על "המסות" של מונטיין, הוצאת "שוקן" (מצרפתית: אביבה ברק (הומי) )

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הוצאת "שוקן" הוציאה כעת את הכרך השני של "המסות" (הכרך הראשון ראה אור ב-2007). זהו מפעל מרשים של תרגום, הערה ועריכה. מונטיין (1533-1592), בן אצולה צרפתי, כתב את היצירה הקלאסית הזו בעשורים האחרונים לחייו, כשפרש מפעילות ציבורית. המסות עוסקות בשלל נושאים: דיונים מוראליסטים על תכונות אופי, הרהורים על טבע האדם, אנקדוטות ודיונים היסטוריים, ביקורת ספרות, הצגת אסכולות פילוסופיות שונות ועוד. בצדם מופיעים וידויים ואנקדוטות אישיים. מונטיין הוא, למעשה, הממציא של הסוגה הזו, "המסה", הכורכת ידע ולמדנות בכתיבה משוחררת ואישית. קיים, לטעמי, מתח בין הרכיבים הללו כאן. מצד אחד מונטיין חוזר ומדגיש בכמה ואריאציות את אופיין האישי והמשוחרר של המסות: "הצבתי לי את עצמי כנושא וחומר לדיון", הוא כותב, ולכן "ספר זה הוא היחיד מסוגו בעולם ומתכונתו פראית ומוגזמת". אך מאידך גיסא המסות משופעות במובאות וסימוכין, בעיקר מהספרות הלטינית והיוונית, והחלקים שכתובים במתכונת אוטוביוגרפית ישירה נבלעים בהן. העושר הלמדני אמנם מעניין כשלעצמו אבל הוא יכול לייגע מעט את הקורא המודרני.
אבל טרחה זו בטלה לעומת העושר הרעיוני, הרגשי והסגנוני של המסות. תובנותיו של מונטיין מלוטשות, מעניינות ורעננות. הנה כמה דוגמאות. במסה שכותרתה "על האי-עקביות של מעשינו", כותב מונטיין על אי-עקביות זו: "מי שעוסקים בבדיקת מעשי אנוש, לרוב אינם חשים מבוכה אלא בנסותם להציגם כמקשה אחת". במסה אחרת הוא מדבר בשבח הותרת הזכות למות בידי אלה החפצים בכך: "המוות הרצוני ביותר הוא המוות היפה ביותר […] בלי החופש למות, החיים הם עבדות". במקום אחד, מונטיין מדבר על הפער בין אינטלקט חופשי ושלוח הרסן לבין אופי שמרני ועצור, ומביא, כהרגלו, דוגמה מעצמו: "במובנים רבים שוררים סדר וריסון בהלכות המוסר שלי יותר מאשר בדעותי, וההשתוקקויות שלי הוללות פחות מאשר תבונתי". מונטיין, כדרכו גם כן, ממחיש את הניגוד המעניין מאד הזה באמצעות דוגמאות מופת מהעבר: אפיקורוס, הפילוסוף היווני, דיבר בשבח התענוגות אך חי בעצמו בסגפנות. במסה בעלת השם "על הספרים" כלולות כמה תובנות ביקורתיות חדות. את ההבדל בין כותבי קומדיות טובים ללא טובים מנסח מונטיין כך: "הראשונים מסיבים לנו הנאה בלא להתלהט ובלא לצאת מגדרם; תמיד יש להם נושא לצחוק ואין להם צורך לדגדג את עצמם". ואילו על היסטוריון שמגזים בראייה צינית של מושאי הכתיבה שלו הוא כותב בביקורתיות כי דומה שההיסטוריון חד-צדדי ושכח כי בני אדם מורכבים גם מחלקים טובים ואציליים. במקום אחר, בקטע רב יופי במיוחד, כותב מונטיין על ההכנה למוות: "אבל כדי למות – המלאכה הגדולה ביותר המוטלת עלינו – אין בידיו של התרגול לסייע לנו. יכול אדם לחשל את עצמו מתוך הרגל וניסיון נגד כאבים, בושה, עוני וכיוצא באלה תלאות, אך במוות אין הוא יכול להתנסות אלא פעם אחת: בבואנו למות, כולנו מתלמדים".
מונטיין כותב בכנות שובת לב. אחת לכמה זמן מופיע ב"מסות" משפט כעין זה: "רוחי קופצנית היא ומה שאיני מבין בקריאה ראשונה אבין פחות אם אתעקש". או: "אני, למשל, קומתי נמוכה מעט מן הממוצע; ליקוי זה יש בו לא רק כיעור אלא גם חיסרון, בייחוד למי שמוטל עליהם לפקח על אנשים ולשאת באחריות".
הכנות הזו מתבטאת גם בדעותיו. ביחס לאהבת ילדים, למשל, כותב מונטיין בכנות, אולי כנות גברית, כך: "איני יכול להסכין עם להט הרגש המביא אנשים לחבק ילדים שאך זה נולדו ואשר עדיין אין להם לא תנועה בנפש ולא צורת גוף ברורה שיש בהן כדי לעשותם אהובים". אך אם עמדה זו מפגינה אולי קשיחות בעיני הקורא המודרני, הרי שמונטיין מפגין לאלתר רוך ותבונה רגשית. אל לאב לנהוג קשיחות בבניו ולשמר את כוחו באמצעות נכסיו: "אומלל הוא האב הקושר אליו את אהבת ילדיו רק משום שהם זקוקים לעזרתו, אם אפשר בכלל לקרוא לכך אהבה". אפרופו ילדים, במסה אחרת כותב מונטיין כי המסות הן ילדיו וכי "בעצמי איני יודע אם לא הייתי מעדיף להוליד בן מושלם וכליל המעלות ממגעי עם המוזות ולא ממגעי עם אשתי".
מונטיין מציג במסות עמדה ספקנית מבחינה פילוסופית אך נאורה, אנושית מאד ואוהבת חיים. הוא, למשל, ממליץ על הנאה מתונה משתיית יין וכותב כי: "ההנאה שאנו חפצים להפיק במהלך חיינו צריך שתתפוס בהם מקום רב יותר". הספקנות שלו מתבטאת, בין השאר, בפקפוק בערכה של החוכמה האנושית. ספקנות זו מקבלת ביטוי מפולפל כשמונטיין טוען כי ביצועי האהבהבים של גברים פשוטים עולים על אלה של בני מעלה אינטלקטואלים: "אהבתו של עגלון מתקבלת תכופות בפנים יפות יותר מאהבתו של גבר אבירי".
מלבד התובנות הספציפיות, מה שאנו יכולים ללמוד ממונטיין הוא עמדתו העקרונית: ההתענגות על עצם ההתבוננות בקיום האנושי, שלה נלווה ניסיון רציני להבין כיצד ראוי לנו לחיות. כפי שמונטיין עצמו כותב על הספרים שהוא אוהב: "מן הספרים איני מבקש אלא שיסבו לי הנאה אגב בידור הוגן; ואם אני לומד דבר-מה, רוצה אני שילמדני להכיר את עצמי ויורני להיטיב למות ולהיטיב לחיות".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קרן  On נובמבר 21, 2012 at 12:14 PM

    תודה אריק. אני קוראת עכשיו את ספרו של פיליפ בוסן, בצרפתית, שנקרא פסאז', מעברים. בין הרנסנס והבארוק. במוזיקה ובאמנות. וגם בשירה (נראה לי שהוא יגיע לטורקוואטו טאסו אבל אני בכוונה לא מציצה בתוכן העניינים). והשורה שמהווה השראה לספר – זו שמופיעה ב – היא: Je ne peins pas l'estre, je peins le passage. שאני מניחה שזה משהו כמו אני לא מצייר את היש, את הישות, אלא את המעבר. ומטרת הספר היא לתאר את תקופת המעבר בין הסגנונות השונים.
    המשפט הזה הוא מאת מונטניה (זה התעתיק המועדף עלי).
    אז תודה שהבאת לידיעתי את קובץ המסות הזה, אקרא אותו.

  • קרן  On נובמבר 21, 2012 at 12:15 PM

    וזה הקישור לספר, שאפשר להציץ בו באתר אמזון: http://www.amazon.com/Passages-De-Renaissance-au-Baroque/dp/2213633614

  • אריק גלסנר  On נובמבר 21, 2012 at 1:24 PM

    תודה על הערתך, קרן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: