על "היו זמנים בארגנטינה", של אנדרס נאומן, בהוצאת "תשע נשמות" (מספרדית: מיכל שלו, 312 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

היצירה הנאה הזו מורכבת מפרקים קצרים. כל פרק מספר אנקדוטה מחיי משפחתו של המחבר, שנולד בארגנטינה ב-1977 והיגר ממנה לספרד ב-1991, בה הוא חי עד היום. הסיפורים, הנמתחים לאחור עד חיי סבֵי סביו של המחבר, ומתכנסים לפרקים לתיאור אירועים מחייו שלו, ארוגים בסיפורה של ארגנטינה במאה העשרים, סיפורה הסוער של הארץ שידעה הפיכות, דיקטטורות, שלטון סמכותני ודמוקרטיה וחוזר חלילה וגם חס וחלילה. טוב עשתה ההוצאה, אם כך, שצירפה בראש הספר מבוא היסטורי קצר על ארגנטינה.

מצד אביו, נאומן הוא נצר למשפחות מהגרים יהודיות שהגיעו ממזרח אירופה לארגנטינה בתחילת המאה העשרים. את שם משפחתו נחל נאומן בתחבולה של אבי סבו, ששינה את שמו לנאומן (לפי סיפור משפחתי: ידיד עבריין עזר לו לגנוב דרכון של חייל גרמני בשם זה) על מנת לחמוק מגיוס לצבא הצאר הרוסי ואז להגר בחסות השם החדש לארגנטינה. "סבא-רבא שלי הציל את חייו כששינה את זהותו ונולד מחדש כזר. במילים אחרות, כשנעשה סִפרות". אני מצטט את המשפטים האלה, שכדוגמתם יש, למרבה המזל, מעטים בטקסט (הנה עוד דוגמה: "כשאני חושב על הנטייה המוקדמת שלי לספר שקרים במלוא הכנות, אפשר לומר שכבר אז רציתי להיות סופר"), גם כי הוא סימפטומטי בעיניי. הוא סימפטומטי, מחד גיסא, למסורת הכתיבה בספרדית שתמיד הוקסמה מהניתוק שבין הספרות לעולם, מעצמאותה של הספרות ומבכירותה ביחס למציאות (מ"דון קיחוטה" ועד בורחס והלאה). המסורת הזו – בפטישיזם המילולי-אמנותי שלה ובריחוקה מהקיום העירום, הלא מילולי – אינה אהודה עלי. והמשפט סימפטומטי גם מכיוון אחר, מכיוון שבו סופרים זקוקים לעתים להאדרה ומיסטיפיקציה של הספרות, להכנסת מה שהינן למעשה מילות יח"ץ מתמוגגות על הספרות לתוך יצירותיהם. ההתמוגגות הזו מעידה דווקא על חוסר ביטחון ולעתים גולשת לקיטש, בעיניי.

אבל זה, למרבה המזל, שולי כאן, כאמור. לנכדתו של אותו סבא-רבא, דודתו של אנדרס, סילביה, הייתה חנות ספרים קטנה בבואנוס איירס. אחרי ההפיכה הצבאית של 1976 נעצרה סילביה באשמת חתרנות שמאלית ונחלצה בנס ממעצרה ואז היגרה עם משפחתה לספרד, מקדימה את משפחתו של אחיינה בעשור וחצי. אמי, ארגנטינאית גם היא אך מאגף של מהגרים יהודיים מזרח אירופאיים שנשארו דתיים בארץ החדשה, סיפרה לי לא פעם על קנאותם האידיאולוגית השמאלית של היהודים-הארגנטינאיים החילוניים. גם במשפחתו של נאומן היו אידיאולוגים כאלה. למשל, אבי-סבו, חונאס, שהגיע לארגנטינה במסגרת הפרוייקט של הברון הירש, שייסד חברה יהודית להתיישבות כפרית בארגנטינה. אותו חונאס הצטרף ל"פועלי ציון" והיה חבר בוועד המרכזי שלה. ונאומן תוהה: "מה היה סבא-רבא חונאס חושב על המבצעים הצבאיים של המדינה שכה הרבה לחלום על בניינה? מה היה חש כלפי הפוליטיקה של 'הליכוד'? האם הייתה נראית לו כבגידה באידיאלים שלו, ואולי היה מצדיק אותה בנימוקים של ביטחון לאומי? ומה היה חושב על כל זה בורוכוב הנערץ שלו, אבי הסוציאליזם הציוני, שהאמין באינטרסים המשותפים של מעמד הפועלים הערבי והיהודי?". אגב, דומה שהלהט הפוליטי הזה נחלש במורד הדורות ודעיכתו קשורה בדעיכת האידיאולוגיה הסוציאליסטית כולה במרוצת המאה העשרים, בעיקר בגלל המוביליזציה החברתית של מעמד הפועלים לחיי רווחה יחסיים או אף לחיק המעמד הבינוני, שם גם התמקמה משפחתו של נאומן, לבסוף. היותו חצי יהודי גרמה לאנדרס הילד לקנא בחבריו היהודיים לכיתה, ש"היו אמפיביים", הכירו חגים נוספים, "הלכו לאינספור בר-מצוות ומשטר האכילה שלהם נראה מסתורי".

אך האנקדוטות של נאומן אינן רק אנקדוטות על ניסיונות חמיקה ממשטרי עריצות או על פוליטיקה לוהבת. בגמישות ובחיות רבות הוא מספר גם אנקדוטות קומיות, או סיפורים "סתם" על טיפוסים מעניינים במשפחה. הנה, למשל, דמות מצד משפחת אמו של הסופר, משפחה שמוצאה מצרפת. המתוארת היא סבת סבתו, לואיז: "עורה העדין לא סבל את תפרי הבגדים, ולכן עד יום מותה לבשה את בגדיה הפוכים. הרגל נוסף שסחט הערות מהשכנים היה הימנעותה מלגעת בכסף: כאילו הייתה יורשת עשירה מוורסאי שירדה מנכסיה, היתה לואיז בלאנש עוטפת את השטרות בנייר מכתבים שקוף, וכך מסרה אותם למוכר בחנות הירקות, לבושה בבגדים הפוכים ונוהגת כ'דאם'". הנה דוגמה לשרטוט דמות שלמה באמצעות שני פרטים קטנים. והנה עוד הבחנה מצוינת (על דחיפוֹת), הפעם בפרקון שמוקדש לתפיסת הגבריות של הסופר כילד: "ופחדתי גם, את זה אני זוכר היטב, להחטיף אגרוף. לא היתה לי שום בעיה להחטיף ולחטוף סטירות, והיתה לי חיבה לדחיפות, אותה הקדמה קלאסית לעימות בין גברים, כשהגבר והקוף כמעט חוזרים להתקיים בצוותא".

נאומן כתב כאן רומן משפחתי אנקדוטלי, יצירה רהוטה, אינטליגנטית, חיה ומלמדת, המשלבת אירועים פוליטיים בסיפורים אישיים, במסורת של "אמרות משפחה" של נטליה גינצבורג.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: