, אכן מזעזע, מה שקורה אחר כך: בעוד מרצ'לו מנסה את כוחו בכתיבה, בהפיכתו לאדם רציני – שניידר האינטלקטואל הרציני מתאבד אחרי שהוא רוצח את ילדיו! ופליני, בגאונותו, מקיף את האלמנה והאם השכולה, שאינה יודעת עדיין שהיא כזו – בכתבי וצלמי רכילות, ביניהם מרצ'לו עצמו ופאפראצו ידידו. כך, שניידר, במותו וברצח ילדיו, הצטרף לעולם הסחי הצהוב, והחזיר את מר'צלו אליו, אחרי שבחייו כמעט שלף מהם את ידידו.

יצירת המופת הקולנועית השנייה שעלתה בדעתי בהקשר של "נמס" היא "תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן. באחת הסצנות העזות ביצירה, ליב אולמן, שעובדת כעורכת דין לענייני משפחה וניצבת בעצמה בפני גירושין (היא עדיין לא יודעת זאת), פוגשת בלקוחה שבאה להתגרש. האישה, כבת ששים, מדברת בקול כבוי ובו זמנית רדוף ואובססיבי (הקול הזה והמבט האטום הנלווה הם העושים את הסצנה) על כך ש"בלי אהבה אי אפשר לחיות". היא מבקשת להתגרש כי אין בחייה אהבה ו – היא חוזרת ואומרת – "בלי אהבה אי אפשר לחיות".

"נמס" שייך למסורת הזו של אמנות העוסקת במועקות הקיום המשפחתי הבורגני. אחד מתפקידיה של הספרות היא לשמר – אכן, אף לעצב – את המקום הכואב, החי, הזה, שכל טרדות החיים באות למחוק אותו. כמו שכתב פעם ג'ורג' אורוול: "רוב בני האדם אינם אנוכיים מאוד. אחרי גיל שלושים בערך הם מוותרים על שאיפות אישיות – במקרים רבים, לאמיתו של דבר, הם כמעט מוותרים על התחושה שהם בכלל פרטים בודדים – וחיים בעיקר למען אחרים, או פשוט נחנקים מעבודה מפרכת”. ספרות מהסוג ש"נמס" מבקש להיות – ואף מצליח לפרקים – באה להזכיר לנו שאנו חיים, שאנו גם פרטים בודדים, שאל לנו לחיות רק למען האחרים או להימעך תחת עבודה מפרכת.

מקוצר זמן (יש טרדות אחרות לקיום הבורגני – נניח, "הבורגני" – טרדות ההתפרנסות) איני יכול להציג כאן ביקורת מפורטת של "נמס" ורק מסתפק בהסבת תשומת לב הקוראים לספר.