על "ס. יזהר – סיפור חיים, כרך ב'", של ניצה בן-ארי, בהוצאת "אוניברסיטת תל אביב"

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

את הכרך הציקלגי הזה בן 831 העמודים קראתי ברעבתנות. אם כי גמרתי אותו הרבה יותר מהר, שלא כמו הקריאה ב"ימי ציקלג" עצמו, לפני כעשרים שנה, קריאה מתפעמת אך ממושכת וקשה שנפרשה על פני חודשיים וכללה גיחות תכופות למילון אבן שושן רק על מנת לגלות שמקור המילה הלא ברורה המוצע על ידי הבלשן מצוי ב"יזהר, צקלג, 752" (כלומר בדיוק באותו עמוד ששלח אותי למילון מלכתחילה).

הקריאה כאן מרתקת על אף שהחלק הזה של הביוגרפיה, השני, הנע משנות העשרים של יזהר עד למותו בגיל 90 ב-2006, ובניגוד לחלק הראשון, אינו מהודק, כלומר היה ניתן לקצרו משמעותית, והגיחות של הביוגרפית לניתוח היצירה היזהרית, כמו גם לניתוח פסיכולוגי של יזהר, לא תמיד משכנעות. ניכר שחומר רב היה בידיה של ניצה בן-ארי, שהייתה, יש לזכור, כלתו של יזהר, בעיקר: ארכיונו הפרטי של יזהר, ארכיון אדיר ורלוונטי במיוחד ל"שנות השתיקה" הארוכות שלו, וכן יומניה וארכיונה של אשתו, נעמי סמילנסקי. הקורא נשכר משפע החומר הזה אך לעתים, לעתים רחוקות אמנם, היה מבכר תמצות וחסכוניות על פני הריבוי וההצפה.

אבל, כאמור, אלה בסופו של דבר זוטות, וחוויית הקריאה כאן חזקה ביותר. מדוע? בגלל שיזהר הוא סופר גדול? יזהר הוא אכן סופר אדיר, והטיפול של הספר בנסיבות יציאתם לאור של "חרבת חזעה" ו"השבוי" בזמן מלחמת העצמאות (או מיד לאחריה) מזכיר את שליחותו המוסרית המרשימה כל כך, את אחד מייעודיו של הסופר בכלל, כמו גם שהקטעים הרבים מהפרוזה של יזהר (זו שפורסמה וזו שנגנזה) שמופיעים בספר מזכירים איזה מקווה טהרה אסתטי הן המילים שלו, כזה שאתה נכנס וטובל בתוכו ויוצא מטוהר, מזוכך, מעודן. אבל הכרך מרתק לא בגלל יזהר הסופר – זה הרי אינו ספר בביקורת ספרות אלא ביוגרפיה – אלא בגלל עלילות יזהר האדם.

מאלף במיוחד הוא טיפולה של בן-ארי ב"שנות השתיקה" הארוכות של יזהר כסופר, שנמתחו מ-1963, כשפרסם את הקובץ "סיפורי מישור", ועד חזרתו הדרמטית לכתיבת פרוזה בשנות התשעים. בן-ארי מקדישה מקום נרחב לגילוי המין של יזהר הלא צעיר כבר, בן הארבעים פלוס, כשאחרי יציאת "ימי ציקלג" ב-1958 והתחושה שלו שהספר לא התקבל טוב (ועל כך מיד) הפנה חלק גדול מלהטו לרומנים מחוץ לנישואים. מדובר, כנראה, בעשרות כאלה, חלקם הביאו אותו לסף פירוק נישואיו, סף שבסופו של דבר לא יכול היה לחצותו. עד ערוב ימיו ממש התמיד יזהר ברומנים הלוהטים האלה, כשהכריזמה שלו מושכת אליו מאהבות רבות. הטענה המאלפת של בן-ארי (שדנה בזה בהרחבה, ללא חמקנות והסתרה, להיפך, מתוך הכרה בחשיבות הנושא) היא שיזהר התקיים בשני מישורים: יזהר א' (הסופר לשעבר, חבר הכנסת, איש הציבור, איש האקדמיה) ויזהר ב' (המאהב השוקק). הנקודה היא שיזהר א' הסופר לא יכול היה לכתוב על מה שמעסיק את יזהר ב', מה שלמעשה עמד במרכז חייו, ואלה הם אותם רומנים מחוץ לנישואין שלא הבשילו לפיכך לרומנים בתוך בית הדפוס. בן-ארי מצטטת באריכות, מענגת לרוב, קטעים ארוטיים בוטים ביותר ויפים ביותר שכתב יזהר למאהבותיו ולעצמו. אלה יכלו להיות בסיס לפרוזה ארוטית עברית גדולה, אבל יזהר ב' היה צריך להישאר במחתרת, הוא לא יכול היה לצאת לאור. לכן השתיקה. לכן גיבורי יצירת יזהר כמעט תמיד אינם אנשים בוגרים אלא ילדים, עלמים וגברים צעירים.

"שנות השתיקה" של יזהר אינן קשורות רק לפן הזה בחייו, אלא גם, כמוזכר, לתגובתו הקשה להתקבלות "ימי ציקלג". בעיקר ביקורתו הצוננת של קורצווייל (שלו מקדישה המחברת את הפרק בעל הכותרת הלאקונית המאיימת: "קורצווייל") על "ימי ציקלג" הכאיבה ביותר ליזהר. העשור שאחרי יציאת "ימי ציקלג" ב-1958 לאור היה קשה במיוחד בחייו של יזהר, טוענת בן-ארי, בגלל השיתוק והפקפוק העצמי שהחדירה בו ביקורתו של קורצווייל. למעשה, יזהר פנה לקריירה אקדמית (הוא כתב דוקטורט בחינוך ולימד ופרסם ספרים בעקבותיו), טוענת בן-ארי, כדי להיות כשיר להיאבק עם קורצווייל (ודומיו) בכליהם שלהם, להתקיף את המבקרים בתחמושת שבה הם משתמשים. איזו דרמה פסיכולוגית! במיוחד כשמדובר באדם בעל יכולות אינטלקטואליות כאלה, שההתגוששות שלו עם הביקורת, התגוששות שאמנם לפעמים היא אנרכיסטית באופן לא משכנע, מעניינת.

עוד מקבץ של נושאים מעניינים בביוגרפיה: ניתוח פעילותו ארוכת השנים של יזהר כח"כ במפא"י ואחר כך ברפ"י (יזהר היה זה שהביא לחקיקת חוקים להגנת הטבע שכולנו מחונכים לאורם); דיון בפעילותו הפובליציסטית הלעתים פרובוקטיבית (טענותיו נגד ה"אינטגרציה" בחינוך, למשל, שאינה תורמת לתחושת ערכם העצמי של התלמידים מהשכבות החלשות, אלא להיפך); מחאתו הפומבית נגד מס הכנסה וחובת הצהרת הון (בשם צנעת הפרט וריסון חדירת הקולקטיב לרשותו).

יזהר לא חי חיים מאושרים, טוענת בן-ארי לקראת סיום הביוגרפיה. אבל מי כן? בכל אופן, זו ביוגרפיה מאלפת של סופר דגול ואמיץ, סיפור חיים סוער המסעיר גם את הקורא.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • salant4  ביום ינואר 3, 2018 בשעה 10:12 PM

    אולי קצת ארוך , אבל התחקירים המעמיקים שעשתה פרופסור ניצה בן-ארי כחלק מאיסוף המידע הופכים את הביוגרפיה הזו למופתית . גם הכתיבה מעניינת ומרתק.

    עמי סלנט
    העורך הבינלאומי של האתר תחקירים ביוגראפיים
    http://www.biographicalinquiries2.com/

כתיבת תגובה