על "המצאות מזדמנות", של אלנה פרנטה, בהוצאת "הספריה החדשה" (מאיטלקית: רמה איילון, 112 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בין ינואר 2018 לינואר 2019 פרסמה אלנה פרנטה מדי שבוע מסה קצרה בעיתון ה"גרדיאן" הבריטי. הספר הזה מאגד את המסות הללו. כל המסות כתובות היטב, רובן מעניינות, קומץ מאד, קומץ בנליות. בין הנושאים של המסות הקצרות: על פחדנותה, ועל פחדנותה הגדולה יותר – להיראות פחדנית בעיני אנשים אחרים – שהולידה מה שנראָה כמו אומץ לב; על היומן שכתבה לעצמה כנערה והקשר בינו לבין הקריירה הספרותית שלה; על הפחד מהידרדרות גופנית שהפך בחברה החילונית המערבית לגדול יותר מפחד המוות; על יחסה להולדת ילדים ("שום דבר לא משתווה לעונג שבהבאת יצור חי אחר לעולם") ועם זאת על סירובה לראות בכך חובה נשית; על יחסי אמהות ובנות (יחסה אל בנותיה ואל אמה נידונות בשתי מסות שונות); על סלידתה מסימני קריאה בספרות וחיבתה המסוימת לשלוש הנקודות (כל סימן פיסוק זוכה גם הוא למסה משלו); על רתיעתה מטיפול פסיכולוגי וסיבותיה; על קשיי השינה שלה.

הכל, כאמור, אלגנטי, הרוב מעניין, ולעתים מצויה בכתיבה המסאית תזכורת ליכולת של הפרוזה הנרטיבית של פרנטה, לאותה התנערות פתאומית ועזה, לאותה התפרצות של עוצמה פראית, היולית, זועמת ולא מחושבת כביכול, המתארת במשפטים ספורים דבר מה רגשי באמצעות מטפורה מפתיעה וארצית או בניסוח מחוספס אבל קולע. לעתים גם נזכר הקורא בדמותה של אלנה מסדרת "החברה הגאונה" שכותבת המסות מזכירה אותה מאד. הן בפגיעות הרגשית הגלויה לעין, הנמסרת בגלוי, הן בכוחות האינטלקטואליים שצמחו בצד הפגיעות הזו (כולל העניין הספציפי של שתיהן בספרות הקלאסית, היוונית והרומית).

אבל אני רוצה להעיר שני דברים על מוטיב חוזר כאן במסות, מוטיב שגם תרם למרכזיותה של פרנטה בתרבות זמננו. המוטיב, או הנושא, הזה, הוא מה שניתן לכנות "המוטיב הפמיניסטי והסיסטרהודי", וליתר דיוק יש להוסיף: "והטינה כלפי גברים". במסה אחת מכריזה פרנטה: "אני מסרבת באופן עקרוני לדבר בגנות אישה אחרת, גם אם היא פגעה בי באופן בלתי נסבל". והסלחנות הזו נובעת מהתחשבות ב"אלפי שנות השליטה הגברית", בגלל ש"הכל, פשוט הכל, קודד לפי הצרכים הגבריים, אפילו הביגוד האינטימי שלנו, הפרקטיקות המיניות שלנו, האימהות". במסה אחרת מדבר פרנטה על כך שהסבילות הנשית המסורתית לא תבוא על תיקונה בדימוי של "אשה להוטה הרבה יותר מבחינה מינית, מצווה, בעלת דמיון, תוקפנית", כפי שרווח הדימוי הזה כיום "בסדרות טלוויזיה ובפורנו". גם האישה הזו היא פרי "המבט הגברי [ש]שב והמציא אותנו בהתמדה בהתאם לצרכים המיניים שלהם". ואילו במסה אחרת מצהירה פרנטה שלעולם לא תגיד לבמאית, המביימת את ספרה: "זה הספר שלי, זה המבט שלי, אם את רוצה לעשות סרט מהספר, עלייך לכבד אותם". ומה ביחס לבמאים? "אם בחר לעשות סרט לפי העמודים שלי, אבקש ממנו לכבד את המבט שלי, לדבוק בעולם שלי, להיכנס לכלוב של הסיפור שלי מבלי לגרור אותו לזה שלו". ובפטרונות (במטרונות?) מוסיפה פרנטה: "הדבר ייטיב אתו, אולי אפילו יותר מאשר אתי".

התימה הפמיניסטית הזו הפכה את אלנה פרנטה למתואמת עם רוח התקופה כמו גם לאחת המעצבות שלה.

ההערה הראשונה שברצוני להעיר על כך קצרה: מעניין מאד השילוב בין אי ההבלטה העצמית של פרנטה, שמתבטא בעצם כתיבתה בשם עט, ובין מאבקה הפמיניסטי. הבחירה בשם עט, שהינה, אומר דרך אגב, בעלת משמעות מוסרית כבירה בתרבות השופוני של זמננו, היא, עם זאת, היענות לסטראוטיפ "נשי", שהרי נשים כבודן בבית פנימה, כידוע.

אבל דבר מה אחר רציתי בעיקר לומר: אני חושב שהטינה החריפה כלפי גברים שנוכחת הן בספריה של פרנטה והן בקובץ המסות הזה נובעת מדבר מה ייחודי לה, שאינו מעיד בהכרח על יחסיהם הגרועים כביכול של גברים ונשים בעולם המערבי כיום. אני לא נכנס כאן להשערות ביוגרפיות מפוקפקות, אלא מסתמך על יצירתה של פרנטה עצמה (כפי שהיא עצמה ממליצה באחת המסות, תוך קריצה לאנונימיות שלה עצמה, להתמקד בתמונה של צייר אנונימי מהמאה ה-17, בלי לטרוח על השאלה מי הוא היה), ובמקרה הזה בעיקר על קובץ המסות שלפנינו.

פרנטה היא לא סתם אישה בעולם שמתמודדת עם גברים. היא סופרת. והיא לא סתם סופרת. היא סופרת שמאמינה אמונה עזה בחשיבות המסורת הספרותית. בכמה מסות כאן חוזרת פרנטה על האמונה הזו. למשל, במסה בשם "חדשנות ספרותית", שבה היא יוצאת נגד המושג שבכותרת. או במסה מעניינת על יחסה ללאומיות בו היא כותבת: "שלא לדבר על המסורת הספרותית, שהיא בית-זיקוק יוצא-מן-הכלל של הניסיון הגולמי הפעיל לאורך דורי-דורות, מְכל של אינטליגנציה וטכניקות ביטוי, שהייתי גאה לשאוב ממנו ושעיצב אותי". והיא גם לא רק סופרת שמחזיקה מהמסורת הספרותית, אלא גם מי שלמדה את המסורת העתיקה ממש, היוונית והרומית. לכן את הפמיניזם הלוחמני שלה, את הטינה העזה שיש לה כלפי גברים, אני אפילו לא מהסס להזכיר כאן  את המושג המושמץ "קנאת פין" (אלא שהייתי משנה אותו ל"קנאת עט"; עיינו במסה "נשים כותבות" וראו כמה תחושות עלבון וזעם של סופרת אישה יש בה ביחס לסופרים גברים), יש לתלות גם במשלח ידה ובתפיסותיה הספרותיות. סופרת שמאמינה במסורת הספרותית ומראשיתה הקלאסית, אכן מוצאת את עצמה במיעוט, בחברה שהיא ברובה המוחץ גברית (דבר מה שלמרבה השמחה הולך ומשתנה בדורות האחרונים). רופאה לא תרגיש תסכול דומה מהדומיננטיות הגברית בשדה שלה, כי בשדה הזה הישגי הרפואה משתכללים והולכים, ובחלקם הגדל והולך נוטלים חלק נשים. בקיצור, איננו מסתמכים כיום על היפוקרטס, אבי הרפואה, ואילו בשדה הספרות הומירוס הוא עדיין דמות רלוונטית.