על "אוגוסטוס", מאת ג'ון ויליאמס, הוצאת "ידיעות ספרים" (מאנגלית: שרון פרמינגר)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"אוגוסטוס" הוא רומן היסטורי של הסופר האמריקאי ג'ון ויליאמס, שספרו "סטונר" ראה אור בעברית לפני כשנתיים וזכה להצלחה רבה. בניגוד ל"סטונר", שראה אור בארה"ב ב-1965 ולא זכה להכרה אלא לאחר מותו של הסופר כשיצא בהוצאה מחודשת, "אוגוסטוס" זכה להכרה כזו בארה"ב עם צאתו לאור וקיבל את "פרס הספר הלאומי" ב-1973. אולם הניגוד ל"סטונר" אינו נעצר בהתקבלות השונה של שני הרומנים. זהו לכאורה רומן שונה לחלוטין. אם "סטונר" התמקד בהארת חייו האפורים לכאורה של מרצה זוטר לספרות בעיר במערב-התיכון, הרי ש"אוגוסטוס" מספר על חייו של גדול קיסרי רומא, מי שייצב את רומא אחרי שנים של מלחמות אזרחים, מי שהשליט את "השלום הרומאי" על פני מרחביה העצומים של האימפריה ומי שבימיו פרחה הספרות הרומית וגדולי המשוררים הרומיים, ביניהם ורגיליוס, הורציוס ואובידיוס פעלו תחת קיסרותו. מלבד קריאת הרומן על שם הגיבור וההתחקות אחר גיבור זה מנערות ועד מוות – ומלבד כמובן זהותו של המחבר – אין לכאורה דבר המחבר בין שני הרומנים.
למעשה, השוני העצום בין הגיבור האפרורי של "סטונר" לגיבור האלמותי של "אוגוסטוס" מסביר את חולשתו של הרומן האחרון. היסוד המרגש ב"סטונר" הייתה גאולתו של אדם בינוני כביכול מהאלמוניות וההצבעה על אישיותו העשירה ומלאת התשוקה. ואילו ב"אוגוסטוס" לא ברור מה המעשה האמנותי שויליאמס עושה בהארת חייו של אוגוסטוס; לא ברורה מהי תרומתו האמנותית מעבר לסיפור קורות חייו המעניינים ממילא של הגיבור ההיסטורי. את אוגוסטוס, בניגוד לוילאם סטונר, הרי אין צורך לגאול מהאלמוניות ולהצביע על חשיבותו. זאת ועוד, אם ב"סטונר" נוצר תלכיד נדיר בין דרך הסיפור הישירה והלא מתחכמת של ויליאמס לבין אישיותו הישרה כסרגל של גיבורו, הרי שכאן ישנה תחושה של היעדר תחכום ומעוף באופן בו מסופר סיפורו של אוגוסטוס וכן בתכני הסיפור עצמם. גם אם ויליאמס מספר את סיפורו של אוגוסטוס באמצעות קטעי יומן, זיכרונות ומכתבים מפוברקים של האנשים שהקיפו את הקיסר הגדול, הרי שהתוצאה אינה מורכבת ועשירה. ודאי, ויליאמס ערך תחקיר רציני לפני שניגש לכתיבה והקורא יוצא נשכר בהכרת פרק חשוב בהיסטוריה. אבל המעשה האמנותי כאן, לא הבאת העובדות, כמעט אינו קיים.
אוגוסטוס היה אדם מתון שסלד ממלחמות שווא ומשפיכות דמים אך גם היה אדם חמקמק, אדם מחושב וקר. ויליאמס מדגיש כיצד שתיים מהנשים החשובות בחייו, אחותו ובתו, סבלו מהמחושבות הזו, בכך שאוגוסטוס דרש מהן להינשא לגברים שהאינטרסים שלו תבעו שהן יינשאו להם. היחידה שמשתווה במחושבותה הקרה לאוגוסטוס היא ליוויה אשתו, שעושה כל שביכולה על מנת שבנה, טיבריוס, יירש את כסאו. ניכר שויליאמס מנסה להעניק מורכבות לספרו באמצעות סיפורה של הבת, יוליה, שאביה גזר עליה גלות בגלל קרבתה לחבורת קושרים שאיימה על כסאו. היחסים בין אוגוסטוס ליוליה משמשים את ויליאמס על מנת להמחיש את הניגוד בנפשו של אוגוסטוס בין שמירת האינטרסים של המדינה ושלו עצמו כקיסר לבין רגשותיו האבהיים (ואגב, ב"סטונר" גם כן נפרשת מערכת יחסים מורכבת בין אב לבת וגם שם הבת "מוגלית" מאביה בלי שהוא יתערב לטובתה). אבל התחושה היא שזו מורכבות סכמטית ולא מורכבות חיה.
כשמשווים את "אוגוסטוס" לרומן אחר העוסק בקיסר רומאי, "זכרונות אדריאנוס" של מרגרט יורסנאר, ניתן לחוש ביתר חריפות בדלותו של "אוגוסטוס". אדריאנוס של יורסנאר הוא קיסר-פילוסוף שמחשבותיו מעניינות וכתובות באופן פיוטי ומסוגנן. אוגוסטוס של ויליאמס הוא פוליטיקאי מיומן ואדם חמקני שקורותיו, שמסופרות לנו בידי מכריו וחבריו בקטעי מכתבים, זכרונות ויומנים, אינם יוצרים הרבה עניין מעבר לעניין ההיסטורי עצמו וכתובים בפרוזה מעט אנמית. חלק מההבדל בין הרומנים נובע מכך שאדריאנוס של יורסנאר מדבר אלינו בגוף ראשון ולכן אנו נחשפים לדקויות נפשו ואילו אוגוסטוס מואר מבחוץ כך שנפשו נותרת מכוסה מאתנו.
רק בחלק האחרון של הרומן אוגוסטוס מדבר לראשונה אל הקוראים ונפשו נחשפת בפניהם. כאן, לקראת הסוף, נוצר גם קשר אמיץ בין הרומן המוקדם לזה המאוחר. זאת משום שאוגוסטוס מהרהר בחיי המעשה ומשווה אותם לחיי ההגות והיצירה של המשוררים. זו, הבחירה או הכורח להתנתק מחיי המעשה ולהתבצר בעולם הלמדנות האקדמי, הייתה תמה חשובה מאד ב"סטונר" שאחראית לחלק נכבד מהעניין שהוא עורר. הרהוריו של איש המעשה המובהק, אוגוסטוס, בסוף חייו, האם לא היה עדיף לזנוח את חיי המעשה כמעשה המשוררים, מאלפים. החלק האחרון הזה בו, לקראת סוף חייו, נפרשים לראשונה הרהוריו של אוגוסטוס, מציל את הרומן מבנאליות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מבקר עמית (בדימוס)  On ינואר 29, 2013 at 2:34 PM

    מהפינה המבודדת שלי,יהא זה אולי מחוסר טעם אבל הכרחי לשאול מה קורה עם הסיפורת הישראלית ומה פשר הכתף הקרה שאתה מפנה כלפיה בתקופה האחרונה .אני יודע שהתשובה
    טמונה בתוך השאלה,ואין טעם להפך בחררה – מה גם שרוב רובו של הבוץ ניתז על פניו של המבקר
    ,וכפיות הטובה,וזבחי הריב – כל האפראט כולו – מוכר לי באופן אינטימי ; עקרון ה"אף על פי כן" אמור לעבוד כאן שעות נוספות – וללא תמורה הולמת (הלא אין חדש תחת השמש). זה עתה סיימתי לקרוא את "סטונר" הבינוני והמהוגן ; נראה לי חסר טעם להשחית על סיפורת אקאדמיה אמריקאית זו שיש לה כבר זקן ארוך ולבן (מברנארד מלמוד ועד השד יודע מי) עוד מילים.זה הלחם והחמאה של המו"לות הישראלית – התרגום של ספרות שהיא 'מעי עיוור' מובהקת .אכן,יש בסיפורת אמריקאית זו יושרה שאיננו פוגשים בסיפורת הנכתבת והמתפרסמת כאן,ויש בה אפילו ברק פחי ,נוצץ ומסנוור, (פראנזן ושות'),אבל מה שדורש דיון אינו פראנזן ואינו סטונר – שצריכים להיות נידונים בהקשרו של הרומן האמריקאי ונסיבות קיומו בעשורים האחרונים – אלא הספרות העברית הנוכחית ונסיבות קיומה השוקע כאן ועכשיו.

    • הערה  On ינואר 31, 2013 at 7:38 PM

      גם אני חשבתי שבסטונר יש משהו אוטיסטי, ז"א לא מחובר רגשית, אבל 'האוטיזם' לא מנומק ולא נגיד, נעשה בו שימוש מקדם. אני מבין, שהאדם המופנם הזה גילה את האור בספרות. אבל
      אני חושב שהספר נשאר חוור. הבנתי שהמבקר בדימוס מגדיר את זה בינוני ומהוגן. גם אפשר, מבחינתי. אריק, לדעתי אתה קצת מתיחס להצלחת השוק כהוכחה איכותית. וכן, השאלה של המבקר בדימוס מענינת! אני מבין שאתה מנוע מלענות עליה. לפחות, ככול שהוא מתכוון לרמת הספרים, אז בטח שזו שאלה רלוונטית, וקראתי את המאמר שהפנית אליו (לא זוכר את השם, מגזין אמריקאי) שגם התיחס למצב שמבקרים מעדיפים לשבח.

  • אריק גלסנר  On ינואר 29, 2013 at 5:54 PM

    למבקר עמית בדימוס: אני לא רוצה לפתוח פה את הסוגיה הזו. בצמצום הכתיבה על ספרות ישראלית יש כל מיני שיקולים: חלקם תלויים בי ויש כאלה שלא – וכולם לגיטימיים.

  • אני  On פברואר 3, 2013 at 9:34 AM

    לא לכתוב על ספרות ישראלית זו ברכה. רובה ממילא לא שווה את המאמץ. אבל לא ברורה ההתעלמות מספרות לטינית. היכן ההתייחסות לספרי סדרת אלדורדו (למשל) המצוינת של הוצאת "כרמל"? קורטאסר? חוסה סאר? ושות…

  • עוגיפלצת  On פברואר 4, 2013 at 9:43 PM

    למדתי לגשת לקריאת רומן היסטורי בלי לצפות להרבה, אני רק מחזיקה אצבעות שלא יהיה טבול בקיטש כמו רובם המכריע של הרומנים ההיסטוריים, כי אז לצערי אני לא מצליחה להיתפס. כפריקית היסטוריה, למצוא את אוגוסטוס, ספר שהוא רומן היסטורי מובהק מאת סופר רציני, היה חגיגה, ובינתיים אני נהנית, אם כי כמו שכתבת, אכן אין בספר מעשה אמנות, הפרוזה אנמית, והמורכבות הנפשית – ובכן, נעדרת. מזל שהנמכתי ציפיות.
    למישהו יש אולי המלצות לרומנים היסטוריים מעולים באמת וחפים מקיטש? (את מלך בשר ודם המופתי כבר קראתי פעמיים)

  • עוגיפלצת  On פברואר 14, 2013 at 1:09 PM

    גמרתי עכשיו לקרוא את אוגוסטוס, ואני חייבת לומר שלדעתי החלק האחרון, שבו אוגוסטוס מדבר אל הקוראים, הוא החלש בעיניי, מעט קלישאתי, צפוי ודידקטי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: