על ערך החירות ב"חירות" של ג'ונתן פראנזן – רשימה שנייה משתיים

(זו מעין רשימת המשך לרשימה שפרסמתי כאן)

בהתקפה מפורסמת על יצירתו של ג'ון אפדייק, טען הסופר האמריקאי, דיוויד פוסטר וואלאס, שאפדייק, פיליפ רות ונורמאן מיילר – קרי, שלושה מגדולי הסופרים האמריקאים בדור שקדם לו – הינם "נרקיסיסטים גדולים".

וואלאס התקיף את התמקדותם של הסופרים הללו, דרך דמויותיהם הבדיוניות (אך גם, כמו באופן מובהק במקרה של מיילר, באמצעות אישיותם החוץ-ספרותית), ב"אני" וב"אני" ההדוניסט, פורק עול האחריות והשוביניסט.

וואלאס, יליד 1962, היה בן דורו הספרותי ואף חברו הקרוב של ג'ונתן פראנזן, יליד 1959. ויש לא מעט מן המשותף בין התקפתו זו של וואלאס להשקפות שמבטא פראנזן. אצל שני הסופרים המצוינים הללו בא לידי ביטוי יסוד רעיוני-פסיכולוגי שמאפיין עוד כמה מבני דורם הבולטים בספרות האמריקאית. בקצרה: יש יסוד מוסרני ביצירת פראנזן כפי שישנה מוסרניות במאמר הביקורת המפורסם של וואלאס, וזו מוסרניות בולטת במיוחד כאשר משווים בינם לבין הדור שקדם להם בספרות האמריקאית.

אחת הדוגמאות הבולטות למוסרנות של פראנזן נמצאת ברומן "חירות", שבו יעסוק מאמר זה, כאשר הוא מתאר את לבטיו של וולטר, דמות אהודה על מחברה, אם "להתחיל" עם לאליתה, יד ימינו העובדת תחתיו. לאליתה, ממוצא הודי, צעירה מוולטר, המצוי בשלהי שנות הארבעים שלו, בעשרים שנה. אולם היא כמהה אליו ואומרת לו זאת במפורש. וכך מציג פראנזן את הימנעותו של וולטר ממנה:

"האפשרות להשליך את נישואיו וללכת בעקבות לאליתה נראתה כמו פיתוי שהוא לא מסוגל לעמוד בו – עד לרגע שבו ראה את עצמו […] עוד זכר לבן אמריקני מכור לצריכת יתר שחושב שמגיע לו עוד, ועוד, ועוד. פתאום הוא ראה את האימפריאליזם הרגשי שבהתאהבות במישהי רעננה ואסייתית אחרי שמיצה את ההיצע בבית" ("חירות", "עם עובד", תרגום: עפרה אביגד, עמ' 358-359).

התאווה הגברית שמעוררת בו לאליתה מושווית הן לצריכת יתר והן לאימפריאליזם האמריקאי (של הגבר הלבן!). השמרנות המינית, יש לשים לב, צועדת כאן יד ביד עם חזית החשיבה "הפרוגרסיבית" (וגם בלי מירכאות), הן זו האנטי קפיטליסטית ("צריכת יתר") והן זו האנטי מלחמתית ("האימפריאליזם"). במקום "עשו אהבה ולא מלחמה", הדור הנוכחי בספרות האמריקאית נוטה יותר לסלוגן מעין זה: "ודאי, מלחמה אל תעשו, אך באהבה צמצמו ובוודאי בפליטה (של גזי חממה, כמובן)".

*

"חירות" הוא רומן על הנושא המוצב בכותרתו אך גישתו כלפי הערך שעל שמו הוא קרוי ביקורתית וספקנית מאד. תימת ה"חירות" מופיעה ברומן בשלל ואריאציות. בחלקן עוינותו של פראנזן כלפי ערך ה"חירות" גלויה כשם שהיא מובנת, בחלקן היא סמויה ומורכבת יותר.

העוינות הגלויה והמובנת ביותר היא כלפי השימוש שנעשה בערך "החירות" בידי הניאו-קונסרביטיבים וכלפי גילומה בערכים מסורתיים יותר של המפלגה הרפובליקנית בארה"ב.

בשיחה של גו'אי עם אביו של חברו, ג'ונתן, משתמש האב, הוגה ניאו-קונסרבטיבי, ברטוריקת "החירות" ובאותו אופן שאפיין את הגישה הניאו-קונסרבטיבית תחת שלטון בוש:

"הוא קרא לאנשי לשכת הנשיא בשמותיהם הפרטיים והסביר איך 'כולנו לחצנו' על הנשיא שינצל את הרגע ההיסטורי הזה כדי ליישב מצב גיאופוליטי סבוך שנקלע למבוי סתום, וירחיב באופן קיצוני את מעגל החירות" (עמ' 302).

הרטוריקה הזו, של "הרחבת מעגל החירות", נתפסת על ידי פראנזן כשימוש שקרי בערך החירות על מנת להרחיב את עוצמתה האימפריאליסטית של ארה"ב.

במקומות אחרים ברומן מתקיף פראנזן את ערך החירות גם בגילומו המסורתי יותר באגף הימני של הפוליטיקה האמריקאית, שם נישא ערך זה להצדקת אי-התערבות המדינה בחיי האזרחים ומדיניות היפר-קפיטליסטית של "לסה פייר". בנאומו האירוני של ריצ'רד כ"ץ, חברו ויריבו של וולטר, מופיעה החירות בהקשר כזה:

"וזה מה שנראה לי כל כך מרענן במפלגה הרפובליקנית. הם משאירים לשיקול דעתו של כל אדם את ההחלטה מה יכול להיות עולם טוב יותר. זו מפלגת החירות, נכון? לכן אני לא מבין למה לנוצרים המוסרניים חסרי הסבלנות האלה יש השפעה גדולה כל כך על המפלגה. האנשים האלה מתנגדים בתוקף להפלות. חלקם מתנגדים אפילו לסגידה לכסף ולמוצרי צריכה חומרניים" (עמ' 228).

*

אולם היחס של פראנזן לפוליטיקה הבינארית בארה"ב אינו מצמיד בפשטות את ערכי "החירות" מול "השוויון" לשני הקטבים הפוליטיים, קרי לרפובליקאים מול דמוקרטים. עמדתו של פראנזן כלפי שני צדי הדו-קוטביות של השיטה הפוליטית האמריקאית מורכבת יותר. פראנזן, למשל, מבטא ברומן סלידה מהיוהרה והסנוביזם הדמוקרטיים ואהדה כלפי העממיות הרפובליקנית. הוא מבטא זאת באמצעות דמותו של ג'ואי, בנם של פטי ווולטר, שהפך להיות רפובליקני ויוצא עם בת השכנים ה"וייט-טראשית".

"חוסר ההגינות הזה גם חיזק בעקיפין את משיכתו [של ג'ואי] אל המפלגה הרפובליקנית. אמא שלו הייתה סנובית ביחסה לקרול ולבלייק [אמה של קוני ובן זוגה] ונטרה לקוני רק מפני שהיא גרה איתם. נראה לה מובן מאליו שכל בעלי ההיגיון הבריא, כולל ג'ואי, יהיו תמימי דעים בנוגע לטעמם ולדעותיהם של אנשים מרקע מיוחס פחות משלה. מה שג'ואי אהב אצל הרפובליקנים זה שהם לא בזו לאנשים כמו הדמוקרטים הליברלים. הם אמנם שנאו את הליברלים, אבל רק מפני שהליברלים שנאו אותם קודם. פשוט נמאס להם מההתנשאות חסרת הבסיס שאפיינה את יחסו של אמו אל המונהאנים" (עמ' 441).

אולם, וחשוב יותר, פראנזן גם מבטא ביקורת חריפה על ערך "החירות" כפי שזה מתגלם בגרסתו הדמוקרטית. אם הרפובליקנים באופן מסורתי תומכים בהגברת חירויות הסובייקט הכלכלי, הרי שהאתוס הליברלי של "הגשמה עצמית", בעיקר בתחומי האמנויות, אתוס שקשור הדוקות לאידיאות ה"חירות", נתפס בעיני פראנזן כרעה חולה שאולי אינה פחותה מהתרת הרסן הכלכלית שמעודדים הרפובליקנים.

זו נקודה חשובה בעיניי: יש דבר מה סימפטומטי לרגע הזה בתרבות האמריקאית, ובתרבות הספרותית האמריקאית בפרט, בעוינות שמגלה פראנזן ב"חירות" כלפי פולחן האמנות והיצירתיות האמריקאי, פולחן שמזוהה עם "השמאל" דווקא.

פראנזן, למשל, אינו מסתיר את סלידתו מאחיותיה של פטי, שבניגוד אליה ניסו להגשים את עצמן כאמניות בניו יורק, וזכו, שוב בניגוד לפטי, בתמיכתה הנמרצת של אמם, חברת בית הנבחרים במדינת ניו יורק מטעם הדמוקרטים (!). ההתפנקות של שתי האחיות, שמסרבות לעבוד לפרנסתן ומנסות "לפרוץ" בזירה האמנותית, מבוקרת נמרצות.

כך כותב פראנזן על אחיותיה של פטי (באמצעות פטי עצמה, הכותבת על עצמה בגוף שלישי):

"אם במקרה התגנבה לדפים אלה נימת תלונה, או אפילו האשמה ישירה, כלפי הוריה של פטי, האוטוביוגרפית מבקשת להצהיר כאן שהיא מודה מקרב לב לג'ויס וריי על דבר אחד לפחות, על כך שמעולם לא עודדו אותה להיות 'יצירתית בתחום האמנויות' כפי שעודדו את אחיותיה. ההזנחה שהזניחו ג'ויס וריי את פטי, גם אם הכאיבה לה מאד בצעירותה, נראית לה חיובית יותר ויותר כשהיא חושבת על אחיותיה כיום, שהן בשנות הארבעים לחייהן, מתגוררות לבדן בניו יורק, תימהוניות ו/או תובעניות מכדי לקיים מערכת יחסים ארוכת טווח, ועדיין מסובסדות על ידי ההורים בעודן נאבקות להשיג את ההצלחה האמנותית שאמורה להיות ייעודן הייחודי" (עמ' 137).

פראנזן מבטא ב"חירות" את ההתרחקות של השמאל האמריקאי ממה שניתן לכנות "הניטשיאניות התרבותית" – כלומר מההגירה של רעיונות ניטשיאניים על אינדיבידואליסטיות אריסטוקרטית, הפיכת החיים לאמנות ו"הגשמה עצמית" לשמאל האמריקאי – את ההתרחקות מסוג "החירות" ש"הניטשיאניות התרבותית" קידמה – גם בהקשרים נוספים.

הקשר בנאלי יותר הוא הרהוריה של פטי האם אומללותה אינה נובעת דווקא מכך שיש לה יותר מדי חופש בחייה:

"מאין באו הרחמים העצמיים? הכמות המופרזת שלהם? היא חיה חיי מותרות כמעט בכל קנה מידה. היה לה כל היום, מדי יום, למצוא איזושהי דרך מספקת לחיות את חייה, ובכל זאת, למרות כל הבחירות שעשתה וכל החופש שהיה לה, נראה שאומללותה רק מתעצמת. האוטוביוגרפית [כלומר, פטי עצמה] כמעט נאלצת להגיע למסקנה שהיא ריחמה על עצמה דווקא מפני שהיה לה כל כך הרבה חופש" (עמ' 207).
החופש, מהרהרת פטי, הוא זה שהוביל לסבלה.

אך במקום אחר מבטא פראנזן את ביקורתו כלפי תשוקת החירות הנפרזת – ואת גילומה באידיאה הפוסטמודרנית על יכולתנו (כביכול) לפשוט וללבוש זהויות כאוות נפשנו – באופן מעמיק יותר ומה שבטוח: באופן פלסטי בהרבה. ג'ואי, שבלע בטעות את טבעת הנישואין שלו ושל קוני, מתלווה מייד לאחר מכן לג'ואיש פרינסס האנוכית, ג'נה, במסע, שאמור להיות מסע תענוגות, לארגנטינה. ג'נה, היפיפייה עוצרת הנשימה, היא סמל לחוסר האחריות הרפובליקני שפראנזן שוטם ברומן. היא בתו של אביה הניאו-קונסרבטיבי, כשם שאחיותיה "האמניות" של פטי הן בנותיה של אמן הדמוקרטית.

"כל תכתובת מג'נה, אפילו רק מראה שמה או כתובת האימייל שלה, לא חדלו להשפיע השפעה פאבלובית על בלוטת המין שלו [של ג'ואי]. […] ג'נה ריגשה אותו כמו שריגשו אותו סכומי כסף גדולים והתנערות מענגת מאחריות חברתית ואימוץ צריכה מופרזת" (עמ' 435).

תיאורה של ג'נה כאן מזכיר את תיאורם של טום ודייזי העשירים וחסרי האחריות ב"גטסבי הגדול" של פיצג'ראלד: "הם היו אנשים לא-זהירים, טום ודייזי – הם הרסו חפצים ויצורים, ואחר כך חזרו ונסוגו אל תוך כספם או אל תוך אי-הזהירות העצומה שלהם, או אל תוך הדבר – יהיה טיבו אשר יהיה – שהחזיק אותם יחד, והניחו לאנשים אחרים לנקות את הלכלוך שהם עשו".

והנה, בתום המפגש הארגנטיני הכושל בין ג'ואי לג'נה, בעקבות ההתפכחות מהחלום המיני שלו שג'נה כיכבה בו, מחליט ג'ואי להשיב לעצמו את טבעת הנישואין גם אם הדבר כרוך בחיפוש מבחיל בצואתו שלו.

זה אחד הקטעים הגדולים (והמצחיקים) ב"חירות". ובסיומו כותב פראנזן כך:

"הוא [ג'ואי] ראה את האדם הזה היטב, כאילו הוא נמצא מחוץ לעצמו: הוא האדם שחיטט במו ידיו בחרא שלו כדי להחזיר לעצמו את טבעת הנישואים שלו. הוא לא חשב שהוא האדם הזה, ולא היה בוחר להיות האדם הזה אילו היה חופשי לבחור, אבל היה משהו מנחם ומשחרר בלהיות מישהו ממשי ולא סתם אוסף של זהויות אפשריות סותרות" (עמ' 484-485).

גו'אי מוצא את הטבעת בפי הטבעת ומוצא גם ניחומים בהיעדר "החופש לבחור"; בכך שהוא כעת מישהו ממשי, אותו זה שחיטט בצואתו שלו, ולא אוסף של "זהויות אפשרויות". קרנבל המסכות הפוסטמודרני, החופש שהוא מספק, מסב גם היעדר של תחושת "עצמי". ופראנזן ב"חירות" נוטה לבכר את הבעלות על תחושת "עצמי", נוטה לצדד בבעלות כזו, ביציבות שבה, ואפילו במחיר החירות.

*

התחושה ב"חירות" הינה שפראנזן רואה את האינדיבידואליזם הכלכלי הימני ואת החיפוש הנרקיסיסטי אחר "הגדרה עצמית" שמעוּדד בעיקר בשמאל האמריקאי כשני ענפים היוצאים משורש אחד, כל-אמריקאי. ראיית אמריקה כולה כאומה שערך החירות השחית אותה באה לידי ביטוי בקטע אחד מעניין ברומן, לכאורה קטע צדדי, אבל בעיני קטע המשמש כמפתח ל"חירות" כולו.

הקטע מתאר את קורותיו של סבו של וולטר, שהיגר משוודיה לארה"ב בתחילת המאה העשרים:

"ג'ין, אביו של וולטר, היה בן זקונים של שוודי נוקשה בשם אַיינָר ברגלנד, שהיגר לאמריקה בתחילת המאה העשרים. בשוודיה הכפרית היו הרבה דברים בלתי נעימים – שירות חובה בצבא, כמרים לותרניים שבוחשים בעניינים של צאן מרעיתם, הירארכיה חברתית שמנעה כמעט כל אפשרות להתקדם – אבל הסיבה שדחפה את איינר לאמריקה, לפי הסיפור שסיפרה דורותי לוולטר, הייתה בעצם בעיה עם אמא שלו.
איינר היה הבכור בן שמונה ילדים, הנסיך הקטן של המשפחה שהתגוררה בדרום אוסטרלנד. אמו, שאולי לא הייתה האישה הראשונה שלא שבעה נחת מנישואיה לבן משפחת ברגלנד, ביכרה את בנה הבכור באופן שערורייתי, הלבישה אותו בבגדים טובים יותר מאלה שקיבלו אחיו, האכילה אותו בשמנת מן החלב של כל השאר ופטרה אותו מעבודות בחווה כדי שיוכל להתמסר להשכלה ולטיפוח עצמי ('האיש היהיר ביותר שפגשתי בחיים', אמרה דורותי). השמש האימהית הרעיפה את חומה על איינר עשרים שנה, אבל אז, בלי כוונה, ילדה אמו בן זקונים והתאהבה בו כפי שהתאהבה בעבר באיינר; ואיינר מעולם לא סלח לה. כיון שלא היה מסוגל לשאת את מצבו כבן הלא מועדף, הוא הפליג לאמריקה ביום הולדתו העשרים ושניים, ומאז שהגיע לשם לא חזר עוד לשוודיה, לא ראה עוד את אמו, הצהיר בגאווה ששכח כל מילה משפת אמו, ובתגובה לכל פרובוקציה קלה ביותר יצא במתקפה חריפה ומתמשכת נגד 'המדינה הטיפשית ביותר, הזחוחה ביותר וצרת האופקים ביותר עלי אדמות'. הוא הפך לעוד נתון בניסוי הממשל העצמי באמריקה – ניסוי שמלכתחילה הייתה בו סטייה סטטיסטית, כי אלה שנמלטו מהעולם הישן ליבשת החדשה לא היו בעלי הגנים החברותיים, הם היו אנשים שלא הסתדרו טוב עם אחרים. […] אמריקה הייתה בעיני איינר ארץ החופש האנטי-שוודית, מקום רחב ידיים שבו יכול כל בן להמשיך ולדמיין שהוא בן יחיד" (497-498).

אמריקה, טוען פראנזן, נבנתה על "סטייה סטטיסטית". אלה שבאו אליה היו פעמים רבות "אנשים שלא הסתדרו טוב עם אחרים". הפגיעה הנרקיסיסטית שחווה איינר, שמִכֵס הבן האהוב הודח אחרי עשרים שנה על ידי אח הזקונים שלו, מאפיינת, טוען איינר, לא רק אותו. אמריקה גופא היא מדינה של "בנים יחידים" כמותו, שאינם מסוגלים לשאת אחים בקרבתם. אמריקה היא "ארץ החופש". והיא הארץ "האנטי-שוודית". שוודיה, סמל הסוציאל-דמוקרטיה, שנואה כל כך בידי מי שנטש אותה כי לא יכול היה לשאת את החובה להתחלק בתשומת הלב עם אחרים. אמריקה הקפיטליסטית היא זו שהלמה את תשוקותיו להיות בן יחיד.

זו, כמובן, אנקדוטה שהועלתה למדרגת סמל. פראנזן לא סבור באמת שאמריקה מורכבת רק, או אף בעיקר, מ"אנשים שלא מסתדרים טוב עם אחרים". אבל אני סבור שבסיפורו של איינר יצר פראנזן סמל חזק לאמריקה. ויותר מכך: הסמל הזה מסביר את עוינותו של פראנזן הן כלפי השיטה הכלכלית הימנית, שאינה מכירה בחשיבותה של ערבות הדדית, והן כלפי הגרסה השמאלית לאינדיבידואליזם הכלכלי, קרי טיפוח האמביציות להגשמה עצמית אמנותית. איינר, יש לזכור, הפך להיות קפיטליסט נלהב מחד גיסא אך הוא מונע בידי פגיעה אנושה בתחושת ייחודיותו ורצון לשחזרה מאידך גיסא.

*

לשיא הדיאלקטיקה שנוגעת לערך החירות ב"חירות" מגיע, לטעמי, פראנזן בתיאור משיכתה של פטי לספורט. פטי הייתה כדורסלנית מצטיינת בשנות הקולג' שלה ותיאורי פעילותה הספורטיבית הינם בעלי חשיבות רבה בעיניי בהבנת התשתית הרעיונית של "חירות".

פראנזן מדגיש שוב ושוב שפטי היא "תחרותית" והיא סובלת מזה. ההדגשה הזו היא דוגמה ומופת ל"telling" ללא "showing" והיא אחת החולשות של הרומן. אבל בתיאורי משיכתה של פטי לספורט פראנזן מפצה על כך בשורה של דקויות שממחישות את ההיטלטלות בין התשוקה לבלוט ולהיות מיוחד לבין הצורך להיות שייך לקבוצה, הצורך להתמסר לזולת.

פטי, כותב פראנזן, התמסרה לספורט כתחליף למשפחתה. דמותה הצעירה נראית לה בבגרותה כ"אחת מאותן מתבגרות אומללות, שכל כך כועסות על הוריהן עד שהן חייבות להצטרף לאיזו כת שבה יוכלו להיות נחמדות יותר, ידידותיות יותר, נדיבות יותר וכנועות יותר מאשר יכלו להיות בבית. במקרה שלה הכת היה הכדורסל" (עמ' 62).

הספורט הוא "כת". אך הגאולה שמציעה כת הספורט טמונה ברעיון "הקבוצה".

"ספורט הנשים לא היה כולו מתיקות קלילה כמובן; מתחת לחיבוקים הסתתרו יריבויות מרות ושיפוטים מוסריים וחוסר סבלנות רציני, שוואנה מאשימה את פטי שמסרה יותר מדי מסירות בהתקפה מתפרצת ולא מספיק לה [וכו' …] אבל ספורט תחרותי מבוסס על טריק ההתמסרות המוחלטת, על שיטת האמונה העיוורת, וברגע שהכניסו לך את זה לראש בחטיבת הביניים או לכל המאוחר בתיכון, כבר לא היית צריכה להתחבט בשום שאלה חשובה כשהלכת לאולם הספורט והתכוננת למשחק ולבשת את מדי הקבוצה, כי כבר ידעת את התשובה לשאלה, התשובה היא הקבוצה, וכל שאר הדאגות השוליות פשוט נדחקו הצידה" (עמ' 100).

בהינתן אופייה הקולקטיבי של ההתנסות הספורטיבית שפטי בחרה בה, מורגשת בחריפות האירוניה של פראנזן כאשר הוא מתאר את נזיפתה של ג'ויס, אמה של פטי, בבתה. הנזיפה נסובה על האגרסיביות של הספורט התחרותי. בסיום צפייה במשחקה של פטי – צפייה בלוויית בנותיה "האמנותיות", ש"הלכו לקייטנת אמנות לילדים מיוחדים" שלא כמו פטי שהלכה, מדגיש פראנזן, ל"קייטנת ספורט לילדים רגילים" – נוזפת ג'ויס בבתה:

"אחר כך, כשהיו במכונית הסטיישן המשפחתית, שאלה אותה אמה בקול רוטט יותר מהרגיל אם היא הייתה חייבת להיות כל כך…אגרסיבית".

גו'יס, מדגיש פראנזן באותם עמודים (עמ' 40-41), "הייתה דמוקרטית מקצועית, חברת בית המחוקקים הנכבדה, הידועה בתמיכתה בשטחים פתוחים, בילדים עניים ובאמנויות. בעיניה של ג'ויס, גן העדן הוא מרחב פתוח שילדים עניים יכולים ללכת אליו ולעסוק באמנות על חשבון המדינה".
האירוניה היא, כמובן, שג'ויס, שמצדדת באחריות חברתית, אינה מבינה שדווקא פטי, המתמסרת בקנאות לקבוצה הספורטיבית, ולא בנותיה האחרות, המתמסרות להזיות גדולה ומיוחדוּת "אמנוּתיוֹת", היא זו שצועדת בעקבותיה.

ראיית הספורט כחוויה חברתית משמעותית, המנוגדת לתחרותיות האינדיבידואלית של החברות הקפיטליסטיות, קיבלה מקום במחשבתם של כמה מבקרי תרבות מוכרים. למשל, ב"האדם המשחק" של יוהאן הויזנחה או ב"תרבות הנרקיסיזם" של כריסטופר לאש.

פראנזן מביא לסוגיה הזו כמה אבחנות וניואנסים מעניינים. למשל, במשחק בו כושלת פטי ומובילה את הקבוצה שלה לתבוסה, מסביר פראנזן את כישלונה דווקא באובדן היצר התחרותי שלה (תחרותי גם ביחס לחברותיה לקבוצה!). המאמנת, שמורידה את השחקנית שלה לפסק זמן, צועקת כנגדה בעידוד: "'מי מוביל אותנו?' 'אני'. 'תצעקי את זה'. 'אני לא מסוגלת'". פטי איבדה את אמונתה בעצמה והדבר מוביל לתבוסת הקבוצה. מה שמוביל לתבוסה, כותב פראנזן באגביות כביכול, הם "חוסר האנוכיות, היגררות אחר מהלכי המשחק ולא הובלתם, מסירות במקום קליעות" (עמ' 103). הדיאלקטיקה של הספורט הקבוצתי בנויה על התמסרות לקבוצה מחד גיסא אך גם על הבלטה של האני, על סוג רצוי של "אנוכיות". מסירוּת היתר של פטי לקבוצתה, שמתבטאת ב"מסירוֹת במקום קליעות", עומדת לה לרועץ במשחק הגורלי ההוא.

לא מופרז לטעמי לחשוב שפראנזן רואה בספורט דגם פוליטי לחברה רצויה, חברה שיש בה יסוד מלכד משמעותי אך גם יסוד שמעודד התבלטות אישית.

*

עוינותו של פראנזן כלפי ערך "החירות" באספקטים השונים שלו – עוינותו כלפי הרטוריקה הניאו-קונסרבטיבית שעשתה בערך זה שימוש מתעתע; ביקורתו על מדיניות ה"לסה פייר" שלה מטיפים הרפובליקנים; סלידתו מהחירות שמתפרשת כעידוד להתמקדות ב"אני" וביומרותיו לביטוי אמנותי – נובעים מכמה מקורות היסטוריים.

המקור המידי הוא, כמובן, העובדה ש"חירות" נכתב בשנות שלטונו של בוש ועל שנות שלטונו אלה. "חירות" הוא רומן על שנות האלפיים, בעוד "התיקונים" היה רומן על שנות התשעים. "התיקונים" התמקד באמריקה המנצחת והגאוותנית של שנות התשעים. ואילו "חירות" הוא על אמריקה מעורערת ומפולגת, אמריקה תחת משטר רפובליקני רדיקלי למדי שטוען שהוא מבקש לייצא דמוקרטיה וחירות לעולם כולו.

אבל הסלידה של פראנזן גם מהגילומים הפסולים של אידיאת "החירות" בצדה השמאלי של המפה הפוליטית-תרבותית, מלמדת על שקיעת האתוס של שנות הששים בשמאל האמריקאי. חלף מרד פוליטי תרבותי כנגד השמרנות של אמריקה; תביעה ליותר חופש אישי – מדגים "חירות" כיצד חלק מהשמאל האמריקאי מכיר בכך שמה שניתן, כאמור, לכנות "הניטשיאניות התרבותית", הפך למקבילה של האינדיבידואליזם וההפרטה הימניים.

אגב, אני מנסה לכתוב כל זאת באופן תיאורי, בלי לחוות את דעתי. אני לא חושב ש"טוב" שערכי שנות הששים ו"הניטשיאניות התרבותית" נמצאים בשקיעה (או, לכל הפחות, בניוון). יש דבר מה בלתי מנוחם בנפש האדם, שלא מוצא את סיפוקו בפחות מהגשמה עצמית מלאה (וכנראה אינו מוצא את סיפוקו גם בה).

אבל אולי הסיבה המרכזית שבגינה פראנזן מותח ביקורת חריפה על ערך "החירות" ברומן שלו נובעת מדבר מה גדול אף יותר. אולי פראנזן עלה על תופעה היסטורית ממשמשת ובאה, עידן היסטורי שסימנים שלו כבר נראים באופק, תקופה חדשה שבה אנו, יושבי הפלנטה, נתחייב להגביל את חירותנו אם ברצוננו יהיה לשרוד.

לכך קשורה התמה של ריסון הגידול באוכלוסייה שמצויה ברומן. וולטר מתגייס לקמפיין להגבלת הילודה מתוך חשש לעתידו של כדור הארץ (על יושביו האנושיים והאחרים) בעקבות הגידול העצום והבלתי פוסק באוכלוסיית העולם. כמובן, הגבלת הילודה היא פגיעה אינטימית ואנושה ב"חירות". וכך מתבטא וולטר:

"הכל מסתובב סביב הבעיה של חירויות הפרט. אנשים באו לארץ הזאת בשביל הכסף או בשביל החופש. אם אין לך כסף, אתה נאחז בחירויות שלך בחמה שפוכה. אולי אתה עני, אבל הדבר היחיד שאף אחד לא יכול לקחת ממך זה את החופש לזיין את אשתך איך שבא לך" (עמ' 405).

הגבלת החירות שמתבטאת ברעיון עידוד הגבלת הילודה תיתקל, חוזה וולטר, בעוינות דווקא מצד העניים.

על כך מעיר ריצ'רד שהבעיה חמורה אף יותר, כיוון שעיקרון "הצמיחה" הקפיטליסטית עצמה בנוי על חירות לא מוגבלת:

"צמיחה היא לא סתם איזה עניין שולי באידיאולוגיית השוק החופשי. היא המהות שלה, נכון? […] קפיטליזם לא יכול לסבול דיבורים על הגבלות, כי קפיטליזם במהותו הוא גידול בלתי פוסק של הקפיטל" (עמ' 406).

ייתכן, שפראנזן מבטא ברומן שלו – הגדול כמותית והטוב מאד איכותית – מסר נבואי. ייתכן ואנו בתום עידן. ייתכן וצפויה בעתיד הלא רחוק היחלשות במעמדם של ערכי "החירות" בגלל צעדי חירום שייאלץ המין האנושי לנקוט אם רצונו להמשיך לשרוד בפלנטה צפופה מאד שמשאביה הולכים ומתכלים.