על "סחרחורת", של וו.ג.זבאלד, בהוצאת "כתר" (מגרמנית: טלי קונס)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשעת מותו בתאונת דרכים ב-2001, בגיל 57, נחשב הסופר הגרמני ווינפריד גיאורג זבאלד, כמי שצועד בבטחה לעבר קבלת פרס נובל לספרות. וזאת בעקבות קריירה ספרותית קצרה למדי שהחלה 11 שנים קודם לכן.
לפני שהתמקד בכתיבת פרוזה, היה זבאלד חוקר ספרות אקדמי שחי ועבד מאז שנות הששים באנגליה. כעת תורגם ספר הפרוזה הראשון שלו, מ-1990, שהנו למעשה תחנת מעבר בין הקריירה שלו כחוקר ספרות לקריירה שלו ככותב סיפורת. בהתאם לכך, החלק הראשון ב"סחרחורת" הוא מעין מסה על אנרי בל, הלוא הוא הסופר סטנדאל. זהו עיון בהתנסויותיו של סטנדאל באהבה ומלחמה (המלחמות הנפולאוניות), וכן בכתביו על אותן התנסויות, אלה שפורסמו בחייו ורשימותיו שפורסמו לאחר מותו. זבאלד, באמצעות סטנדאל, מהרהר ביחס שבין המציאות לזיכרון ולא פחות חשוב: ביחס שבין חיי המעשה לחיי ההתבוננות ("רק כשהחליט להמיר את תשוקתו הגדולה ולעשותה לכתב הגות על האהבה, שבה נפשו ומצאה את איזונה"). חלק אחר מארבעת חלקי הספר, גם הוא מעין מסה ספרותית, מתחקה אחר מסעותיו של קפקא באיטליה ב-1913.
שני החלקים האחרים של "סחרחורת", הארוכים יותר, הם תיאור מסעותיו של הסופר עצמו באיטליה, אוסטריה וגרמניה. הנסיעה, התיור, הם מרכזיים ביצירה של זבאלד ונמצאים, למשל, ברומן הטוב ביותר שלו, לטעמי, "טבעות שבתאי", שמושתת על סיור באנגליה הכפרית. התייר הוא המתבונן האולטימטיבי, מי שאינו מעורב, אך גם מי שהנו גולה ממקומו, "מהגר". ואכן התבוננות מדוקדקת ותחושת זרות כאחת הם שני יסודות מרכזיים בעולמו של זבאלד.
מלנכוליה מתוקה פרושה כצל על "סחרחורת". המלנכוליה של זבאלד מוצגת בתמצות וסיבותיה לא מפורשות. כך בפתיחת הקטע השני ב"סחרחורת": "זה היה באוקטובר 1980, יצאתי אז מאנגליה, ששם אני מתגורר זה כמעט עשרים וחמש שנים במחוז שעננים אפורים מתחשרים עליו רוב הזמן, ונסעתי לווינה בתקווה ששינוי מקום יעזור לי להתגבר על תקופה קשה במיוחד". מהי הסיבה לתקופה הקשה? סתם זבאלד ולא פירש. אבל השיטוט, מוינה לוונציה והלאה באיטליה, אינו מביא מרפא: "אני איני נהנה מדבר, מתאכזב לאין שיעור מכל אתרי התיירות ולעיתים קרובות נדמה לי שמוטב היה לו נשארתי בבית עם מפותיי ועם לוחות הנסיעה שלי".
המלנכוליה כמו אופפת את תיאורי המקומות המפורטים של התייר זבאלד. והקורא חש במין ניגוד (מכוון) שהולך ומחריף בין הוויתור וההתכנסות של מצב הרוח המלנכולי למבט המוחצן של התייר הקולט את הכול. מה משמעות הניגוד? האם זה מבט מדוקדק אחרון בעולם לפני פרידה? האם זוהי המחשה אירונית של הבלותם של הפרטים הרבים המתוארים לעומת העיקר שחסר? ואולי זה חיפוש נואש אחר דבר מה בעולם החיצוני שיגאל את המתבונן המלנכולי, יופי נדיר, הקשר היסטורי שישפוך אור על חייו?
חשד (מכוון) מבצבץ מיצירת זבאלד, חשד שהמלנכוליה אינה רק אישית, למרות שהיא בוודאי גם כזו, אלא שהיא מלנכוליה קולקטיבית, מלנכוליה אירופאית, תוצאת מה שהסתבר במחצית הראשונה של המאה ה-20 שאירופה מסוגלת לו. זבאלד, בדרך כלל, נוגע בסוגיה הזו ברמזי-רמזים, ואופן מעודן זה של טיפול בנושא הזה מסביר חלק מהקסם של הפרוזה שלו. רמז כזה מובא כאן כאשר זבאלד מהרהר בשנה הגורלית 1913, רגע לפני שהחורבן התחיל: "1913 הייתה שנה יוצאת דופן. הזמנים השתנו והניצוץ רִצרץ לאורך הפתיל כמו נחש צפע בעשב". אולם במקום אחד מופיעים כאן רגשות עוינים כלפי בני ארצו במפורש, באופן שמזכיר מאד התבטאויות של הסופר האוסטרי הגדול, תומס ברנהרד: "שמעתי שוואבים, פראנקים ובווארים אומרים זה לזה דברים תפלים מאין כמוהם ואם לא היה די בניבים האלה, הנושאים את קולם בלא בושה בראש חוצות, לעורר בי קבס, כי אז דעותיהם וחידודיהם הקולניים של קבוצת בחורים צעירים ממחוז ילדותי כבר עינו אותי עינוי של ממש". אבל בחלק שמוקדש לביקור של זבאלד בכפר הולדתו, בו לא ביקר כשלושים שנה, סיבות הריחוק הממושך מארץ המכורה נותרות (במכוון) מרומזות בלבד.
חלק אחר מהקסם של הפרוזה הזבאלדית מצוי בניגוד בין התכנסות מהורהרת ואטית, שניצבת ברקע הנפשי של הטקסט, לבין דחיסות הטקסט עצמו, ספרות השטף שזבאלד כותב. זבאלד פוגש באיטליה מכר ממכריו, עיתונאי, שמספר לו על הצורך הנפשי שלו בקריאת פרוזה: "אני נמלט אל הפרוזה כמו אל אי. כל היום אני מוקף בשטף ההמולה של המערכת, אבל בערב אני שט אל אי". זו התחושה בקריאת זבאלד. הקורא כמו שרוי בשלווה ותוגה מלנכוליות באי מבודד וממנו הוא מתבונן בריחוק על מראות היבשה, השקועה מצדה בפעילות קדחתנית.
קשה שלא לחבב את זבאלד וזו הסיבה שאני מעט חשדן לגבי התקבלותו הנלהבת בחוגי האליטות הספרותיות. העמדה הנמנעת-מתבוננת-מלנכולית, ללא ספק עמדה אותנטית, היא עמדה שקל לחבבה. קל מדי. הסופר, והסופר הגרמני בפרט, כמתבונן פסיבי ומלנכולי בעולם שאיבד את תומתו ופשרו, הסופר כאמן הוויתור ורפיון הרצון – זה יפה, זה מעודן, אבל יש בזה גם אחד משישים של קיטש, קיטש לאינטלקטואלים.