על "קלריסה", של שטפן צוויג, בהוצאת "מודן" (מגרמנית: טלי קונס, 156 עמ'), וכן על "עיני האח הנצחי", של צוויג גם כן, בהוצאת "תשע נשמות" (מגרמנית: הראל קין, 69 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת המשנה של הרומן ("קלריסה") מתרה שזוהי "טיוטת רומן מן העיזבון". ההתראה במקום. לא רק שהרומן שלפנינו אינו גמור, אלא שמאמצעו בערך הוא אינו קולח, מכיל סתירות, ניסוחים עמומים ומקרטעים וכיו"ב. זו אכן טיוטה שניכר שהסופר התכוון לחזור וללטשה, לולי היה שולח יד בנפשו, בברזיל, אליה נמלט מהנאצים, בפברואר 1942. אז האם שווה בכל זאת לקרוא בספר? לא אוכל להכריע בשביל הקוראים (או הלא-קוראים) לעתיד, ככלות הכל לא שילמתי עבור העותק שבידי, רק להצביע על כך שבמחצית הראשונה של הרומן מתגלה צוויג בכמה רגעים שמזכירים את גדולתו כפסיכולוג דק הבחנה ובעל חוש למצבי נפש מעניינים ואף פיקנטיים, וגם המחצית השנייה אינה נטולת עניין.

"קלריסה" היא ביוגרפיה של דמות בדויה של אישה אוסטרית שנולדה כבת לאיש צבא, יחסית רם דרג, בקיסרות ההבסבורגית בסוף המאה ה-19. אמה מתה בלידתה. הטקסט שבידינו מתמקד בכמה פרשיות בחייה: בחייה בפנימייה קתולית לנערות בה למדה עד בגרותה; בעבודתה כמזכירתו ויד ימינו של פרופסור יהודי לפסיכולוגיה בווינה; בהתאהבותה באיש חינוך צרפתי בכנס פסיכולוגי בינלאומי ערב מלחמת העולם הראשונה ממש; בשנות המלחמה, בהן, בתחילתן, נוכחה שהיא הרה לַצרפתי שניצב כעת מעבר לקווי החזית, ואחר כך היא מגדלת את ילדהּ בסיועו של חייל משתמט וטיפוס מפוקפק. כאן, פחות או יותר, נחתם כתב היד, אם כי ברור שהוא נקטע באמצעיתו והיה בכוונתו של צוויג להמשיך בתיאור קורות חייה של קלריסה.

נקודות החוזקה של צוויג בכלל וגם כאן בפרט, כאמור, הן הצגת מבנים פסיכולוגיים דקים ו/או מעניינים. כך, למשל, דמות משנה מרתקת היא מריון, חברתה של קלריסה בפנימייה לבנות. צוויג מציג את מריון כמי שאינה יכולה לשאת שלא יאהבוה, ולכן מנעימה – בטקט ובכישרון וגם בסיוע חינניות טבעית – את נוכחותה לכל הבנות בפנימייה. אבל מריון ערה לכך שהכישרון שלה מוגבל בזמן, בדרך כלל חלה הצטננות, כמעט לא מורגשת אך קיימת, כלפיה לאחר זמן מה. השרטוט הפסיכולוגי הזה מעניין מאד. מאלף לא פחות הוא התיאור של הפרופסור לפסיכולוגיה שקלריסה עובדת אצלו. הוא מודע לכך שפרויד מבריק בהרבה ממנו (ויש לזכור שצוויג הכיר את פרויד באופן אישי), אבל פורש בפני קלריסה את משנת הריפוי שלו. עיקרה: אי אפשר לרפא את בני האדם, בעצם, רק להסיח את דעתם מכאביהם הנפשיים. ההארה האינטלקטואלית שפרויד מציע, התובנות הבאמת גאוניות שלו, טוען הפרופסור, אינן מסייעות בריפוי, אם לא ההיפך מזה. גם דמותו של אביה של קלריסה, אביה הנוקשה, המגושם-רגשית, אך טוב הלב ביסודו, מעניינת. ולבסוף קלריסה עצמה, שיש בה משהו לא מוגדר, יציב באופן חשוד (כפי שקובל הפרופסור), צוברת נוכחות אט אט.

הרובד האידיאולוגי של הטקסט מעורר אהדה אך לא מעניין. צוויג ממחיש את נוראות המלחמה הן דרך הקרע בעל כורחם שבין שני האוהבים, והן דרך החייל המשתמט שהוזכר, שלא יכול לשאת את אימי המלחמה. צוויג, שכתב את הטקסט בזמן ש"המלחמה הגדולה" שהוא מתאר הפכה להיות רק "הראשונה" מבין שתיים, חש מן הסתם משנה צורך להציג את אימי המלחמה.

במובן מסוים אחד מלחמת העולם הראשונה הייתה נוראה יותר מהשנייה. היה בה דבר מה מופרך. לא היה ברור על מה נלחמים, בשם מה, למען מה. לא היו בה שתי תפיסות עולם סותרות לחלוטין שנאבקו לחיים או למוות. לא היה בה טוב מול רע. אי לכך יבול הספרים האנטי מלחמתיים שיצאו בעקבות מלחמת העולם הראשונה גדול בהרבה מאלה שיצאו אחרי מלחמת העולם השנייה (אזכיר רק את "במערב אין כל חדש", "הקץ לנשק", מסע אל קצה הלילה"). מוראות המלחמה ההיא ניכרות לא רק ב"קלריסה", אלא גם בנובלה של צוויג שיצאה זה לא כבר ב"תשע נשמות" ונקראת "עיני האח הנצחי". הנובלה, שראתה אור ב-1922 (באותה שנה בה הרמן הסה, עמית של צוויג, הוציא לאור את "סידהרתא"), מתרחשת בהודו "טרם השנים שהתהלך בהן בודהה הנשגב על פני האדמה". זו נובלה שמסופרת כאגדת קדמונית, אגדת קדושים, מספרת על אציל הודי, מצביא מזהיר, שנטש את דרך החרב כשהרג בטעות במלחמה את אחיו עצמו ובשרו (מכאן שמה של הנובלה). החזרה בתשובה שלו מובילה אותו לא רק להיות פציפיסט אלא אף להתנער מכל כפייה שהיא, כולל השתת עונש בבית דין על רוצחים, לזנוח את הרכוש הפרטי ולחיות בהתבודדות. ניכר כי דמותו של טולסטוי, שעבר תהליך דומה, עמדה מול עיניו של צוויג. מה גם, כאמור, שהפציפיזם הטולסטויאני הפך רלוונטי שבעתיים בעקבות מלחמת העולם שהסתיימה זה עתה. זו נובלה כתובה היטב ומפתה לקריאה אך לא מרעישה ומחדשת. למעט סופה, שיש בו עניין (אומר רק שצוויג מעביר את הגיבור שלו עוד שלב, מעבר להתבודדות הסגפנית).

ספריו הרבים יחסית של צוויג שרואים אור לאחרונה (לפני שלוש שנים ראה אור "הנערה מן הדואר", למשל) אינם מעידים בהכרח על "רנסאנס" של הסופר (שאגב, לא זכה להערכה ביקורתית שאף מזכירה במשהו את ההערכה שבה זכו בני דורו ושפתו כקפקא, מאן או מוסיל. ונדמה שבצדק). הם מעידים אולי על פקיעת זכויות היוצרים על יצירתו בחלוף שבעים שנה ממותו. בכל מקרה, צוויג הוא סופר אנושי וטוב ולעתים קרובות גם מצוין ואף אחד לא יינזק מהתוודעות אליו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: