פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
הגיבורה של הרומן היא צעירה מהאי סרדיניה שהנו חלק מאיטליה. היא מנהלת רומן חשאי עם גבר נשוי, רומן של משחקים סאדו-מזוכיסטיים, כאשר מדי פעם היא נשלטת על ידו ולפעמים, לבקשתו, שולטת בו.
אבל הביטוי המעט נחרד-ומתרשם-אך-במסווה-של-המעטת-חשיבות, "משחק", אינו הולם בעצם את מה שקורה ביניהם. "בחדר החשוך הזה אין שום פרטיות, אנחנו עושים הכל בדלי, ואחר כך הוא מחזיק אותי מעליו בשערי ומכריח אותי להסתכל פנימה ולאכול. אבל אני הבנתי דבר אחד: שזה לא מכאיב יותר מהוטרינר שלי והבלרינה המשתקפים בנחל, או יותר מאמא שבזבל שם למטה, או מהגלויות של מאורו דה קורטס. ולא יותר מאחי שלא אומר לָך מילה אחת. או מאבי שאיננו". זה לא "משחק" לא משום שמה שמתואר כאן מרתיע (והוא מרתיע), אלא משום שהקטע המצוטט ממחיש כי בניגוד לדעה הרווחת סאדו-מאזו זו תופעה רצינית מאד (לא "תחביב", לא שעשוע בורגני). וזו אף תופעה שבאופן דיאלקטי רחוקה מאד מבהמיות, למרות גילומיה המבחילים מאד לעתים והבהמיים במכוון (כמו בציטוט לעיל) – הרי ספק רב אם לחיות יש את היכולת המנטלית המורכבת שתובע הסאדו-מאזו. במקרה של גיבורת "כשהכריש ישן" המשיכה העזה לסאדו-מאזו נובעת מהמנוס מרגש שהוא מציע. הוטרינר, בציטוט שלעיל, הינו גבר רך לב וחביב מאד שהגיבורה התאהבה בו ואף הוא בה אך הוא בחר לבסוף במישהי אחרת ("הבלרינה"). ואילו אמה של המספרת, בוהמיינית מעוררת אהדה אך כזו שמתקשה לצלוח את החיים האלה, לא הוסיפה לחיבתה של המספרת לחיי הרגש הנורמליים. כך גם אביה, החביב עד מאד אבל כזה שנעלם לתקופות ממושכות על מנת לעסוק בתיקון עולם בכל רחבי הפלנטה וכך גם אחיה המסתגר. ואילו מאורו דה קורטס מהציטוט, התגלמות הגבר הרומנטי, מי שחושק רק באהבה ולא במין הגס, מי שמותיר לגרושותיו המצטברות את נכסיו ומצטמצם לו בדירות קטנות והולכות, בקצרה: סמל ל"גבר החדש" – הרי שהוא פטה מורגנה גברית מתעתעת, שאי אפשר לאחוז בה. עדיף כבר עשרות מונים לנהל רומן עם הגבר הנשוי הבוטה, שלא מבטיח דבר. הסאדו-מאזו (בגרסה של הספר הזה; זו תופעה עשירה ומורכבת מאד שאינה מצטמצמת בהסבר אחד) הוא מותר האדם, ההחלטה החופשית של האדם להפסיק להיות אדם לזמן מה, כי להיות אדם "נורמלי" זה לפעמים סיוט, זה הכאב האמתי.
זה ספר הביכורים של הסופרת האיטלקיה (ילידת 1959), שספרה "מחלת האבנים" ראה פה אור לפני כמה שנים. הרומן, אולי נובלה בעצם, עדין ונוקב בו זמנית, נטול "בטן" למרות תחושת החירות הגובלת באקראיות קפריזית של הולכת הסיפור. בפרקים קצרים מספרת הגיבורה הצעירה על משפחתה, אשר תלאותיה הנן שגרתיות (למשל, חוסר היכולת למצוא אהבה הן של הגיבורה והן של דודתה הצעירה והסקסית) וחריגות (גורלה של האם הסימפטית והשברירית). חריגה גם, כמובן, פרשיית האהבים שהגיבורה מצויה בה. אבל האסונות החריגים אינם נחווים כאן כמלודרמטיים וכסוחטי-דמעות. אולי בגלל התחושה הדקה, שקשה למקמה בטקסט עצמו, שמה שהכריע את הכף להביא את האירועים האלה לעיני הקורא מצוי בציר היחס שבין הסופרת לחומרים שלה, ולא בציר היחס שבין הסופרת לקוראיה. או, במילים אחרות, החומרים הקשים לא הובאו על מנת ליצור מניפולציה, "אפקט", על הקורא, אלא משום שכמו ביקשו להתגלם תחת ידי הסופרת. ואולי התחושה הרעננה, תחושת האמת, שמשרה הנובלה נעוצה בכך שהיא מציגה כיצד אנשים טובים – או לא-רעים – יכולים לגרום סבל איש לרעהו. כך האב, האוהב את אשתו באמת ובתמים, ובכל זאת בוגד בה ונעדר מהבית לתקופות ממושכות, או אותו מאורו דה קורטס, גבר שרמנטי ורחום באמת ובתמים, או מאהביה של הדודה הזונחים אותה למרות שאינם אנשים רעים.
והרעננות ותחושת האמת שעולות מהטקסט נובעות גם מכך שהנובלה ממחישה לא רק את הסבל שאנשים לא רעים גורמים איש לרעהו, אלא גם את האושר שהם יכולים להסב לרעיהם בני אדם, או שהיא ממחישה את היכולת האנושית להתאושש ממפלות רגש עזות ולהיחלץ מ"בטן הכריש", זו המטפורה החוזרת כאן למצוקות החיים שהגיבורה סובלת אותן ("כי הייתי מאושרת לא בגלל מה שקורה, אלא בגלל העובדה הפשוטה שאני קיימת, ויכולתי לחוש שזה הרעיון הנכון והכריש ישן עכשיו. ואז ראיתי פתח בין שיניו והשתחלתי דרכו ונתתי לעצמי לגלוש מטה על החול ולהיגרר בזרם מי הים העדין-עדין, וידעתי שאצליח להתגבר, ואהפוך להיות חכמה ושבעת ימים כמו איוב").
כלומר, אולי הרוח האופטימית המפתיעה שנושבת כאן, למרות הסבל שמתואר בנובלה, היא זו שתורמת תרומה חשובה לרעננות של הרומן. כמו שטען לפני כמה שנים בהומור נהדר המבקר האנגלי טרי איגלטון: מי שרוצה לכתוב כיום רומן מהפכני ואוונגרדי וחסר פשרות יצליח בכך אם יתאר חיי זוג נשוי האוהב לאורך שנים וחי לו באושר. כי כישלונם של יחסי אנוש ודכדוך הקיום הפכו זה מכבר להיות הקלישאות של ספרות זמננו.
מבקר חופשי 
תגובות
אני חשבתי שהעולם של הטקסט סטריוטיפי, ולא הצלחתי שלא תפריע לי ההתכוונות לטעם הקהל.
נכון שלאנשים, לקוראים, יש פינה חמה בלב לנערה סובלת, גם אם זה לא כתוב כול כך טוב.
בגלל שהיא דוחפת את הסבל של הנערה, או של דודתה, הטקסט כבר לא האישו. לדעתי זה דכאוני עם איזון קצת מלאכותי כדי שלא יהיה 'יותר מדי'.
על קטעים פרוורטים או 'נועזים', קראתי מבקר על כותבת שנעזרה בנוזלת ושתן במקרה שלה: "אבל הבורגנים רואים טלוויזיה ולא מזדעזעים משום דבר" (אגב, לא התכוונתי להגיד שיש היום דבר כזה 'בורגנות', כי החברה לא מסודרת מבחינה תרבותית במעמדות).
מפריע לי בספר שההאשמות על הסבל חגות במעגל מצומצם. הגיבורה שלו מוגבלת בתובנות. זה בעצם ספר לבני הנעורים בנשמתו, אבל בעידן תקשורת ההמונים אין דבר כזה 'בני נעורים' ואין 'שערוריות מיניות ופרוורטיות' הכול לגיטימי.
גם מוגבלות נוספת קמה על הספר לקלקל לו, כנראה שימוש במסורת התרבותית של הסופרת בצורה שמחזקת את החיים חסרי המוצא של הגיבורים. אבל לא באופן מעניין ורחב נגיד כמו קפקא או קסטל בלום, באופן שקצת קרוב מדי לטעמי לתופעה שהתמסדה היום, תיאור של מצב סוציאלי עם תוספות ש'מנרמלות' אותו לספרות.
בבקשה בבקשה אם תוכל בפעם הבאה להתחשב ברגשותהם של קוראיך שלא מצפים דוקא לפגוש פה תאורים מפורטים של הגעלות.מה אי אפשר היה לכתוב סאדו מאזו עם נטיה לעיסוק בהפרשות,כדי שזה יהיה מספיק ברור?.בטח יש כמה שיצקצקו בלשונם עכשיו על השמרנות של הבקשה שלי.
אבל ממש השאיר טעם רע.וחבל..כי זה נראה לי כל כך מיותר.
תודה על תגובותיכן.
איילת, אני מבין את קובלנתך, אבל לא מסכים אתה מסיבות שונות.