על איין ראנד

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הוצאתם בתרגום חדש של שני ספריה המרכזיים של איין ראנד באה בעיתוי חברתי ופוליטי לא כל כך מוצלח. שיר ההלל של ראנד לקפיטליזם הקיצוני נוגד את הצייטגייסט מלא החרטה על השתוללותו של אותו קפיטליזם עצמו בעשורים האחרונים. להתנערות ממה שראנד מייצגת ניתן אף ביטוי מפורש וקונקרטי בשנים האחרונות: הכלכלן הכריזמטי אלן גרינספאן, יושב הראש לשעבר של הפדרל רזרב, ומי שנתפס כאחד האחראים למשבר הכלכלי שהחל ב-2008 הוא מעריץ מושבע ידוע של ראנד.
האם הוצאתם לאור של הספרים דווקא עכשיו היא סוג של אמירה? של מעין "אף על פי כן"? אני מניח שלא. הספרים הללו היו פופולאריים מאד במשך עשרות שנים והתמריץ המו"לי להוציאם, בתרגום עדכני, מובן.
אבל למרות ההערכה להשקעת-העבודה המו"לית שיש כאן (והתרגום של אינגה מיכאלי ויעל סלע-שפירו), וישנה כאן, את האמת יש לומר: למרות שיש ניצוץ הומניסטי אמיתי ביצירתה של ראנד, בעיקר ב"כמעיין המתגבר", ניצוץ הומניסטי שהנו גם בעל ערך תרפויטי, הרי שאלה ספרים המשלבים ראיית עולם פשטנית וילדותית, ולעתים חולנית ומתועבת ממש, ביכולת ספרותית מוגבלת מאד. למעשה, אזלת היד הספרותית של ראנד קשורה הדוקות במגבלותיה הפילוסופיות.
היצירה החלשה מבין השתיים היא המאוחרת מביניהן, "מרד הנפילים". הרומן עב הכרס הזה, שראה אור ב-1957, שנות השיא של המלחמה הקרה, מתאר באופן דיסטופי אמריקה שנותרה מבודדת בעולם שנפל טרף לאידיאות של שוויון וקומוניזם. רוחות השוויון מנשבות גם בה ולבסוף מנצחות. במקביל הולכים ונעלמים באופן מסתורי יזמים קפיטליסטים מהארץ. היעלמותם מביאה את המדינה לעברי פי-פחת. ללא יחידים אנוכיים המרוכזים בעבודתם וברווחיהם, אומרת ראנד, תתמוטט הציביליזציה. זו, כמובן, אמירה לא חדשה. התפיסה ששגשוג החברה החדשה שצמחה במאות השנים האחרונות באירופה ומשם יוצאה לכלל העולם, קרי שגשוג הקפיטליזם, מושתת על אנוכיותם של הסובייקטים הפועלים בחברה זו קיבלה ביטוי לכל המאוחר ב"משל הדבורים" של ברנרד מאנדוויל, מתחילת המאה ה-18. אך לרעיון הוותיק הזה, שבהחלט אינו מוטעה לחלוטין ואינו משולל יסוד, מעניקה ראנד ביטוי מונומנטאלי בחד צדדיותו, אטימותו ופשטנותו.
הבעיה העיקרית ב"מרד הנפילים" אינה שיר ההלל לוורקוהליזם ולסכיזואידיות שהרומן למעשה הנו, בכך שגיבוריו היזמים רואים בעבודה ערך עליון והם נטולי יכולת למה שאנו מכנים "יחסי אנוש". הבעיה העיקרית אינה שגיבוריו היזמים נראים כמו רובוטים חדורי מטרה, הם מחופצנים כמו המכונות שהם מעריצים ובינאריים כמו מחשבים. הבעיה אינה רק בייצוג הנוח של הקפיטליסטים הנועזים כמי שבעיקר אוהבים לעבוד ולא חלילה כחמדנים ותאבי כוח וכמי שיתרון ההון הראשוני איפשר להם לקבוע את התנאים בהם יעסיקו את שכיריהם (לכן המקום הנרחב ביצירת ראנד ל-"self-made man", שכמו באפולוגטיקות רבות של הקפיטליזם מבקש דרך היוצא מן הכלל, מי שעלה מאשפתות לגדולה, לטשטש את הכלל, הכלל לפיו בהיעדר גב כלכלי ומורשת משפחתית חומרית מעטים מאד עולים לגדולה). הבעיה הראשית גם לא נעוצה בכך שלקרוא על הקפיטליזם הראנדי כיום הנו לקרוא על תופעה אנכרוניסטית, קפיטליזם אינדיבידואליסטי שייצר דברים שאנשים צריכים ולא קפיטליזם תאגידי שחלק מייעודו לשכנע אנשים לקנות דברים שהם אינם צריכים. הבעיה המרכזית בקריאת הספר גם אינה שהוא חוזר על עצמו ללא גבול, שהוא ארוך כאורך הגלות, שאת "המסר" אתה מזהה מקילומטרים ובכל זאת אתה נידון להלך את כל המסע עד אליו.
הבעיה המרכזית, הבסיסית, היא ראיית הדברים באופן בינארי, של שחור מול לבן. אצל ראנד, כל מי שסבור שהאנוכיות הנערצת עליה אינה חזות הכל סבור שהאנוכיות היא כלום ושיש לפיכך למוחקה. ישנן כאן שתי אפשרויות בלבד: או אמונה מוחלטת בערכה של האינדיבידואליות או ביטול ערכה מכל וכל לטובת הכלל. בעולמה של ראנד או שאתה קפיטליסט קיצוני המתפעל מהישגי השכל והרצון של האדם היחיד או שאתה סוציאליסט קיצוני שסבור (בפרשנותה לסוציאליזם) שהאדם היחיד הוא זבל ואפס. האמצעי הפולמוסי הזה, בו אתה מציג את עמדות היריבים האינטלקטואלים שלך בצורה מוקצנת ומגוחכת ולכן ברור שאתה צודק, הוא אמצעי נחות. והפשטנות המחשבתית יוצרת גם פרוזה גרועה. כי גם הדמויות, כמו הפילוסופיה, מעוצבות בדיכוטומיות והנן חד-ממדיות: ישנם טובים וישנם רעים. היזמים הנם כנים ואמיתיים, עשויים ללא חת, מסורים לעבודתם ובזים למה שחושבים עליהם. והיפוכם האחרים.
המצב ב"כמעיין המתגבר", שראה אור ב-1943, מעט טוב יותר. קודם כל, מעט עידון מושג בכך שהגיבור כאן הוא אמן, ארכיטקט, ולא קפיטליסט פאר-אקסלנס (אם כי הארכיטקטורה מעצם טיבה נמצאת על קו התפר בין האמנות לכסף הגדול). ישנה כאן גם שנינות לפרקים, שנינות קשוחה וצינית של אנשי החברה הניו יורקית, שמזכירה את קומדיות הסקרובול האמריקאית בנות התקופה. ישנה כאן גם סאטירה ימנית מוצלחת לפרקים, דבר נדיר, בתיאורם של אינטלקטואלים שמאלנים שדבר לא מעניין אותם מלבד הם עצמם. ישנו גם איזה יסוד דמוקרטי אמיתי, חיבה כלפי בעלי מקצוע טובים בני כל המעמדות, יסוד דמוקרטי שהצטמצם ב"מרד הנפילים" הריאקציונרי בהרבה, ובצדו של יסוד דמוקרטי זה ישנה מחאה מובנת על מחיקת הייחוד של הפרט בחברת ההמונים האמריקאית.
"כמעיין המתגבר", המתרחש באמריקה בשנות העשרים והשלושים, הוא סיפורו של הווארד רורק, ארכיטקט בעל חזון לא מתפשר, שאינו מוכן להקריב את חזונו לא עבור כסף, כבוד או תענוגות. בהווארד מתאהבת דומיניק, בת עשירים יפה ושנונה, קרה ואף פריג'ידית (עד שמגיע רורק). רורק, נהוג להניח, מבוסס בקווים מסוימים על דמותו של הארכיטקט המודרניסטי פרנק לויד רייט. הסגפנות והחומרה של התנועה המודרניסטית בארכיטקטורה – שקיצוניותן היא מן המפורסמות והן שהביאו לכך שהמרד הפוסטמודרני פרץ בראשונה, בשנות הששים והשבעים, דווקא בדיסציפלינה הזו – מתאימות למזגה של ראנד, כפי שהוא נשקף ביצירתה; למרות האתיאיזם שלה והטפתה לאנוכיות הרי שמזג זה הנו דתי-פנאטי למעשה ופוריטאני למדי מבחינה מינית. בניגוד ל"מרד הנפילים", קורא שיקרא את "כמעיין המתגבר" יצא נשכר. אך בתנאי שקורא זה אינו בן למעלה מעשרים. הספר הזה יכול להיות מומלץ לבני הנעורים כי יש בו ניצוץ הומניסטי אמיתי: הדגשת חשיבותו של היחיד שלא נכנע ללחצים חברתיים מסוגים שונים ועומד על שלו. אבל קורא מבוגר יותר, למרות אותן המעלות שיש בספר שהוזכרו לעיל, לא בטוח שיצא נשכר מקריאתו. הדמויות הראשיות מזכירות דמויות קומיקס. הגיבורים השליליים הם חורשי-רעה "שטניים", ממש כמו הרשעים בקרטונז, על אף שהם בינוניים בבסיסם לפי ראנד. בעולמה הפרנואידי של ראנד, וזה עולם פרנואידי למהדרין, שיגעון הרדיפה של "המצליחן" מוצג במסווה של רגשות הטינה של "הבינוניים" כלפיו. ואילו הגיבורים החיוביים, רורק, דומיניק וכמה מעמיתיהם, הם גברי-עשת ואשת-פלדה, המתנהלים והמדברים בנחרצות חותכת, בעמקות מופרזת ובפאתוס מנופח, אנשים היודעים אל-נכון את דרכם ולא רק שספק אם הם נזקקים אי פעם לאחרים אלא ספק אם הם אף נזקקים לצרכיהם. בעולמה הפגוע של ראנד, חולשה והזדקקות לאחר היא פגם מוסרי. אבל מבלי אפילו להתחיל להתווכח ולטעון כי הזדקקות לאחרים אינה פסולה מוסרית, הרי שהיא פשוט בלתי נמנעת והיא חלק מ"המצב האנושי" שנקבע בנו מינקותנו.
הרומן מורכב כך מניגודים עזים, מרגשות עזים, ניגודים עזים שיוצרים דיכוטומיה שטחית וחלוקה ל"טובים" ו"רעים" ורגשות עזים שיוצרים פאתוס שקשה לשאתו וקיטש (בעיקר באהבת דומיניק ורורק).
מלבד הפשטנות, "כמעין התגבר" מציג כתיבה גרועה לא מפני שהיא אינה רצינית אלא מפני שהיא רצינית עד אימה; כתיבה גרועה לא כפרי של חולשה ואוזלת יד אלא כביטוי להשקפת עולם עזה ודוגמאטית שמעוותת את המציאות; כתיבה גרועה לא כפרי של היעדר תחכום אלא כתוצאה של תחכום-יתר, של ייחוס מורכבות-יתר לדמויות מסוימות ושל שנינות אובססיבית ומעייפת של אחרות; רומן שמשלב בין האורך של רומן רוסי (ראנד היא יהודייה רוסייה שהיגרה לארה"ב) לשטחיות אמריקאית, שגם היא כידוע נעדרת גבולות.
אם כך הוא, אם הרומנים הללו כל כך בעייתיים, מדוע הם הצליחו כל כך ונמכרו במיליוני עותקים? התשובה טמונה בגוף התיאור שלעיל. ראשית, יתרון שיווקי תמיד עומד לצידו של המונומאן, המשוגע לדבר אחד, מי שתפיסת העולם שלו שטוחה, חדה וברורה. שנית, ראנד מחניפה ליסוד נפשי שקיים בכולנו. כולנו מפנטזים, במידה כזו או אחרת, על היותנו לא תלויים, על כך שאנו מנווטים את חיינו בכוחותינו אנו ואיננו נזקקים לאחרים, אולי אף על כך שאנו גאונים שהחברה לא מכירה בהם ותוקעת מקל בגלגלינו מתוך רגשות הטינה של הבינוניים. כולנו מפנטזים על זה כי בדיוק כך, כך מלמדת אותנו הפסיכואנליזה, חשנו בינקותנו המוקדמת, עת אנו היינו העולם והעולם היה אנו ושום נוכחות של "אחר" לא הפריעה לתחושת מושלמותנו ומספיקותינו העצמית. ספריה של ראנד, לפיכך, הנם אינפנטיליים באופן המילולי ביותר.
תיאור נבון ושנון של תהליך התאהבות ביצירת ראנד והתפכחות ממנה, מצוי בממואר הנהדר של הסופר האמריקאי טוביאס וולף, "אסכולה ישנה" ("עם עובד"). בזמן לימודיו בפנימייה יוקרתית בתחילת שנות הששים הוזמנה ראנד לשאת דברים באוזני התלמידים, בניגוד לרצונם של אנשי הסגל אך לדרישתו של יושב ראש חבר הנאמנים של הפנימייה. טוביאס הצעיר החל לקרוא לקראת הפגישה את "כמעיין המתגבר" והוקסם. "התחלתי לגלות את עוצמת הרצון שלי. הקריאה ב'כמעיין המתגבר' יצרה תחושה של כוח כלוא […] הבינותי שדבר אינו ניצב ביני ובין הגדולות שבתשוקותיי – ביני ובין הגדולה עצמה – פרט לפיתוי הזה לפקפק ברצון שלי ולהיכנע בפני התביעות לאיפוק, בפני שיקולי הכדאיות ומצוות אנשים מלומדה, ולקמול לתוך המוות האיטי המתמשך של המהוגנות". טוביאס הצעיר נמלא בוז כלפי כל הסובב אותו, גם כלפי סבו ואשתו, אצלם הוא מתארח בשבועות לפני הפגישה עם ראנד, ושנראים לו סמל הבינוניות. התרגשותו לקראת המפגש בראנד כה גדולה עד שהוא נופל למשכב עם חום גבוה ואותו סב ואשתו סועדים אותו בחוליו. כשמגיעה הפגישה, ראנד מעט מאכזבת את טוביאס, שציפה ליפיפייה כמו דומיניק – ולא היא. אך דבריה עצמם, בגנות האלטרואיזם וההקרבה העצמית, מצליחים להרגיז אפילו את יושב-ראש חבר הנאמנים השמרן שהזמין אותה. וכך מהרהר טוביאס הצעיר בעקבות המפגש: "הגיבורים שלה היו נלבבים, בנויים לתלפיות, ופטורים מעולם של זאטוטים. למען האמת ב'כמעיין המתגבר', וגם במעט שקראתי מתוך 'מרד הנפילים', לא היו שום זאטוטים. ככל הנראה, החיים ההרואיים אינם מותירים פנאי לילדים, או לדאגות משפחה, או למאמצים הכרוכים בסימפתיה פשוטה […] לא יכולתי לדמות בנפשי את איין ראנד נוסעת שמונה דקות, שלא לדבר על שמונה שעות, כדי לסעוד קרוב משפחה שנפל למשכב. הוא הדין בדומיניק וברוארק, שנראה כי אין להם קרובי משפחה, או אפילו ידידים – רק נחותים מהם בדרגה […] עכשיו לא יכולתי עוד לקרוא ברומן בלי לנסות לדמיין את הצמד מחליף את הסדינים במיטתי, תומך בי בדרך לשירותים. שום סיכוי. הם לא היו נשארים בחדר החולים אפילו חמש דקות, הם כלל לא היו מראים שם את פרצופם".