המלצה קצרה על רומן גדול

באחד מרחובות תל אביב, מונחים על ספסל, ראיתי לפני כשבועיים ערימה של ספרים. מהם נטלתי אחד, "גבר מזדקן", של הסופר האיטלקי איטלו סְבֶבוֹ (1861-1928). הספר ראה אור בהוצאת "עם עובד" ב-1969 ותורגם (מאנגלית!) בידי שושנה חן-זהבי. מזמן רציתי להכיר את הסופר הזה – שמושמעת טענה שבלום של ג'ויס ב"יוליסס" מבוסס על אישיותו (סבבו הכיר את ג'ויס והאחרון לימדו אנגלית) – והנה אינה לידי המקרה פגישה עמו.

זה רומן גדול, מאותם הספרים שמשיבים את האמון בז'אנר. הרעב שפוקד אותך בהפסקות הקריאה הכפויות, הרעב לשוב אל הרומן, היא אותה תשוקה לשוב ולחוש את הדברים, את החיים, בחדות, לאחר תקופה ארוכה מדי של חוסר דיוק, עמימות, אבדן מוקד, תחושה אותה אנו מנסים להשיב באמצעים גופניים ורוחניים כאחד.

הרומן מניע את הרגשות של הקורא כמו במטחנת בשר. הפנים האדום, המדמם, של הרגשות נגלה, נחשף, הרגשות מתערבבים זה בזה ואז נפרדים ושוב נבללים. הכל חי מאד שוב.

הסיפור הוא על אהבתו של אמיליו ברנטאני, סופר שהוציא ספר אחד בלבד, בן 35, בן המעמד הבינוני שמשפחתו ירדה מנכסיה, לאנג'ולינה, יפיפייה צעירה ופלרטטנית ממעמד הפועלים. ברנטאני ביקש לו פלירט קצר אך נלכד באהבה ובקנאה לאנג'ולינה השקרנית התמימה. בעוד הוא נאבק להשיג את אנג'ולינה ולהיפרד ממנה חליפות, אחותו, אמליה, מתאהבת גם היא. אמליה מתאהבת בחברו הטוב של אמיליו, סטפנו, פסל לא מוכשר במיוחד אך חביב הנשים. אמליה אינה מצודדת לבבות גברים ואהבתה אינה נענית. היא ואחיה יושבים בביתם ומתענים באהבותיהם.

העמדת קשר האהבה בין אח לאחות, שניהם בצד האוהב יותר משהוא נאהב, בצד האהבה הרומנטית היא אחת הסיבות לעוצמה הרגשית יוצאת הדופן של הרומן הזה. כאילו סבבו מכסה את כלל ביטוייו של ארוס בחסכוניות, את זרימת החיבה וזרימת התשוקה כאחת.

משהו איטלקי-רך, איטלקי-מסוגנן, איטלקי-תרבותי, איטלקי-עתיר מסורת בולם את הרומן הזה מלהכאיב כמו שמכאיבים ספרים אחרים העוסקים בנושאים דומים. כמו חנוך לוין, למשל. וזה לשבחו של הספר הזה דווקא.

"כמה מדהימה המציאות!" מכריז הגיבור כשבא להיפגש עם אהובתו וכוונתו אחת ואילו הפגישה מתנהלת באופן אחר לחלוטין מכפי שצפה. המציאות מתגלה לו כמורכבת וטעונה והפכפכה – ומעוררת התפעלות.
ויש להוסיף על כך "כמה מדהימה הספרות!", אם היא יכולה להפוך בעינינו את המציאות לכזו.