על "ילדה עם שיער מוזר", של דייויד פוסטר וואלאס, הוצאת "ספריית פועלים"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011

הספרות האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה-20 היא, לטעמי, הספרות המעניינת ביותר שנכתבה בעולם בתקופה זו. ואני מדבר בעיקר על סופרים שהחלק הארי של פעילותם היה בין שנות החמישים לשנות השמונים. סופרים כמו בלו, רות, אפדייק, מיילר, הלר, דלילו, קפוטה, סלינג'ר, ג'ון בארת המוקדם ועוד. אני מדבר על הספרות האמריקאית המהלכת בגדולות, ואינני מדבר על הריאליזם המינימליסטי הצ'כוביאני (קארבר) ולא על הזרם הפוסטמודרניסטי, שהיה גם הוא דומיננטי בספרות האמריקאית בתקופה הזו (נדמה לי שהמבקר החשוב, ג'יימס ווד, כתב פעם שסול בלו, בעצם נוכחותו הספרותית, בלם את הפוסטמודרניזם בספרות האמריקאית לפחות בדור). הסופרים הגדולים הללו היו שליחי הציבור. שליחנוּ. כיוון שאמריקה סימנה את הכיוון שאליו הולכות החברות המערביות ואחריהן שאר העולם, כיוון שאמריקה ניצבה בחזית, היו הסופרים הגדולים שלה חיילים בשוחות הקדמיות, שנלחמים בשמנו. ההתמודדות שלהם עם החברה והתרבות של זמננו, שנוצרו והלכו בפרויקט העתידני ששמו אמריקה, וגם עם המשמעות המקומית יותר של החברה והתרבות הללו ליכולת השרידה של המדיום הספרותי, הייתה חריפה יותר מכל התמודדות של ספרות לאומית אחרת. הלחץ הגדול הוא זה שיוצר יהלומים, כידוע, ועל הספרות האמריקאית הופעל לחץ אדיר. כל זה היה נכון עד שנות השמונים (אני מדבר באופן כללי). רפיון התגלה אז. התחלה של הרמת ידיים. אלא שאז קם דור ספרותי חדש, שנציגו הידוע ביותר, לבטח בארץ, הוא ג'ונתן פראנזן. כעת מצטרף לארון הספרים העברי עמיתו וידידו, דייוויד פוסטר וואלאס, שפראנזן אף טען בהתבטאות פומבית שהוא, וואלאס, הגדול בדורו. ב-2011 עתידה של הספרות נראה מעט מעודד, לבטח לנוכח הרפיון שלטעמי ניכר במוזיקה הפופולארית ובקולנוע (על כך אולי אתייעץ בהזדמנות עם עמיתיי למוסף זה, הבקיאים ממני).

הקובץ הזה, שכולל מסות וסיפורים קצרים (המסות בתרגום אסף גברון והסיפורים בתרגום אלינוער ברגר; שניהם תרגמו יפה), שיצא בספריית פועלים – ועל כך, על הערנות, היוזמה והתשוקה התרבותיות, מגיעים שבחים גדולים לבית ההוצאה ולעורכת נגה אלבלך, שאף בחרה את הקטעים – מציג שילוב נדיר של ספרות חמה ואנליטית בו זמנית (וואלאס התעניין מאד בלוגיקה ובמתמטיקה). הסיפור הטוב בקובץ הוא לטעמי "ניאון ותיק וטוב". זה, אם לנקוט בלשון השוק התרבותי, הדבר האמיתי. זו ספרות! מדובר במונולוג דוסטוייבסקאי באופיו (לא הופתעתי לפיכך כשקראתי באחרית הדבר של אלבלך כי וואלאס כתב מסה על הביוגרפיה המופתית שכתב ג'וזף פראנק על דוסטוייבסקי), מעין "כתבים מן המרתף" של דורנו. נושא המונולוג חש כל חייו כמתחזה, כמי שמעצב את חייו לפי הרושם שיותיר באחרים. וואלאס מגיע לרמת תחכום שחמטאית, כשהוא מתאר את הדרכים בהם נהנה (וסובל) נושא המונולוג להערים על הפסיכולוג שלו, שהנה-הנה הושגה פריצת דרך בטיפול והאני האותנטי שלו יצא לאור. הספר הזה הוא אילוסטרציה ספרותית גאונית, או כמעט גאונית, ל"תרבות הנרקיסיזם", ספרו החשוב של כריסטופר לאש, משנות השבעים, על התרבות האמריקאית (וכאמור, על העולם כולו, שצעד בעקבות התרבות הזו); אולי רק "משהו קרה" של ג'וזף הלר עולה עליו (לאש אכן דן בו בספרו המוזכר). הקוטב החם בסיפור הזה הוא שוואלאס, מתוחכם כפי שהנו, דווקא סבור שיש לגיבורו עצמי אותנטי ככלות הכל!

עוד בקובץ הנהדר הזה מסה אמביוולנטית באופן מעניין על התגובות לפיגוע בתאומים בפרובינציה האמריקאית; מסה מפורסמת-כבר על פסטיבל לובסטרים במיין, שהפכה למחאה על הכאב שאנו גורמים לבעלי החיים; סיפור משעשע ביותר על "רד-נק" אמריקאי עשיר וגזען ולא חכם במיוחד, שהתחבר לחבורת מסוממים, "פַּאנקְרוֹקֶרים", מלוס-אנג'לס; סיפור נבון מאד על עולם השעשועונים הטלוויזיוניים ועוד.

דייויד פוסטר וואלאס, שסבל מדיכאון שנים רבות, שם קץ לחייו ב-2008 והוא בן 46. ביקורת הספרות בעיתונות האמריקאית עוסקת בו באינטנסיביות רבה מאז, עד כמה שאני יכול להתרשם ממקומי בקצה מזרח. יצירתו שבידינו מרוממת את הרוח של קוראה ובכך היא סוג של הישארות הנפש של מחברה.