פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
המבחר שקוּבּץ בספר הזה מכיל עשרות רבות של מאמרים, מתוך כחמש מאות רשימות שפרסמה רביקוביץ בעיתונות לאורך השנים. גדעון טיקוצקי, בעריכה משובחת כרגיל, בחר וכינס לכאן רשימות של ביקורת ספרות ומחשבה על ספרות, בצד רשימות שעוסקות בפוליטיקה ובתרבות במובן הרחב של המילה, וכן מאמרים שיוחדו לאישים מכל התחומים הנ"ל, בעיקר לאחר פטירתם (רבין בצד רחל איתן, לדוגמה).
קראתי את הקובץ בעניין רב, אף כי בשני אגפיו, זה הספרותי וזה התרבותי-פוליטי, אין תחושה של מפגש במבקרת ספרות בעלת השקפת עולם ספרותית מגובשת, או במבקרת תרבות והוגה פוליטית בעלת תפיסה וחזון מקיפים ומרשימים. כמה עשרות עמודים שמכונסים כאן תחת הכותרת "תרבות חילונית בארץ הזאת: פולמוס", וכוללים מאמר של רביקוביץ מ-1995 ותגובות לו (נתן זך, אברהם הפנר ועוד), למשל, אינם מרשימים במיוחד מבחינה הגותית (חסר בהם, בין היתר, ניסיון הגדרה של המושג המורכב הניצב בבסיסם: "תרבות"), הגם שכל הנוטלים בפולמוס חלק היו והינם אנשים מרשימים בהחלט.
העניין הרב שמעוררת הקריאה בקובץ אינו נובע רק מכך שבקריאת אסופות מהסוג זה נלכד דבר מה מרוח הזמן, המנשבת ביעף באסופה (כאן משנות הששים המוקדמות עד שנות התשעים המאוחרות). כאשר אדם אינטליגנטי כמו רביקוביץ מעיד בעצם תגובותיו על רוח הזמן, נלכד משהו תמציתי ממנו. ישראליות מסוימת, מכמירת לב יותר מאשר מעוררת נוסטלגיה ולבטח יותר מאשר מעוררת רתיעה, נחשפת בקריאה בקובץ ומרעידה דבר מה בנפש הקורא (הקורא הזה, לפחות). העניין הרב שמעוררת הקריאה אינו נובע גם רק מהצצת העומק שיש כאן לזן הולך ונכחד מהארץ: איש הרוח השמאלי, האינטלקטואל המוכיח בשער. אם כי הקובץ בהחלט מתעד את אחת מהנציגות הסימפטיות של הטיפוס הישראלי ההיסטורי הזה, שיורד מהבמה בשנים האחרונות (לצערי, בדרך כלל), ולא רק בגלל התערערותה של עמדת השמאל כפי שעוצבה מאז 67' (ורביקוביץ הציונית עומדת במאמריה על ההבחנה בין 67' ל-48'), אלא בגלל שקיעתו של מוסד איש הרוח מסיבות אחרות, לא כולן מונהרות לנו עד תום. העניין הרב בקריאה גם אינו נשען רק על רשימות מרטיטות כמו "עשרים וחמש שנה", רשימה על התייתמותה של רביקוביץ מאביה שמת בתאונת דרכים והיא בת שש. והעניין הרב ברשימות לבטח גם אינו נשען על רשימות מסקרנות גרידא כמו זו שכתבה רביקוביץ על אלתרמן, כשהיא מתנגדת לפסילתו הגורפת המפורסמת בידי זך, או זו שכתבה על זך ובני דורה, כתבה באהדה ובאפיונים בעלי ערך, או אף זו, מ-1966, שבה כתבה בלהט נגד רומנים בלשיים . ולבסוף, העניין הרב ברשימות הללו, גם אינו נובע מהטון הרביקוביצי, שילוב של שנינות, ארסיות ונואשות (שאצל רביקוביץ מתלווה להם צטטנות-יתר), שהפך למעין אבטיפוס של כתיבה נשית של סופרות אינטלקטואליות ישראליות (ע"ע קסטל-בלום). לגברים, אגב, בעיותיהם שלהם (פחות נואשות וארסיות ויותר נפיחות, למשל).
לא, העניין הרב שמעוררת הקריאה אינו נובע רק או בעיקר מכל הסיבות הללו. הוא נובע מכך שלמרות שהקובץ אינו מציג, כאמור, השקפת עולם ספרותית או פוליטית סדורה ומקיפה, הרי שיש בו רגעים תכופים של ברק ועומק ורגישות מסחררים. רביקוביץ מתגלה בקובץ הזה לא כצבא מאורגן ומסודר במלחמת התרבות והאידיאולוגיה, כי אם ככוח גרילה שכמה מפעילויותיו, הקטנות אך הנועזות, מעוררות תדהמה (המטפורה אמנם בעייתית, כי "כוחה" של הגרילה הרביקוביצאית, לעתים קרובות, מתגלה ברגישות עילאית גם למי שאינם אהודים עליה מלכתחילה).
אם לפתוח בדוגמה עקרונית ליכולת הזו, הרי זו נמצאת במאמר קצר שפורסם ב-1980 ונקרא "יפֵי הנפש ואנשי החיל". זה מאמר רלוונטי עד עצם היום הזה שדן באופן עקרוני באותו טיפוס ישראלי היסטורי שהוזכר (איש הרוח המוכיח בשער). אבל אחד הערכים המוספים שמכניסה רביקוביץ לדיון הוא התובנה ש"יפי נפש" הם אנשים שאכפת להם מהזולת דווקא משום הכאבים הפנימיים שלהם, ולא משום איזה אנינות נעלה. יפי-הנפש "לא תמיד הם חיים בשלום בינם לבין עצמם. לפעמים, צר לי לומר, יש בהם שמץ גיחוך". לקו המחשבה הזה, הער למצוקות הזולת, שייכים גם ניסיונותיה של רביקוביץ להבין (לא להצדיק, כמובן) את הניכור שהוביל את יגאל עמיר לרצח רבין.
וכך, תדיר בין הדפים, אתה נתקל בנסיקות קצרות, נסיקות של מחשבה ורגש, או נסיקות-ניסוח שלהם, נסיקות שלעתים גובלות בגאונות. כך, למשל, היא ההגדרה של בני דורה, "דור המדינה", במאמר מן העיזבון שנכתב כנראה בתחילת שנות התשעים: "בני גילי הם דור ה'בייבי בום' הישראלי, מפונקים יותר מכל אלה שקדמו להם, פחות מן הבאים אחריהם, אבל נהנים מן המזיגה המופלאה של אידאליזם ונהנתנות".
ובתחום הספרות, בביקורת מ-1965, על "נציב המלח" של אלבר ממי, הנה דוגמה למחשבה מעמיקה הניתנת בסיגנוּן של משוררת: "אני מכירה אנשים הקוראים ספרים בתאווה עצומה […] אני מכירה אנשים שהעולם צר עליהם אם אינם יכולים להפליג בספרים לארצות רחוקות […] אני מכירה אנשים שרעבים לסיפורי מדע בדיוני […] אשר לעצמי – אני מחפשת ידידים. שום ספר לא נתחבב עלי עדיין בשל תיאורי נוף שבו או בשל עלילותיו. רעיונות מעולים יש בהם משהו כובש יותר, אולם אין בם כדי להרגיע. הפגישה עם דמויות נעלות היא הדבר היחיד המסב לי שמחה שלמה".
גם הספר הזה בעצמו מאפשר מפגש עם "ידידה" שמתגלה, לפרקים, כ"דמות נעלה".
מבקר חופשי 
תגובות
סקירה יפה מאד ובהחלט מעוררת רצון לקרוא. תודה רבה
זו הסקירה המעניינת ביותר על הספר שגורמת לי לרצות לקרוא בו.