על "כפור", של שמעון אדף, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן. פורסם במוסף הספרותי של "מעריב" במאי 2010

"כפור" הוא כור היתוך של ז'אנרים. יש כאן סיפור בלשי, מדע בדיוני, פרוזה שירית, פרוזה שכתובה כמו תסריט, ארס-פואטיקה, כתיבה מדרשית, רומן היסטורי במהופך (הקרנה אל העתיד של תרבות עבר), עיסוק פוסטמודרני (כז'אנר, לא כפילוסופיה) ב"מאחורי הקלעים" של בניית יצירה.

אחרי חורבן ישראל העכשווית נפוצו היהודים. אך כמה מאות שנים הלאה מאיתנו שבו היהודים לציון. "כפור" מתרחש בתל אביב החדשה. תושבי ישראל העתידית משלבים טכנולוגיה מתקדמת באדיקות (מעניין להשוות בין "כפור" לרומן של יצחק בן-נר "מלאכים באים" שהציג שילוב דומה). היהודים העתידיים שיחזרו את השפה והמנהגים האבודים של היהודים מכל התקופות: מהשמות הפרטיים ומנהגי הטהרה של חז"ל ועד לישראלית המדוברת ושמות רחובות תל אביב העכשווית. לרומן שני צירי עלילה שהקורא חש שקשר יתגלה ביניהם. הראשון: מחלה מסתורית פוגעת בצעירים והסנהדרין חסרת אונים מולה. השני: משורר מתגלה בתל אביב וב"לשכת הנוטרים" נערכים למצוד אחריו. שירה פרטית פרועה נאסרה בתיאוקרטיה היהודית העתידית, איסור המזכיר את עמדת אפלטון, והותרה רק בדפוסים מסורתיים ומפוקחים של "הפיוט". חוליה מקשרת בין שני הצירים הוא יחזקאל בן גרים. יחזקאל הוא "עילוי", כלומר מומחה מדעי וטכנולוגי, והוא מנסה למצוא מזור לנערים החולים ומסייע גם במצוד אחר המשורר. כל המכלול הסיפורי העשיר הזה, מסופר לנו על ידי דורון אפללו, ישראלי בן זמננו, שמגולל את הסיפור מדמיונו ומשווה לו אופי תסריטאי מלווה בהוראות בימוי ("לשכת הגזית. בוקר"). דורון מספר לנו בהבלחות גם חלקים מהביוגרפיה שלו: ילדותו בעיירה פרובינציאלית, ניסיון ההתאבדות שלו ועוד.

בספרות הישראלית כמעט וודאי שאין לאדף מתחרים ביכולת לחלוש על ז'אנרים ספרותיים ושדות ידע מגוונים כל כך. אדף נטה את אוהלו בלב צומת מידע שמעטים יכולים לעמוד בסאונהּ. למשל, השילוב המתקיים כאן בין ההכרות האינטימית ממש עם לשון חז"ל והבקיאות המרשימה ברעיונות מדעיים ובטכנולוגיה עכשווית. לא מזמן כתבתי כאן כי חלק נכבד מהספרים החשובים בימינו עוסקים בעתידם של השפה והמדיום הספרותי. אדף, לפרשנותי, מצטרף לעיסוק בתמה הזו. מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר, במסה גאונית מ-1961, בשם "הנסיגה מהמילה", אבחן את בעיית הספרות בעידן העכשווי בכך שחלקים נרחבים בקיום המודרני כפופים לשפות לא-מילוליות, כמו המתמטיקה או שפת המחשב. העולם של המילים התכווץ, טען סטיינר. לאור המסה הזו ניתן לראות את הפרויקט של המדע הבדיוני באור חדש. לא הכפפת הספרות לטכנולוגיה אלא ההפך, כיבוש מחדש בידי השפה של אזורים שהוכפפו עד כה ל"דיבור" המתמטי וההנדסי. ליוצרים נדירים ביכולותיהם הבינתחומיות, כמו אדף, שמור מקום של כבוד בניסיון ההרואי של המילים לכבוש חזרה את המציאות.

האם "כפור" מצליח בניסיון ההרואי? חלקית בלבד. לפני הדיון העקרוני, הערה בסיסית: הרומן תובעני מדי, ושוכח לעיתים את חובת ההנאה הפשוטה ששומה על כותב להסב לקורא. ולעניין העקרוני: הדגשת חשיבותם של המשוררים ברומן חושפת דווקא את הספק לגבי כוחם האמיתי של "הפוליטיקאים של הלשון", כניסוח אבידן. חלק נכבד מה"הוכחה" לחשיבותם של המילים נעשה כאן בצורה של "telling" ולא של ""showing". הספר פשוט "אומר" לך שמשוררים זה דבר מסוכן, ולכן מילים הן דבר חשוב. הוא לא "מראה" את זה. אין הכוונה שאין כאן קטעי שירה יפים. אדף מפזר בספר קטעי שירה ופרוזה שירית מזהירים (הנה דוגמה לדימוי מהמם: יפו קפוצה "כפי טבעת של חתול"). בכלל יש כאן פרגמנטים וזינוקים מרהיבים רבים (למשל, דרשה לשונית וירטואוזית הדנה במילה עברית אפשרית לדילדו), כמו שגם מאתגר רוב הזמן לעקוב אחרי לוליינות המחשבה והניסוח של סופר בעל אינטליגנציה גבוהה. אבל מכלול אורגני-קוהרנטי מילולי נוצר כאן באופן חלקי בלבד. אך גם זו בעיה משנית. הדרך היחידה לטעמי להחזיר למילים את כוחן היא בניסיון לכסות בשמיכה מילולית את שקעיה ובליטותיה של המציאות, כמו המפה האבסורדית ביחס של אחד לאחד, שבורחס כתב עליה. אבל כוחו של אדף אינו בהכרת מציאות. כוחו של אדף הוא בהתכת ז'אנרים ספרותיים ושיחים אינטלקטואלים. בכך הוא סותר מיניה וביה את יומרתו של בעל הלשון לרלוונטיות ביחס למציאות החוץ לשונית.

ההצלחה חלקית, אם כך, אבל כזו שנובעת גם מהאקספרימנטאליות של הרומן, ולפיכך מעניינת יותר מרומנים מהוקצעים ו"מוצלחים", שלא נופלים כי גם אינם מסתכנים.

ב

אדף, שהוא מהמוחות הספרותיים הבולטים בדורי, דור ילידי שנות השבעים, שותף גם לצד החלש של היוצרים הבולטים בדור הזה, כמו דרור בורשטיין, מאיה ערד, אסף שור ואלון חילו, והיא חולשתם היחסית בהכרת המציאות או היעדר עניין בהכרתה. הכותבים הללו, מוכשרים כאמור, הם כותבים ספרותיים מאד. יש, למשל, קרבה גדולה בין הפסטיש של בורשטיין למשחק בז'אנרים של אדף, שתי האופציות הן כתיבה על כתיבה. חלק מהסופרים הבולטים בדורי קרובים גם לשירה יותר מאשר לפרוזה, "מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ערד כדוגמה, והקרבה הזו גם היא פוגעת בפרוזה שלהם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית  On מאי 22, 2010 at 8:56 PM

    אריק, הביקורת שלך מעניינת מאד, ואני עכשיו קוראת את כפור ומתענגת על השפה, ואולי בשל כך אני לא מבינה את הפיסקה האחרונה שלך, היא אניגמטית מעט. האם תוכל להסביר את הטענה ולהרחיב עליה מעט בבקשה?

    תודה

  • אריק גלסנר  On מאי 24, 2010 at 8:33 AM

    היי שלומית. נדמה לי שסארטר מבחין בין השירה לפרוזה הבחנה זו: השירה – עניינה המילים, הפרוזה – עניינה העולם. התחושה שלי שבני דורי – בדיוק בגלל רצונם להתרחק מהמגמה האימננטית של הדור שקדם להם, לאורה "נבלעת" דמות הסופר בתוך הסדר הכללי, הספרות מתארת "כל אדם", היא "חילונית" באופן עמוק, היא "פרוזאית" מאד – כותבים ספרות ספרותית יותר, כלומר שירה בפרוזה.
    זו מגמה מעניינת. אבל היא גם מחלישה.

  • רות ק  On מאי 24, 2010 at 1:04 PM

    ביקורת נכונה!
    קראתי את כל הספרים של אדף ונהניתי מכולם.
    הספר הזה פשוט לא קומניקטיבי. הספר נושא מטענים וקונוטציות, שאני קוראת הדיוטה שאינני יודעת ח"ן, לא מצליחה להבין. בשני נסיונות לאחר 20 עמודים נאלצתי, לצערי, להשלים עם העובדה שהספר המורכב הזה לא נועד לי לקריאה. השפה הנפלאה של אדף במקרה זה לא מחפה.
    מחכה מאוד לספרו הבא שבוא יבוא, בתקווה שיחזור לעצמו הנהדר.

  • דב  On מאי 4, 2011 at 10:13 PM

    ספר מרגש.
    כתבתי עליו פוסט שלם

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: