צחוק ופחד

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

"תרגיע" העונה השמינית

הסופר הגרמני,היינריך פון קלייסט, כתב במסתו "על תיאטרון המריונטות", שהסיבה לכך שריקוד המריונטה יפה מריקוד הרקדן האנושי נעוצה בכך שהרקדן האנושי מודע לעצמו. היעדר מודעות עצמית יוצר את היופי של ריקוד המריונטה בעוד מודעות עצמית פוגמת ביופי כזה. זו אולי הבעיה העיקרית שלי עם העונה החדשה של "תרגיע", העונה השמינית. לארי דייויד מודע כעת לתמצית מהותו, איפיונו כ"מתנקש חברתי", כפי שקורא לו ג'ף, חברו, באחד הפרקים בעונה החדשה, כלומר כמי שהתנהגותו היא אנטי סוציאלית. ברגע שמהות האישיות של דייויד הפכה לגלויה ולמנוסחת, היא גם הופכת לנוסחתית וצפויה. גם הפרק שעשה לו כבר שם (היה מי שהציע לנתניהו ואבו מאזן לצפות בו), "העוף הפלשתינאי", מאכזב. הפרק עוסק במסעדה בלוס אנג'לס שמגישים בה עוף בנוסח פלשתינאי ובה לארי היהודי נהנה לסעוד, למרות שכל חבריו היהודיים זועמים עליו ועל המסעדה. דייויד אף נמשך לפלשתינאית זועמת בנימוק הקורע למדי שתמיד נמשך לנשים שלא רצו אותו והנה מצא אישה שלא רק לא חושקת בו אלא אפילו לא מכירה בזכותו להתקיים. זו בדיחה בכלל לא רעה, אבל העונה החדשה, ככלל, מאכזבת.

ווס אנדרסון

אני ממשיך ברשותכם במסכת התלונות על הקולנוע העכשווי. הקינה משחררת. ראיתי את "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון המציג כעת בבתי הקולנוע. אנדרסון הפך משום מה בעשור האחרון לקולנוען נחשב. לא התפעלתי מאף אחד מסרטיו הקודמים ("משפחת טננבאום", "עמוק במים", "רכבת לדרג'ילינג") למעט "המרוץ לצמרת של מקס פישר", סרטו המוקדם. אם היה משהו מרענן באסתטיקה ואפיון הדמויות המוגזמים והמוקצנים במכוון של סרטיו בעבר, הרי שב"ממלכת אור הירח" הם הופכים למניירות. וכאשר הקישוטים הללו כבר לא מפתיעים אנחנו נותרים עם בימאי שאין לו מה לומר. ב"ממלכת אור הירח" הגיבורים הראשיים הם ילד וילדה המתאהבים זו בזה, מתנהגים כמבוגרים שלא כפי גילם ולמעשה עורכים פרודיה לא מכוונת על יחסי גבר ואישה. יש מתיקות בילדים המנסים להתנהג כמבוגרים. מתיקות שהיא סוג של קיטש. הילדים המחקים מבוגרים מקרינים על סרטיו הקודמים של אנדרסון שבהם מבוגרים מתנהגים כילדים. אין הבדל בעצם בין מבוגרים וילדים בעולמו של אנדרסון והאי הבגרות הזו יוצר את חוסר המשקל של יצירתו.

אוונגרד

לא כל "אלטרנטיבה" היא מעניינת, כשם שלא כל "מיינסטרים" הוא גרוע. אבל בשבוע שעבר יצאתי להופעה אלטרנטיבית ב"צימר" בתל אביב, מעוז אלטרנטיבי מרופט כדבעי כפי שתובע הז'אנר, ונהניתי מאד. כארבעים איש התקבצו ובאו בסתם יום של חול לראות את להקת "Farthest South" בקטעי נגינה שביניהם, ולמעשה במקביל לחלקם, הקריא מבקר הרוק האגדי, קובי אור, שירים, שהוא מעדיף לכנותם "קטעים". הקטעים הללו הם בעיניי שירה חזקה וישירה, כאובה ומכאיבה, ועם זאת מרובת ניואנסים. הנה למשל כמה ציטוטים מקטע שעוסק ב"אנשים שלא עשו ילדים". "האנשים שלא עשו ילדים/ החיוכים שלהם הם רצועות/ צבעוניות/ של כלבים בלי כלבים/ והם הולכים איתן ברחובות […] גיטרה בעלת מיתר אחד/ תוף עם עור מקומט/ פסנתר לו רק קלידים שחורים/ הראי שבאמבט מתפשט/ לכל קירות החדרים לאט לאט […] אין מי שיבקר אצלם בבית חולים/ ובסוף בסוף כשבקבר הם טמונים/ רק אז מעצמם ובשרם/ משהו חי ייווצר: תולעים". דימוי רצועת הכלב הוא נהדר, דימוי לחיוך שאין לו יעד ותכלית, כמו רצועת כלב מעוקלת כחיוך אך ללא כלב. אך עם זאת הדימוי שומר על אמביוולנטיות ביחס לגידול ילדים, חושף משהו מהאינטרס של ההורים, מהצורך שלהם בהפגת בדידותם, שאינו שונה אולי, מהרצון בחיית מחמד. שימו לב גם לדו-משמעות החסכונית בדימוי ה"עור המקומט" של התוף. והראי מתפשט כי בהיעדר ילדים "האני" פוגש רק את עצמו. ואילו הסיום, למרות ההקצנה, חזק ואפקטיבי. הלהקה, "Farthest South" (יאיר יונה – בס, חפצים; ברי ברקו – גיטרה חשמלית; יאיר עציוני – לפטופ, מוג, בס; סיון ציימר – וידאו; נגן אורח: יוחאי וולף – גיטרה), משלבת בין פסיכדליה לג'אז, קראוטרוק, פוסט-רוק וקומפוזיציה מודרנית. אני מבין קטן למדי בסגנונות המוזכרים, אבל התוצאה בהופעה הייתה מדיטטיבית ותקשורתית. המסתורין והסיזיפיות-הרפטטיבית לעתים של המוזיקה, התמזגו בתכנים הקודרים של קובי אור. להופעה היה כך אופי מובחן, אטמוספרה עקבית. הופתעתי מאד בסוף ההופעה לגלות שקטעי הנגינה לא היו מתוכננים ונוצרו אד-הוק בידי כל אחד מהנגנים על הבמה. ההופעה הייתה מהוקצעת והאלתור נחווה כמתוכנן.

משהו על ההבדל בין דיכאון וחרדה

אם צריך לבחור אז חרדה עדיפה. בנקודות, ברור, לא בנוקאאוט. החרד חרד בדרך כלל מהעתיד: משהו יקרה, הוא לא יוכל לעמוד במטלה מסוימת, הוא ייכשל. בעוד למדוכא אין גם הווה ואין עבר, קל וחומר שאין עתיד. החרד חרד שיקרה לו משהו, אבל הוא עצמו מעט מובחן מהמשהו הזה שאולי יקרה לו. ואילו המדוכא מתקיף ישירות את עצמו. החרדה היא למי שיש לו משהו והוא חושש לאבדו. למדוכא אין דבר משלו, כך לפחות הדיכאון משכנעו. החרדה מתקיפה כמו מבחוץ ואילו הדיכאון עולה מבפנים. אבל כאן יתרונו המסוים של הדיכאון: הדיכאון ממרכז את "האני" סביב כאבו ואילו החרדה מערערת את "האני" הזה לנוכח ההתקפות והפלישות מבחוץ. "האני" כמו מתפוגג למול עוצמת החרדות, וקור זוחל במקומות שבהן שכן פעם "האני" בחדריו לבטח. זו נבילה וזו טריפה ושצער לא נדע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליה  On יוני 24, 2012 at 5:07 PM

    פוסט עצוב…

  • קרן  On יוני 26, 2012 at 10:31 AM

    בעיני השיר הזה של קובי אור הוא פוגעני.

    יש אנשים שבחרו שלא להוליד והם חיים מצויין ולעומתם מי שבחרו את הבחירה השגורה – לאו דווקא מתוך הכרה שלמה – והם חיים רע ובודד להם. הטקסט הזה עושה דמוניזציה ורק מקשה עוד יותר על מי שבחרו אחרת. מובן שזכותו לכתוב מה שעולה בראשו, לי זה צורם.

  • אריק גלסנר  On יוני 26, 2012 at 10:34 AM

    לקרן,
    כדאי לקרוא את השיר בשלמותו באתרו של קובי אור. נדמה לי שהוא מופיע שם. ייתכן שהציטוט החלקי כאן יוצר רושם מוטעה ועושה לו עוול. אין בשיר אמירה נגד אי הבאת ילדים לעולם. יש בו מלנכוליה מזווית מסויימת וסובייקטיבית במוצהר על הסוגיה.

    • קרן  On יוני 26, 2012 at 12:37 PM

      תודה אריק, אנסה לקרוא שם.

  • עוגיפלצת  On יוני 27, 2012 at 9:00 PM

    השיר חזק מאוד. וחוץ מזה, איזו מין אמנות היא תהיה אם היא תיזהר שרק לא תפגע.

    אריק, על מה אתה מדבר, לא שכנעת בכלל. ברור שחרדה עדיף!

    🙂

    • קרן  On יולי 1, 2012 at 8:21 AM

      לא אמרתי שהוא לא היה צריך לכתוב את השיר הזה או שהוא לא חזק.
      רק אמרתי שיש בו משהו פוגעני. אלהורים סופגים ביקורת ופגיעות באופן קבוע וזה קצת מכאיב לקרוא את השיר הזה. שמצטרף לעליהום כללי, מה שלא מעיד על אומץ גדול דווקא בעיני.
      אז מותר לך להיות מעט יותר רגישה לכאבים של אחרים. מה שלא רואים משם…

  • אריק גלסנר  On יוני 28, 2012 at 9:35 AM

    החרדה אבל נותנת פייט יפה 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: