כמה המלצות ספרים קצרצרות + קצר

  1. קראתי באיחור את "הבשורה על פי יהודה" של עמוס עוז. ספר יפה, בעל מתיקות סודית, מתאים כל כך לחורף (בהתחוללו בחורף ירושלמי). חלקו הרעיוני (המשיחיות ואחריתה: בהקשר של ישו, הקומוניזם ופיתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני; וכן בקשר למושג "הבוגד", ביהודה איש קריות ובדמות שהתנגדה להקמת המדינה וחלמה על דו-לאומיות) מעניין מאד אבל לא תמיד קוהרנטי ("הבגידה" של יהודה איש קריות, בשתי גרסאותיה המופיעות בספר, אינה דומה ל"בגידה" של שאלתיאל אברבנאל, הדמות שהתנגדה להקמת המדינה; וגם תימת הבגידה ונושא המשיחיות אינם עולים כאן בקנה אחד). צריך וכדאי מאד לקרוא את הספר בעיקר בגלל ה"מיקרו" ולא ה"מאקרו" – בגלל המתיקות החורפית, והאינטימיות שנוצרת בין הקורא לדמויות הראשיות ובעיקר לשמואל אַש, הדמות הראשית.
  2. עוד באיחור (הלכתי לקנות את שני הספרים אחרי מותו של עמוס עוז), קראתי את ספר השיחות שערכה עם עמוס עוז שירה חדד, "ממה עשוי התפוח". זה ספר יפה מאד, רגיש ועמוק. בחלק מהדברים שהוא עוסק בהם – יחסי גברים נשים או מהות הכתיבה הספרותית, למשל – אני לא זוכר התבטאויות יפות כל כך של עמוס עוז בעבר.
  3. "שלוש" של דרור משעני הוא ספר סוחף. הדבר המעניין ביותר ברומן, לטעמי, הוא שרטוט של עולם מאיים בחלקים שלפני התפרצות האלימות. משעני יוצר אווירה אטומה במכוון, של עולם לא וודאי, עולם מנוכר, בו בן זוג יכול יום אחד פשוט לקום וללכת, בו אישה נורמטיבית יכולה לפלרטט כהוגן עם רעיון הסחיטה, בו גבר בעל אינטליגנציה רגשית יכול להיות שקרן פתולוגי. יש כאן "נואר" עברי אמיתי, שהזכיר לי את האווירה המאיימת בסרטים המוקדמים של פולנסקי, טרם התפרצות האלימות (אם זכרוני אינו בוגד בי, האווירה מזכירה במיוחד את "רתיעה", סרטו של פולנסקי מ-1965). עוד יש לציין את ההתקדמות התכליתית נעדרת השומנים של העלילה. יש ברומן קורט של רוח התקופה האנטי-גברית (הישמרו, נשים, מפני הזאבים-הגברים שם בחוץ!). אבל, ככלל, זה ספר מרשים.
  4. "הכבש הששה עשר" הוא קלאסיקה ובצדק. אבל הוא גם יצירה חילונית מאד. ובהשמיעי אותו לילדיי אני משחזר בתוכי את הרתיעה שהוא עורר בי כשהאזנתי לו לראשונה בגיל מבוגר, אחרי חזרתי בשאלה (בתור ילד הכרתי מִקטעים שלו כהדים רחוקים). "הילדה הכי יפה בגן", "אבל הכי הרבה אני אוהב אותי". כשאין מטפיזיקה, אנו נותרים עם הערצת היופי ונרקיסיזם. או נוטים להיוותר איתם.
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • dvora30  ביום ינואר 23, 2019 בשעה 8:47 AM

    תודה על הסקירה וההמלצות

  • מוטי  ביום ינואר 23, 2019 בשעה 8:47 AM

    תודה אריק. ביקורת קצרה אך קולעת.
    אשמח לקרוא עוד ובתדירות גבוהה יותר.

  • שונית כהן  ביום ינואר 23, 2019 בשעה 10:14 AM

    תודה על הכתיבה וההמלצות. אבל לא מסכימה עם הפסקה האחרונה שלך. ללא מטפיסיקה דתית לא חייבים להישאר עם נרקיסיזם. גם אני לא מחבבת את השורה "אבל הכי הרבה אני אוהב אותי", ואני חושבת שאין כמעט ילד או אדם שיזדהה איתה באמת. מה זה בכלל לאהוב את עצמך? ובכלל לא מתפעלת משירי הכבש השישה עשר.
    ז

  • Helit Yeshurun  ביום ינואר 23, 2019 בשעה 10:34 AM

    ״כשאין מטפיזיקה, אנו נותרים עם הערצת היופי ונרקיסיזם״. הבחנה כל כך חשובה. תודה.

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 23, 2019 בשעה 10:44 PM

    תודה רבה על תגובותיכם דבורה, מוטי, שונית והלית!

    שונית, את צודקת שזה לא הכרחי להגיע למצב כזה, אבל יש סיכון גבוה יותר, לטעמי, לחברות חילוניות להידרדר להערצת החיצוניות ולנרקיסיזם. אבל בהחלט יכול להיות – וישנם – אנשים חילוניים רבים שלא מידרדרים לשם.
    לחברה הדתית יש בעיות רבות אחרות.

  • טוביה מנדלסון  ביום ינואר 25, 2019 בשעה 11:51 AM

    אני חולק על דעתו של המבקר החופשי לגבי "יהודה איש קריות" של עמוס עוז. ספר רע ודוחה בעיקר בגלל יומרנותו, התייפיפותו, זיופו, התחסדותו וכל התופעות האחרות המוכרות היטב מרוב ספריוו של עמוס עוז . האם סיפורו האישי על אהבה וחושך אכן מכפר על כל כשלונותיו הספרותיים האחרים? כנראה שכן. בעיני אהבה וחושך בלבד יכול היה להיכתב רק על ידי סופר גדול, אפילו זה ספרו הגדול היחידי.

  • טוביה מנדלסון  ביום ינואר 25, 2019 בשעה 8:54 PM

    בתגובתי על הרשימה "כמה המלצות ספרים קצרצרות" טעיתי כמובן. "הבשורה על פי יהודה" הוא הספר של עוז שאני מתייחס אליו ולא כפי שכתבתי. זה לא משנה את מה שאני חושב ומה שכתבתי על הספר הזה.

כתיבת תגובה