על "דוח מן הפנים", של פול אוסטר, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: אברהם יבין, 244 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים מעטים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לממואר החדש של פול אוסטר, שבא אחרי זה שקדם לו, "יומן חורף" (שיצא לאור גם כן ב"עם עובד"), ארבעה חלקים. יפה ומרגש מאד החלק הראשון (כשליש מהספר) – ומיותרים שלושת האחרים. תהיית "היכן היה העורך?", נשאלת לפיכך גם נשאלת.

החלק הראשון הוא קטעים קצרים על שנות ילדותו של אוסטר (עד גיל 12). אוסטר נולד ב-1947 וגדל בניו ג'רזי, להורים בני המעמד הבינוני, שלא הסתדרו זה עם זה ולבסוף התגרשו; גדל כבן למשפחה יהודית שיהדותה הייתה כמעט בלתי מורגשת. כמה חַיוּת ורגש מפעמים בקטעים האלה, הופכים אותם למפעימים. הנה, למשל, הפתיחה, שבפשטות מציגה את אחת התכונות המרכזיות של הילדות המוקדמת: "בראשית היה הכל חי. העצמים הכי קטנים ניחנו בלבבות פועמים ואפילו לעננים היו שמות. מספריים יכלו ללכת, טלפונים ותיונים היו דודנים, עיניים ומשקפיים היו אחים. לוח השעון היה פני אדם, לכל אפון שבקערית שלך היתה אישיות משלו, והסבכה שבחזית המכונית של הוריך היתה פה מגחך עם שיניים רבות". אוסטר מצליח להחיות בקטעים רבים בחלק זה את הפליאה של הילדות, כאשר היינו עוד תיירים בעולם. כמובן, הילדות היא לא רק פלאות הנגלים בזה אחר זה, אלא גם אסונות שחוסר הניסיון והפרספקטיבה הופכים לחונקים ונצחיים. זה הרי אחד היתרונות האדירים של הבגרות, אולי יותר מהסקס, הידיעה שהכל עובר. כך מתוארים כאן יפה רגעי האמונה המצמיתה, והכפירה המצמיתה לא פחות, של פול הילד. "אלוהים, שהיה בכל מקום ומלך בכל, לא היה כוח של טוב או אהבה אלא של פחד. אלוהים היה אָשָם". וב-1953, כשפול הילד בן השש צופה בסרט "מלחמת העולמות" ולתדהמתו רואה כיצד היצורים ממאדים משמידים באחת הסצנות כוהן דת שבידו צלב וספר תנ"ך הוא התחלחל: "לנוכח הרשע נמצא אלוהים חסר ישע כאדם הכי חסר ישע". כך שחלק זה מלא גילויים, טובים כרעים: המשפט המסעיר שאומר שרלוק הולמס הנערץ לרעו ווטסון שהתאמץ להסביר לו על מערכת השמש, משפט שתוכנו הוא "שאין לו שום עניין ללמוד את הדברים האלה". מה?! לא מאמין פול בן האחת עשרה למקרא עיניו, מה זאת אומרת שהולמס הנערץ והחכם כופר במה שכולם מטיפים לו והוא לרכוש ידע בהכל? "והנה הולמס הנערץ עליך אומר לא, שיש כמה דברים שהם חשובים יותר מדברים אחרים, ואת הדברים הלא חשובים צריך להשליך ולשכוח משום שאינם משרתים שום תכלית ורק דוחסים את המוח בחתיכות חסרות תועלת". או הגילוי המאכזב של אוסטר הילד שאביו לא לחם במלחמת העולם השנייה.

אבל אז באים שלושת החלקים האחרים. בחלק השני, בן כששים עמודים, מפרט אוסטר את עלילתם של שני סרטים שראה בילדותו והשפיעו עליה מאד. בהתחלה חשבתי שאלה סרטים מומצאים, וזהו מין תעלול פוסטמודרני המציג "זיכרון" של סרטים שלא קיימים באמת. כי אחרת מדוע שבמשך עשרות עמודים, אמנם רהוטים ורגישים, ישחזר לנו סופר עלילות סרטים קיימים שהשפיעו עליו? זה הרי דבר מה שבין עצלות ופלגיאריזם (לא מבחינה פורמלית, אלא מבחינת התחושה אצל הקורא). אך לא, אלה סרטים קיימים. תחושת העצלות והמילוי מכל הבא ליד מתגברת בחלק הבא. בחלק זה מספר לנו אוסטר על מכתבים שנמסרו לידיו במפתיע לאחר עשרות שנים מידי אשתו הראשונה, הסופרת לידיה דיוויס, מכתבים שכתב לה בצעירותם. כעת הוא מצטט מן המכתבים בלוויית הערות מגשרות שלו. המכתבים מגוללים תקופה סוערת בחייו, כשהיה כבן עשרים. אבל אוסטר לא יוצר סיפור סדור וחסכוני מהתגלית שלו, אלא משתמש במכתבים כמו שהם, פחות או יותר, והתחושה היא של מנה לא מוכנה. החלק הרביעי הוא פשוט אלבום תמונות שבו מצויים תצלומים של כמה מהפריטים והאישים שבחלקים הקודמים. מדובר בלמעלה ממאה תמונות, כך שהתחושה היא שזה אינו נספח, אלא חלק ממש, החלק הרביעי. העצלות מגיעה כאן לשיא מסוים: הוספת תמונות בספרות יפה למבוגרים, שהתחילה אצל זבאלד כדבר מה מעניין וניסיוני, הופכת כאן לחומר מילוי, לאמצעי ניפוח.

ואולי העצלות של שלושת החלקים האחרונים קשורה גם לז'אנר שבו אוסטר כותב. הממואר והכתיבה האוטוביוגרפית זוכים בעשור וחצי האחרון לפריחה. מדוע? אולי מכיוון שיש צורך להוסיף את ה"זה קרה באמת" על מנת לחזק את כוח המשיכה של הספרות. אבל כפי שכתב כבר אריסטו: הספרות נעלה מההיסטוריה כיוון שבספרות יש היגיון עלילתי פנימי וההיסטוריה היא לעתים גבב של התרחשויות שבאו בזה אחר זה. כך גם הממואר יכול בקלות להיות מקום מפלטו של העצלן, שלא רוצה להתאמץ וליצור סיפור לכיד, סיפור אפוי היטב. צריך להיזהר בקביעה הזו. כי החלק הראשון והמצוין של הממואר של אוסטר הוא מצוין ובו זמנית פרגמנטרי. אבל בשאר החלקים התחושה היא שבגין הז'אנר הממוארי חשב אוסטר שמותר לו להיות רפוי יותר בתביעותיו מעצמו.

הערה אחרונה בביקורת זו, היא ביקורת עלינו ולא על אוסטר. אוסטר מספר בחלק השלישי איך חרד ביוני 67 לגורל ישראל ושקל ברצינות לבוא לארץ ולהתגייס. ואז הוא מוסיף: "ישראל לא הייתה לך אז ארץ בעייתית, עדיין ראית בה מדינה חילונית וסוציאליסטית שאין דם על ידיה". אני חושב שכדאי לנו להיות מודאגים אם משפט כזה יוצא מעטו של יהודי וידיד ישראל מובהק כאוסטר.