על "פסבדו", של רומן גארי, הוצאת "כתר" (מצרפתית: רמה איילון, 213 עמ')

פורסם בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה ספר מנג'ז. הסופר הצרפתי (ממוצא יהודי) רומן גארי (1914-1980) החל ב-1974 לפרסם רומנים תחת השם אמיל אז'אר, בגלל תחושתו שלא מתייחסים עוד כראוי לכתיבתו תחת שמו שלו. ספריו של "אמיל אז'אר" זכו לתשומת לב רבה. "כל החיים לפניו" שלו, למשל, זכה בפרס "גונקור", הפרס החשוב ביותר בצרפת. הפרס הזה אינו ניתן פעמיים לאותו אדם, וכך גארי הפך לסופר היחיד בהיסטוריה של הפרס שזכה בו פעמיים, פעם בשמו שלו ופעם בפסבדונים אז'אר. חרושת שמועות על זהותו של אז'אר החלה לרחוש בצרפת. גארי, על מנת להימלט מזיהויו עם אז'אר, ביקש להציג אדם אמתי כמתחזה לסופר במקומו, והמועמד שלו היה קרוב משפחה שלו בשם פול פבלוביץ'. אבל העניינים רק הסתבכו יותר כי פבלוביץ' החל להאמין בסגולותיו הספרותיות ואיים על גארי שיחשוף את זהותו. פרטי הפרשייה הזו, המעניינת במידה מתונה, נמצאים בהקדמתה הידענית והמועילה לספר של מאיה גז, שכתבה דוקטורט בסורבון על גארי.

"פסבדו" הוא הרומן השלישי שפרסם גארי כאז'אר ובו הוא עוסק בבלבול ובבלגן האלה עצמם שעוררה המצאת אז'אר. אבל הוא עוסק בהם באמצעות המצאות נוספות ולמעשה בלבולים נוספים. זהו מונולוג של מטורף שהוא כביכול אמיל אז'אר עצמו, שמזוהה כאן אכן עם פול פבלוביץ'. לפול זה יש דוד שהוא מכנה הדוד מאקוט והוא בן דמותו של רומן גארי. פול-אז'אר מאושפז בבית חולים לחולי נפש בדנמרק. כלומר, אם להאמין לדבריו, שחלקם מופרכים בעליל. כמונולוג של סכיזופרן הוא רצוף הזיות, סתירות פנימיות, נונסנס, הגיגנות פילוסופית מרחיקת לכת, אובססיות ופרנויות וכיוצא בזה. "אני לא מייחס חשיבות לכרונולוגיה, לסדר ולכללים במסמך הזה, וזאת מכיוון שקראתי די והותר ספרי בלש כדי לדעת שהסדר עלול להוביל אלי את השוטרים". הבעיה הראשונה והמידית של הרומן היא שהקופצנות והיעדר הקוהרנטיות מייגעים. צריך להיות גאון – או צריך להפגין גאוניות ספציפית – על מנת להפוך מונולוג של משוגע למעניין. כזו שגוגול הפגין, למשל, ב"יומנו של משוגע". גארי לא מפגין כזו כאן. כמה אפשר לקרוא משפטים מפגיני שיגעון כמו המשפט הזה: "אלייט עשתה תואר ראשון בספרות כדי להיות מוכרת במרכול, ולימים, בהמלצתי, הפכה למלכת ספרד וכך קיבלה דמי ביטוח לאומי"? דוגמה לאופיו המייגע של הטקסט היא האופי המכאני של שימוש באוקסימורונים על מנת להמחיש את הסתירות הפנימיות של נושא המונולוג: "לא הייתה לי כל סיבה לחוש שלווה, וזה כשלעצמו היה מרגיע". "למחרת בבוקר הצלחתי לתפוס את דוקטור כריסטיאנסן. הוא נהרג שלושה ימים קודם לכן". וכיו"ב.

מוח משוגע הוא כמו מכונה מקולקלת וכמה מעניין לשמוע טרטור חסר תועלת של מכונה מקולקלת? גארי מודע לזה ומנסה לתת פשר לשיגעון של נושא המונולוג. כך יפצה את הקורא פיצוח ההיגיון שבשיגעון על מופעיו הבלתי מובנים והשרירותיים לכאורה. הפשר הוא משהו מעין זה (אם הבנתי נכון, וזה לא קל): כביכול מתחת לשיגעונו של נושא המונולוג מצוי הפחד שלו מהקיום הרגיל, הנורמלי, שמטשטש את הזהות הייחודית של בעל השיגעון. הוא חפץ או להיות יחיד במינו או לא להיות. אפילו לכתוב ספרות פירושו לאבד את הייחודיות שלך, ליטול חלק במשחק חברתי מסוים. עדיף לשתוק או לדבר ג'יבריש. אבל אז אתה אכן נעלם. בחירתו בהתחזות היא סוג של פשרה: הוא נוטל חלק בעולם בלי ליטול חלק. אבל "מבנה העומק" הזה שניצב בתשתית הרומן לא משכנע וגם אם הוא היה משכנע הוא לא היה מצדיק את הטיול הארוך בג'ונגל של פני השטח של הטקסט, מסע מפרך שמצריך הנפות מַשֵטות עזות ותכופות על מנת לפלס לך דרך.

בעיה נוספת של הרומן הינה שהוא תלוי מאד בהתרחשויות החוץ ספרותיות של פרשת אמיל אז'אר (אלה שתוארו בראשית הביקורת). כיום, ב-2015, כשאתה מעוניין לקרוא את הרומן כשלעצמו, במנותק מההתרחשויות האלו, או שהן לא מעניינות אותך במיוחד, הרומן אינו עומד יפה על רגליו שלו. הרומן גם ניזון מההתרגשות של גארי הן מהצלחתו של הפסבדונים והן מהתהדקות המצור סביב זהותו האמתית של הכותב. אבל ההתרגשות המובנת של הסופר במקרה כזה היא פרטית ואינה נוגעת בקורא.

ואולי בעיה נוספת, הבעיה הבסיסית של הרומן, היא סוג של חוסר יושר ושל התחכמות. הרי אנו יודעים מדוע גארי פנה לכתיבה בפסבדונים. הוא רצה לזכות בהכרה, בהכרה נוספת, שחש שלא יוכל לזכות בה תחת שמו האמתי. והנה ב"פסבדו" הצורך הבסיסי והמובן הזה הופך לדבר מה פילוסופי ופסיכולוגי מסובך ומעורפל: שאלות של זהות ואינדיבידואליות, שאלות נשגבות על מה זו ספרות, שאלות על מה זו בריאות נפשית ומה זה חולי נפשי, ואפילו הבעיה היהודית נדחפת לפה. כך שנוצר הר (של נייר), אמנם לא מעכבר, אבל הבה נאמר מגבעת אגו קטנה ולגיטימית של סופר (מוכשר) שרוצה לזכות ב(עוד) הכרה.