בעיקר על תומס ברנהארד וחוייאר מריאס

אושר גדול! ודאות! תחושה שהגעת הביתה! על זה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אמנות הפרוזה! למרות הפחד הכוסס בלב כל מבקר ספרות, הפחד להצטייר כנלהב מדי, פתי, רך לבב, למרות זאת, לנוכח שני הרומנים הכבירים האלה, "הטובע" של האוסטרי תומס ברנהרד (ראה אור במקור ב – 1983; תרגמה ל"בבל" רחל בר חיים), ו"מחר בקרב חשוֹב עלי", של הספרדי חוויאר מריאס (1994 במקור; תרגמה ל"עברית-כתר" יערית טאובר בן יעקב), נמסים כל עבותות הזהירות כנעורת מפני האש. שני רומנים של סופרים גדולים, רומנים של תודעה יותר מאשר של פעולה, של צורה יותר מאשר של תוכן, של אווירה יותר מאשר עלילה.

קראתי אותם במקביל ל"שבת" המדובר של מקיואן, רומן פעולה משמעותי שאדון בו בשבוע הבא, אך שנופל מהשניים הללו. לולי דמסתפינא הייתי מפליג וטוען שהספרות הקונטיננטלית כיום היא ספרות של תודעה וצורה לעומת הספרות האנגלו-סקסית, שהינה בעיקרה ספרות פעולה, בהתאם למצב הגיאו-פוליטי (ואולי גם בהתאם למסורת הפרוטסטנטית?). לעתים קרובות הפעילות בספרות האמריקאית אהובה עלי וההשתבללות האירופאית מעצבנת אותי – אבל לא כאן.

"הטובע" של ברנהרד הוא, כדרכו, מונולוג קודח, זועם, קודר, מיואש, מוזיקלי להפליא. נושא המונולוג הוא פסנתרן-לשעבר, וירטואוז, שזנח את אמנותו כשפגש בשנות החמישים את הפסנתרן הגאוני גלן גולד ונוכח שלא יוכל להיות הראשון בתחומו. חבר נוסף של בעל המונולוג, ורטהיים, פסנתרן וירטואוז גם הוא, התאבד כעשרים שנה אחר המפגש עם גולד והמספר מייחס את התאבדותו למפגש המצמית עם הגאון. המונולוג גדוש חזרות אובססיביות, המגרדות את מקום הפצע שוב ושוב. החזרות האלה אינן משעממות לשנייה, הן מסממות, נרקוטיות. התוקפנות של הטקסט העז הזה אוכלת כל: את המספר, את ורטהיים, את גולד, את הקיום, אוכלת ושוב פולטת אותם על מנת ללעוס אותם שוב. הגאוניות – שהאינדיבידואל, גולד, נמחץ תחת משאה – היא מפלצת פרזיטית שהופכת את הגוף-המארח שלה, גלן גולד, לחפץ, לפסנתר, ואת הסובבים אותה למשרתיה, בגין בינוניותם היחסית: "כדי להיות גלן גולד הוא השתמש לרעה בכול, אם גם באופן לא מודע, חשבתי. אנחנו, ורטהיימר ואני, נאלצנו לוותר כדי לפנות לגלן את הדרך" (עמ' 64). המספר בוחר לוותר מראש, בחדווה של הרס עצמי: "ברור לחלוטין שאינני פסנתרן וירטואוז(…) בכלל לא אמן. ההידרדרות של מחשבותיי קסמה לי מייד" (עמ' 13). ורטהיימר, שלא הצליח להפוך את עצמו כמו המספר לראש וראשון (מהסוף) על ידי הייאוש המוחלט, נמחץ תחת הכרת בינוניותו-היחסית. והנה המלכוד של ורטהיימר: אדם צריך להיות מוכשר מאד כדי להבין את גאוניותו של גולד אבל לא מוכשר מספיק כדי לא להימחץ תחתיה. כרגיל אצל ברנהרד: זעמו על האוסטרים, בני עמו, מופלג, מופרז, ולפיכך, קומי מאד ("הפונדקים האוסטרים מלוכלכים ודוחים עד אחד" – עמ' 44). כשחושבים על זה, בכל הרומן, הספוג בהערצת המוזיקה, יש משהו אוסטרי מאד, בייחוד אם חושבים גם על מוצארט וסאליירי (לפחות בגירסה הקולנועית של מילוש פורמן).   

את מריאס (שחיבר גם את "לב לבן כל כך", שהיה כאן רב מכר גדול לפני כמה שנים) לבושתי לא הכרתי קודם לקריאת "מחר בקרב חשוֹב עלי". על הכריכה האחורית מצהיר עד מהימן כמרסל רייך-רניצקי, המבקר היהודי-גרמני הגדול, שמריאס הוא מגדולי הסופרים החיים היום. ומה יש לדבר? הוא צודק. הרומן הזה עולה בעיניי אף על ספרו של ברנהרד. כשהתקרבתי לסיומו התמלאתי תוגה על הפרידה הצפויה ומאז שסיימתי אותו אני ספוג געגועים אליו. זה לא קרה לי כבר זמן רב. התפעלתי מרומנים רבים בשנה האחרונה (בעיקר ישנים, לא כאלה שיצאו השנה) אבל חלחול לרקמות הנפש העדינות כמו שחלחל אלי הרומן הזה מזמן לא אירע לי.  ומה יש בו? לכאורה לא הרבה. גבר ניהל עם אישה נשואה פרשת אהבים קצרצרה. כשבאו לממש את אהבתם, אחרי שתי פגישות, מתה האישה לפתע בזרועותיו. ילדה הקטן ישן בחדר השינה ואילו האב נמצא בלונדון (העלילה מתרחשת במדריד). הגבר אינו יודע מה לעשות ולבסוף מותיר לילד הקטן בן השנתיים אוכל במקום נגיש ונמוג מהדירה כלא-היה. מאז הוא רדוף על ידי המשפחה שחדר אליה באקראי. הוא מגיע ללוויית האישה ומתחבר לבני משפחתה. הוא לומד לאחר מותה על האישה שבקושי הכיר ועל בעלה, שגם לו, מסתבר, יש סודות משלו.

אז על מה הרעש? מה נוקב כל כך ברומן הזה? אולי המלנכוליות העמוקה שלו, שהמקבילה היחידה שאני יכול למצוא לה היא המלנכוליות בנובלת של גנסין? אולי הגישוש הפרוסטיאני אחר הדיוק בתחושותיו של הגבר המספר, הלשון המבקשת ללחך כל פיסת תודעה משיני הזמן והאירועים (המספר משתמש תדיר במילה "או", כשהוא חותר להסברים חלופיים או משלימים לתיאור תחושותיו)? אולי התשתית הרעיונית המזעזעת הגורסת (במובלע) שכל מפגש אנושי, "סטוצי" ככל שיהיה, אינו מצליח להיות מנותק וסטרילי באמת? אולי דמותו הפסיבית אכולת הגעגועים העמומים של המספר?

פלפל

אכלתי פלפל משובח בקינג ג'ורג' בת"א, בכוך הקבוע. פתאום נכנס עוזי לנדאו, הזמין והצטודד-הצטופף לו, כמו כולם, עם מנתו. אינני רואה עין בעין עם לנדאו הפוליטיקאי, אבל היה משהו יפה בטבעיות של ההזמנה והאכילה בצוותא. לא עממיות מעושה.

השגריר

"השגריר" היא תוכנית טלביזיה מתועבת שמוציאה שם רע לפטריוטיות. משהו בעירוב של רייטינג, תרבות "החבר'ה" הישראלית ופטריוטיות מבחיל. פטריוטיות היא רגש נעלה כל עוד היא וולונטרית, פרטית, לא כשהיא מוכתבת מלמעלה. בטח לא כשהיא מוכתבת על ידי כוחות שוק המוניים כמו הטלביזיה. אז היא חונקת, לא-טבעית, וולגרית.

חומות יריחו

זה לא קשור לוויכוח הלגיטימי בין ימין לשמאל: אם היה אפשר למנוע את הפשטת האסירים הערבים לעיני כל בפשיטה על הכלא ביריחו היה צריך לעשות זאת. היה צריך, כמובן, ללכוד את הרוצחים שישבו בכלא, אבל אם, מבצעית, היה אפשר לחסוך את השפלת האסירים האחרים נעשה כאן עוול בהמי. במציאות מעורפלת ואמביוולנטית כל כך מבחינה מוסרית יש לפעמים רגעים צלולים: לבני אדם לא מגיע יחס מבזה כזה.

תקבולת כיאסטית

אולי אמרו את זה קודם. לא משנה. חלק מהאדישות והמנומנמות של הבחירות נובעות מכך שהאופי ה"כיאסטי", ה"שיכולי" (מלשון "שיכל ידיו") של הפוליטיקה הישראלית הצטלל בעשור האחרון. הצבעת לימין וקיבלת התנהלות שמאלית; הצבעת לשמאל וקיבלת, מאימת הימין, התנהלות מתונה.