על "הנני", של ג'ונתן ספרן פויר, בהוצאת "זמורה ביתן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 653 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

היה אפשר לקצץ אולי 200 עמודים מה-653 ברומן החדש של ג'ונתן ספרן פויר. ואפילו אז, מ-453 הנותרים, היו נשארים גידולי קיטש, אלא שלא היה אפשר להוציאם בניתוח בלי להרוג את הרומן. ובכל זאת, זה לא רק ספרו הטוב ביותר של ספרן פויר עד כה, אלא יצירה מרשימה מאד באופן כללי.

הרומן, שראה אור השנה בארה"ב, מתאר את תהליך הפרידה של ג'ייקוב וג'וליה, זוג יהודים אמריקאים בני ארבעים וקצת שחיים בוושינגטון. ג'ייקוב הוא סופר ותסריטאי, ג'וליה היא אדריכלית. לזוג שלושה ילדים. בני הזוג הם יהודים לא מאמינים ולא שומרי מסורת באופן עקבי ומלא, אבל הקשר ליהדותם חשוב להם והם משמרים אי אלה טקסים, ביניהם טקס הבר מצווה הממשמש ובא של בנם בכורם, סאם, שבשיבוש ההכנות לקראתו נפתח הרומן. במקביל לעלילה המשפחתית, ישנה כאן עלילה רחבה שבה מתואר כיצד בעקבות אסון טבע (רעידת אדמה) נאלצת ישראל להיאבק על חייה מול מלחמה שפורצת כתוצאה ממה שנתפס כטיפול לא ראוי של ישראל בהשלכות אסון הטבע באוכלוסיית השטחים שמוחזקים בשליטתה ובהם חיה אוכלוסייה פלסטינית וכן בטיפולה בהר הבית, שנפגע גם הוא באסון. במסגרת מלחמת הקיום הזו, קורא ראש ממשלת ישראל ליהודי ארה"ב להתנדב לסיוע פעיל במלחמה וכך עומדת סוגיית נאמנותם של ג'ייקוב וג'וליה ליהדותם, או לישראל, למבחן.

זו יצירה מרשימה, קודם כל, כי ספרן פויר מצליח להיחלץ בה מעמדת הילד החמוד, הן מהקיטש שבתיאור ילדים פיקחיים חמודים והן מעמדת המספר המציג את כישוריו לראווה כילד פלא המצפה למחיאות כפיים. זו הרי המחלה המשותפת לבני דורו הסופרים, היהודים והלא יהודים, הסירוב להפוך לגברים (מייקל שייבון, למשל, וגם פוסטר וואלאס, המבוגר מהם). על מקום "הגברים הנרקיסיסטיים הגדולים", כפי שכינה פוסטר וואלאס את פיליפ רות, ג'ון אפדייק ונורמן מיילר, מצאו הסופרים האמריקאים הגברים חלופה יחידה לרגשות האשם שלהם על גבריותם: עמדת הילד. אבל מלבד החולניות האמריקאית הטיפוסית (בתוך המיליה הספרותי) ביחס השלילי לגבריות מתפרצת, הרי שבמקרה היהודי הייתה כאן החמצה גדולה. הגבריות המתפרצת של פיליפ רות היא סוד כוחו הספרותי, כי היא נעשתה על רקע יהודי מסרס של תרבות עצורה ושכלתנית. ההיחלצות של רות הינה היחלצות מחליפת החנק המוסרנית של אידאולוגיית "המענטש". כשספרן פויר ובני דורו נסוגו בבעתה מהעמדה הזו, הם אכן הפכו לחצי אימפוטנטים גם מבחינה ספרותית. מאבקו של ג'ייקוב להיחלץ מנישואיו הוא גם מאבקו של הסופר להגיע לרמתם של אבותיו הספרותיים הגדולים. הגברות העולה של ג'ייקוב היא גם בגרות ספרותית. והמאבק הזה צולח לאורך מאות דפים כאן. למעשה, הרומן הזה, בהומור השנון והפרוע שלו כמו גם בעיסוקו בשאלת הזהות היהודית (תוך עוינות מוצדקת למה שאצל הלר בשנות השבעים היה ניצני הניאו-שמרנים היהודיים וכיום פריחה מלאה של הז'אנר), מזכיר לפרקים את "גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר, כמו גם שבסוג אחר של הומור ובעיקר בתמה הראשית, גבריות ובגרות, את יצירותיו של פיליפ רות. וזו מחמאה גדולה.

מלבד התמה העיקרית, יש כאן חלקים הגותיים מרשימים (למשל, נגד ההתקרבנות היהודית ומיקוד הקיום היהודי סביב השואה); יש כאן תיאורים שנונים ומלאי חיים של חיי משפחה וזוגיות, לא נעדרי קיטש, אבל גם מלאי תבונה, הומור, מרירות ורגש חזקים.

כריכת הסיפור הפרטי של ג'ייקוב וג'וליה במאורע קטסטרופלי מדגיש את נקודת התורפה של ספרן פויר: משיכתו לסנסציוני, לרגשני ולקיטשי (ילדים קטנים וקטסטרופות גדולות מככבים ברומנים שלו). אבל כאן הכריכה הזו גם מהווה כלי רב עוצמה בקידום התזה המרכזית של הרומן, ולכן לא ניתן "לנתחה החוצה" מהטקסט. בסאטירה אדירה על קרוב משפחתו הישראלי של ג'ייקוב, יזם הייטק מצליח, ממחיש ספרן פויר את יחסו הנרתע של היהודי אמריקאי המתורבת מהישראלי הבוטה, השחצן, החומרני, סחטן הרגשות הלאומיים. אבל הישראלי הזה מציב גם מודל גבריות שבו ג'ייקוב, העצור והנוירוטי, מקנא. וכך נכרך הישראלי, נכרכת ישראל, בסוגיה שמעסיקה את ג'ייקוב בחייו הפרטיים. אם מיקי שבת של פיליפ רות מבטא את גבריותו המתפרצת בכך שהוא מעולם לא התעניין בגורלה של ישראל, ג'ייקוב שוקל לרגע לבטא את גבריותו המתעוררת בהתגייסות לטובתה של ישראל. הצמדת חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית הלאומי מאפשרת לספרן פויר לפתח גם תמה אחרת: עימות בין המחויבות לאנשים הקרובים אליך לבין מחויבות לאומית. בקטע מדרש אדיר מעמת ג'ייקוב את ה"הנני" שמשיב אברהם לאלוהים השולח אותו לעקוד את בנו ל"הנני" שבו הוא עונה ליצחק בנו בדרך לשחיטה. לעתים יש לבחור בין המחויבות למשפחה למחויבות התיאולוגית או האידיאולוגית. ולג'ייקוב ברור, ברוב הרומן, שהבחירה תיפול על משפחתו. בהערת אגב, הרומן מצביע על התרחקות מדאיגה מישראל של יהודים ליברליים, על סף גט כריתות לישראל, התרחקות, גט, שצריכים מאד להדאיג אותנו. אבל באופן לא מודע לסופר, לדעתי, ההצמדה הזו בין הסיפור המשפחתי לסיפור הלאומי, מציבה את ספרן פויר בחזית הספרות הנכתבת היום (וולבק, קנאוסגורד וא.ב. יהושע, למשל). הנושא הגדול שניצב בחזית הספרות הזו הוא האם אנשים אתאיסטיים יכולים באמת להתמסר לקורבן הגדול שנדרש על מנת להקים ולקיים משפחה. האם לא נגזר גורלנו הדמוגרפי להפסיד לאוכלוסיות מסורתיות. כאילו שואל הרומן בתת המודע שלו: האם לולא המחויבות הלאומית, הזהות הלאומית, הנקמה בנאצים, הדאגה לישראל ולעם היהודי וכו', האם לא הייתה עולה השאלה האם בכלל להקים משפחה? אין כאן, אם כך, רק הצבה של המשפחה מול הלאום, נושא נדוש מעט, אלא של הלאום והמשפחה כאחד מול הרווקות, מול הקיום האינדיבידואלי. האינדיבידואליזם כמבקע את המשפחה והלאומיות כאחת.

כך שלמרות העומס המאני של הטקסט, הארכנות והקיטש, ספרן פויר הצליח להפוך את הקיום היהודי אמריקאי העכשווי ליצירת אמנות משמעותית, הצליח לעלות לליגת אבותיו הספרותיים היהודים אמריקאים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יצחק שפי  On פברואר 7, 2017 at 5:46 PM

    מעניין מאוד, וכל זמן שלא קראתי את הספר כמובן שאין לי מה להגיד.
    לגבי הספר הצנום הזה של ג'וזף הלר שאיזכרת כאן – "גולד שווה זהב" ( Good as Gold) – בשבילי הוא היה פצצת צחוק משמעותית. וקיבלתי ממנו הבנות על יהדות אמריקה ועל הפוליטיקה האמריקאית שהולכות איתי שנים. (למשל התיעוב התהומי שלו את קיסינג'ר – ששותף לו גם פיליפ רות' – שבעינינו הישראליים דווקא מסמל את הצלחת יהדות ארה"ב…). מבחינת טכניקת הכתיבה, יש בספר הזה גאוניות של עיצוב דמויות, ואף משפחות שלמות, דרך אך ורק דיאלוגים. והסיום, התרוממות הרוח שהלר חונן בלהביא בסיום יצירותיו, כל יצירותיו. הספר הזה ראוי שבארץ יכירו ויוקירו אותו יותר, אין רלוונטי ממנו להבנת יחסי יהדות ארה"ב וישראל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: