פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בינואר 2011
תענוג מזומן כאן לפרשן הספרותי! "המשמעות" של הרומן הזה, לכשתפוענח, משולה לחשיפה המענגת של זהות הרוצח במותחן בלשי. לפני שאציג כמה אפשרויות ל"זהות הרוצח" בַרומן הקדמה נצרכת. הרומן, המסופר ברובו בגוף שלישי (יש חלק בגוף שני), מתמקד ביאיר מוזס, במאי קולנוע ישראלי מכובד כבן שבעים. הסיפור נפתח בשנות האלפיים בספרד, אליה מוזמן הבמאי לרגל עריכת רטרוספקטיבה לסרטיו המוקדמים הסוריאליסטיים. הרומן ממשיך בישראל, כשהבמאי מנסה ליצור קשר עם התסריטאי, שאול טריגָנו, שעבד עמו על אותם סרטים מוטרפים ומוקדמים. מריבה עזה ומרה פרצה בין השניים לפני כשלושים שנה ובעקבותיה התפצלו דרכיהם: מוזס ליצירה ריאליסטית מצליחה וטריגנו לחיים מינוריים. עוד בספר: רות, השחקנית הראשית בסרטיו של מוזס, שהייתה לפנים אהובתו של התסריטאי הגאוני והפכה לבת לווייתו של הבמאי המצליח.
לפני שנתפנה לתענוגות הפרשנות נציין כי ברומן שני פגמים. הראשון הוא הסוף. לא הסוף ממש, כלומר הדפים האחרונים, סוף חריג בפנטסטיותו, אבל שיש בו קסם והיענות להיגיון הפנימי של הרומן. אני מתכוון לעשרות הדפים האחרונים. נפרשות שם בקשה של התסריטאי והיעתרות לה של הבמאי ושתיהן אינן סבירות. הפגם השני הוא פגיעה בטעם הטוב. כפי שוודאי ניחשתם, דמותו של מוזס קרובה במידה רבה ליוצרו. דרך מוזס מנהל יהושע דיון באבחנה שהפכה מזמן לקלישאה בביקורת הישראלית: המעבר שעשה יהושע מכתיבה סוריאליסטית-מופשטת בראשית יצירתו לריאליזם פרטני. הסרטים המעניינים המתוארים כאן (יש כאן היפוך מבריק, "אדפטציה" ספרותית לקולנוע, על רקע הגל האחרון של אדפטציות קולנועיות לספרים ישראליים) הם וואריאציות על יצירתו של יהושע, בעיקר המוקדמת. זה נהדר. הפגם הוא תחושה דקיקה מטרידה של מעין "חיים שכאלה" שאדם עורך לעצמו. "חיים שכאלה" רצוי שיערכו לך אחרים.
אבל סוף סוף הפרשנויות המובטחות! אבוי, המקום צר כך שפשוט אתמקד בנקודה אחת, מרכזית אמנם, אך שאינה מקפלת תחתיה את עושר הניואנסים והסב-טקסט שניתן לחלץ מהרומן.
המדובר בציר סוריאליזם/ ריאליזם, שהוזכר לעיל. ציר זה מקביל ברומן לניגוד דתיות/חילוניות. הספרדים, המעדיפים ברטרוספקטיבה את סרטיו המוקדמים של הבימאי, מחפשים אחר יצירה ש"מניעה אותה השראה דתית". חזרתה של הדת בתרבות העכשווית (העולמית, לא רק אצלנו), נידונה ברומן בשלל וואריאציות. חזרה זו מתפרשת כהפוכה לתנועה של הבמאי עצמו מסוריאליזם לריאליזם. אבל השלב הסוריאליסטי בקריירה של הבמאי גם ניתן לפרשנות הפוכה לחלוטין. לא ככניעה לאי-רציונאלי ולאבסורדי כי אם כניסיון לאלפו. כך מציג התסריטאי טריגנו את כוונותיו בתסריטיו משנות הששים והשבעים: "לפגוע באימה המטפיזית. להקטין את סמכותה". המתח ריאליזם/סוריאליזם מקביל גם לדיכוטומיה אחרת: אשכנזיות/מזרחיות (או שמא "ספרדיות"?). הבמאי האשכנזי המיושב והבינוני, מנווט את חזונו הגאוני וההזוי של התסריטאי המזרחי, טוען יהושע, כאילו קרא את אדוארד סעיד, או יצחק לאור, על ייצוג המזרח כלא-רציונאלי והחליט לעשות דווקא.
אבל כאן אני נאלץ לקטוע במפתיע את שפיעת הפרשנויות האפשריות. כי שאלה חתרנית פתאום צצה. האם העובדה שהרומן הנו כר דשן לפרשנויות מגוונות ואף סותרות, האם העובדה שהרומן מנהל דיאלוג מודע עם הביקורת, אינה מלמדת בעצם שהמורכבות כאן היא מלאכותית, פריה של כוונת מכוון שמוציאה בסופו של דבר שם רע לעבודת הפרשנות ולרומנים המעודדים אותה כאחד? במילים אחרות, אולי הסופר לא הצליח לחלץ בכישרונו הגדול איזושהי מורכבות שקיימת במציאות עצמה, אלא יצר מין מכונה ספרותית משוכללת שתובעת פירוק פרשני מורכב ודיאלקטי? האם הספר "אומר משהו" בכלל או שהוא רומן שמעודד שלל פרשנויות ומכיל מורכבויות לא הכרחיות ולא קוהרנטיות – מה, שכמדומני, המבקר האמריקאי, ויין בות', כינה פעם "אירוניות לא-יציבות"?
ולמרות זאת, בפיתול אחרון בהחלט של ביקורת זו, זהו רומן טוב. ראשית, גם אם שלל הפרשנויות כאן אינו מניב אמירה על המציאות, הרי שלטעמי יש ערך מטפיזי לריאליזם מורכב גם אם עושרו תחום לתווך בין שתי כריכות. הערך המטפיזי של "ריאליזם" כזה הוא מטפורי ולא סינקדוכי (כלומר, לא נובע מייצוג של המציאות). העושר הפנימי של הרומן מרמז, מטפורית, שגם בחיים עצמם צפונה מורכבות, שלחיים יש משקל ולא רק קלות בלתי נסבלת. בתרבות משטחת כשלנו יש גם להדגמה עקיפה כזו דרך רומן חשיבות רבה. שנית, הרומן פשוט מענג לקריאה. וביקורת ספרות רצינית צריכה להתייחס להנאת הקריאה הפשוטה בכובד הראש.
ב
א.ב. יהושע הוא סופר בורגני. מה זה אומר? זה אומר שחלק מהנאת הקריאה בספריו נובעת מהפרברסיות המינוריות והמעודנות שהוא חושף, שעל רקע העולם הבורגני המהוגן מוחשות ביתר חריפות. הפרברסיות משתרעות מגילויי סדיזם קטנים בין נאהבים עד למוטיבים של גילוי עריות, שמבטאים את האיום האולטימטיבי על המשפחה הגרעינית הבורגנית. גם המתינות הפוליטית והצידוד ב"נורמאליות" של יהושע הן בורגניות למהדרין. לבורגנות יש כמובן גם צדדים מעצבנים, אבל צריך לזכור שהרומן הריאליסטי עצמו הוא ז'אנר בורגני. סוגיית הריאליזם של א.ב. יהושע, התמה של הרומן הזה, קשורה גם היא בעצם לבורגנות שלו; הריאליזם כקשור לאמונה הבורגנית בעולם הזה, ביכולת שלנו להבינו, לנצלו ולהתענג עליו.
מבקר חופשי 
תגובות
לעניין השאלה החתרנית, שאלת הפרשנות והדיאלוג המודע עם הביקורת – כן, אבל ניתן לשאול את אותה שאלה עצמה גם מכיוון הפוך:
אילו התעלם היוצר הותיק ממלאכת הכתיבה עצמה, אילו יצר סיפור חף מהיבטים ארספואטיים – האם יצירה מעין זו אינה מלאכותית אף יותר, ביחס ליצירה שמחטטת במרכיביה? במילים אחרות, האם היית רוכש זוג סנדלים אצל סנדלר שנוהג דרך קבע לצעוד יחף?
היי מירי,
הבעיה אינה הארס-פואטיות של היצירה. הבעיה היא שזו יצירה שמציגה כביכול אתגר פרשני ולמעשה מאיינת את היכולת לפרשנות, או במילים אחרות: זו יצירה שכביכול "אומרת משהו", פרי השקפת עולם מגובשת, אבל שלמעשה, כשבודקים מה היא "אומרת", היא ממסמסת כל אמירה ברצף של אירוניות וגם בגין מודעות עצמית מופרזת לנוכחות הפרשן העתידי.
יש כאן וואריאציה על מה שבודריאר כינה "סימולאקרה": היצירה יוצרת משמעויות לא מהמציאות שהיא מנסה ללכוד, אלא "משחקת" במכלול הפרשנויות שבעבר ניתנו למציאות זו, וכל זאת תוך העמדת פנים שהיא לא עושה כן. כך נוצר ריאליזם מוחלש. ועדיין כאמור בביקורת זה רומן מוצלח למדי.
אני פה עם אריק. כשקראתי כי ג'ויס אמר על יוליסס שהוא השאיר בספר עבודה ל 200 שנים לחוקרי הספרות (משהו כזה), אז באופן אוטומטי ולא רצוני, פחת מאד החשק שלי לקרוא אותו. זה וודאי מתחוכם, מרובד ואינטילגנטי, אבל לפחות עבורי בספרות חייב להתנשא מהדפים יסוד גולמי חזק, שרק הוא יכול להעביר את תחושת הקיום הראשונית של הסופר, אותה תחושה שמלכתחילה הובילה אותו לכתוב
למרות תחושת האילוץ הנובעת מהריאליזם המטאפורי ברובו, קריאת הספר מענגת. עם זאת, ההרצאות המלומדות המופיעות במהלך הדיאלוגים מיותרות ופוגעות ברקמתו האמנותית של הרומן.
פסקה ב' בטקסט שלך מעלה את הספר "הכלה המשחררת". קראתי אותו קריאה שנייה במקביל ל"חסד ספרדי". אני מצאתי אותו מוצלח יותר: אמנם הדמות בו ממש גורמת לקורא להשתגע, זאת בנוסף לאורכו של הספר, אבל זהו בעצם הכוח של דמות שהיא טיפוס מאוד מובחן, טיפוס שתורת הבודהיזם כל כך רחוקה ממנו…
נכון, זו שאלה של טעם. הטעם הלקוי, סליחה, של הספרות הזו לא עושה לי את זה. נו באמת, הציור על הכריכה של הזקן היונק דווקא מייצג בהצלחה בעצם, את נשמתו (הדוחה) של הספר. גם על 'מסע אל תום..' כתב אחד המבקרים שהנושא הוא באיזו מידה אפשריים יחסים של מבוגר עם צעירה, ולא שום מזרחי/אשכנזי ומה שהספר מנסה להציג כתכניו. יש סופרים שעברו מסוריאליזם לריאליזם כי הבינו שריאליזם מוכר (מסחרי) וזה התהליך כאן (לא שהסוריאליזם הישן של הסופר היה מוצלח יותר). חבל שהמבקרים כיום מנועים מלדווח באמת, מה שמועיל לקוראים שלא רואים ולא מריחים כול כך, להתאהב במוצרי מכירות.