על "אמה", של ג'יין אוסטן, הוצאת "סנדיק ספרים" ו"אהבות" (מאנגלית: שי סנדיק, 553 עמ')

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחרי כמה עשרות עמודים של קריאה ביצירה הזו, שחגגה זה עתה מאתיים שנה לפרסומה, אתה נמלא אותה חדווה נדירה, חדוות ההכרה שאתה קורא ביצירת מופת. החדווה הזו נחלקת לחדווה שנובעת ישירות מהמעלות של היצירה עצמה מצד אחד ולחדווה כללית, על כך שאתה נוכח לדעת שיש ככלות הכל דבר כזה, "יצירת מופת". ובמילים אחרות: יש היגיון בקאנון. הרי גדודים של מבקרי ספרות אקדמיים זועמים יצאו בעשורים האחרונים בשצף נגד הקאנון, נגד אותה רשימה ארוכה של "יצירות מופת" כביכול שנכתבו על ידי "גברים לבנים מתים", יצירות שכל גדולתן לכאורה, כך נטען, נובעת מכך שהן היו יצירותיו של המעמד השליט או שהן ממשיכות לשרת את המעמד השליט ומבססות את שליטתו הכלכלית והפוליטית. אוסטן אמנם פחות פגיעה לאחת משלוש ההאשמות הללו בהיותה אישה (אם כי היא הייתה לבנה ובהחלט היא מתה), אבל גם היא לא חסינה בפני האשמות אופנתיות אחרות נגד "הקאנון": מעמד הפועלים אצלה כמעט ולא נוכח, למשל, וכך גם האימפריאליזם האנגלי שותת הדם, ואילו הפמיניזם שלה מפוקפק כהוגן. הנימה שלי כלפי המגמות הללו של "אסכולת הטינה", כפי שמכנה בכעס המבקר האמריקאי הרולד בלום את ההתקפות על הקאנון באקדמיה בעשורים האחרונים, ביקורתיות, אבל אני לא חסין בפני הספקות שהן מעוררות ונחרץ הרבה פחות מבלום (לא הדבר היחיד שאני פחות ממנו). ולכן, כשאתה נפגש ביצירה הקאנונית עצמה והקריאה מאששת את גדולתה – החדווה גדולה. אין שמחה כהתרת ספקות.

אז מהי הגדולה של "אמה"? מה יכול להיות מרעיש כל כך בסיפור בגוף שלישי על צעירה כפרית בת עשרים ואחת, אמידה ויפה, שחיה לה בדרום אנגליה, ומבלה את זמנה בניסיונות שידוך של בני חבורתה זה לזו, ובהשערות על חיי האהבה של בני חבורה אחרים? מה מופתי כל כך בסיפור קטן על צעירה עצמאית ודעתנית שנחושה לא להינשא לאיש אבל הסוף הטוב השמרני-הוליוודי לא פוסח עליה? מה יכול להיות מעורר התפעלות בקומדיה רומנטית שכזו? מדוע היא נתפסת מזה דורות לנקודה חשובה ביותר בהתפתחות סוגת הרומן?

צריך להפריד בין התחושה שאתה קורא ביצירת מופת, שדומה לתחושת הינשאות מעלה והיתקלות בשפע מתפוצץ של רשמים, לבין הניתוח של התחושה הזו. לא בטוח שהניתוח שלהלן יצליח להסביר את מלוא תחושת ההתפעלות, את החדווה המוזכרת. ובכל זאת אנסה להציע ניתוח לגדולה של אוסטן ב"אמה".

יסודות משניים בגדולה של אוסטן הם היסודות הסאטיריים. מדובר בעיקר בדמויות משנה בעלות אופי קבוע ולא מתפתח שיש בהן דבר מה מבדר ביותר. כך הוא אביה של אמה, ההיפוכונדר והאגואיסט התמים שלא מעוניין שאמה תעזוב אותו לטובת חתן ושמפציר בכולם לא לצאת מהבית בחורף הקר. כך היא גברת אלטון, מבני החבורה של אמה, אישה יומרנית וסנובית שמתפארת בייחוסה ומשרבבת אותו לצורך ושלא לצורך בשיחה. כך היא העלמה בייטס, עוד אחת מבני החבורה בכפרה של אמה, רווקה זקנה טובת לב אך פטפטנית שאינה יודעת להבחין בין עיקר לטפל. בדמויות הללו מפגינה אוסטן וירטואוזיות סאטירית. עוד יסוד משני להסברת הרעננות של הרומן נעוץ דווקא בדמות המרכזית, וליתר דיוק ביצירת מעין כפילה-יריבה לדמות המרכזית, הלא היא ג'יין פיירפקס, שכמו אמה היא צעירה ויפה ונבונה. כך נוצר לרומן הזה מבנה דו-מוקדי לא שגרתי. אבל אלה הם כאמור או בפשטות דמויות משנה או יסודות משנה בגדולה של אוסטן.

יסוד מרכזי אחד בגדולה של אוסטן היא ההמחשה שלה עד כמה חלק ניכר מחיינו אנו מפרשים את המציאות, עד כמה האדם הוא החיה-המפרשת. זאת ועוד: המחשתה של היצירה עד כמה חלק מרכזי בחייהם של בני האדם רוחש במסתרים בתוך נפשם. אנו עסוקים דרך שגרה בפרשנות של סביבתנו האנושית (מה הבוס חושב עלינו? ומה בת הזוג הפוטנציאלית? והאם חבר שלי כועס עלי או לא? ולהבדיל, האם הזר שעומד לידי בתחנה עומד להוציא מהתיק סכין או סיגריות?); ואנו מגששים למגע עם אחינו בני האדם, כאשר חלק נכבד שלנו, החלק הפנימי, חתום בפניהם וכך גם הם חתומים בחלקם מפנינו. אוסטן ממחישה את האמיתות הבסיסיות הללו באופן רב עוצמה דרך אֶמה, הבטוחה בעצמה והחכמה באמת (ובכך היא כבר דמות מרעננת, כי היא אינה הקלישאה על הטיפש הבטוח בעצמו), העסוקה ללא הרף בפרשנות כזו, בטוחה שהיא בוחנת כליות ולב וטועה שוב ושוב, באופן שיטתי ומרהיב, בפרשנות המציאות שלה. לא זו אף זו: אֶמה טועה גם בפרשנות מניעיה שלה עצמם. שידוכיה כושלים באופן ספקטקולרי והשערותיה על יחסי האהבים שרוחשים סביבה רחוקים מרחק עצום ממה שאכן מתרחש. וכך גם תפיסתה העצמית כמי שהיא חסינת-התאהבות מתנפצת לרסיסים. אלא שהווירטואוזיות של אוסטן מורכבת לא רק מהלקח הרציני אך הקומי שאמה לומדת על דלות יכולותיה הפרשניות ואי מודעותה העצמית. הווירטואוזיות של אוסטן נובעת מיצירת תלכיד נדיר בין הלקח המוסרי של הרומן לאופיו הבידורי המהנה. זאת משום שאוסטן מציירת בפרוטרוט מציאות שאכן ניתנת לפרשנות שאמה נותנת לה. הקורא, שמבין משלב מוקדם שאמה כנראה טועה בפרשנויותיה, מצוי, עם זאת, במתח עצום וכמה לגלות מה באמת קורה לנגד עיניו, מה היא הפרשנות האמתית למציאות המתעתעת שהוליכה שולל את אֶמה החכמה. האפקט הבידורי מתוחכם כשלעצמו אם נזכור שאף אחד לא נרצח כאן, אוסטן כותבת בעצם סיפור בלשי מותח ביותר ללא סנסציה ורציחות. אבל העיקר הוא שהיא מלכדת את הלקח המוסרי על עיוורונה של אמה במתח הבידורי, בתשוקה של הקורא לדעת מה האמת שמאחורי התעתוע.

יסוד מרכזי נוסף בגדולה נעוץ בסגנון של אוסטן. אזכיר רק שני יסודות מהתחום הזה (הסגנון של אוסטן) שקריירות אקדמיות שלמות יכולות להיבנות עליו (ולבטח נבנו). האחד, גלוי יותר, הוא האירוניה והסרקזם. למשל, במשפט כמו זה: "טבע האדם נוטה חסד לאנשים המצויים בנסיבות מעניינות, ולכן מובטח לאיש צעיר שידברו בשבחו אם עלה בידו להתחתן או למות". היסוד השני חמקמק יותר והוא חתירתה של אוסטן כמספרת לדיוק על ידי הכברת תיאורים ושמות תואר. כדוגמה אביא ניסיון להגדרת גוון עור של אחת הדמויות, ניסיון שעושות הפעם דמויות אחרות ולא המספרת אבל הוא ממחיש גם את סגנונה שלה: "ברור שלעולם אין בו ברק, אבל בדרך כלל גם אינו חולני למראה, ויש בו רכות ועדינות המשוות הדר ייחודי למראה פניה".

ככלל התרגום החדש של שי סנדיק קולח, וטוב שיש ליצירה מהמדרגה הזו כמה תרגומים לעברית. עם זאת, יש לערוך הגהה במהדורות הבאות שאני מקווה שתצאנה, כי ישנן טעויות הגהה לא מעטות. וכמו כן אציין שבכמה מקומות (מעטים) תהיתי אף על הדיוק בתרגום עצמו.