על "סחרחורת", של וו.ג.זבאלד, בהוצאת "כתר" (מגרמנית: טלי קונס)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשעת מותו בתאונת דרכים ב-2001, בגיל 57, נחשב הסופר הגרמני ווינפריד גיאורג זבאלד, כמי שצועד בבטחה לעבר קבלת פרס נובל לספרות. וזאת בעקבות קריירה ספרותית קצרה למדי שהחלה 11 שנים קודם לכן.
לפני שהתמקד בכתיבת פרוזה, היה זבאלד חוקר ספרות אקדמי שחי ועבד מאז שנות הששים באנגליה. כעת תורגם ספר הפרוזה הראשון שלו, מ-1990, שהנו למעשה תחנת מעבר בין הקריירה שלו כחוקר ספרות לקריירה שלו ככותב סיפורת. בהתאם לכך, החלק הראשון ב"סחרחורת" הוא מעין מסה על אנרי בל, הלוא הוא הסופר סטנדאל. זהו עיון בהתנסויותיו של סטנדאל באהבה ומלחמה (המלחמות הנפולאוניות), וכן בכתביו על אותן התנסויות, אלה שפורסמו בחייו ורשימותיו שפורסמו לאחר מותו. זבאלד, באמצעות סטנדאל, מהרהר ביחס שבין המציאות לזיכרון ולא פחות חשוב: ביחס שבין חיי המעשה לחיי ההתבוננות ("רק כשהחליט להמיר את תשוקתו הגדולה ולעשותה לכתב הגות על האהבה, שבה נפשו ומצאה את איזונה"). חלק אחר מארבעת חלקי הספר, גם הוא מעין מסה ספרותית, מתחקה אחר מסעותיו של קפקא באיטליה ב-1913.
שני החלקים האחרים של "סחרחורת", הארוכים יותר, הם תיאור מסעותיו של הסופר עצמו באיטליה, אוסטריה וגרמניה. הנסיעה, התיור, הם מרכזיים ביצירה של זבאלד ונמצאים, למשל, ברומן הטוב ביותר שלו, לטעמי, "טבעות שבתאי", שמושתת על סיור באנגליה הכפרית. התייר הוא המתבונן האולטימטיבי, מי שאינו מעורב, אך גם מי שהנו גולה ממקומו, "מהגר". ואכן התבוננות מדוקדקת ותחושת זרות כאחת הם שני יסודות מרכזיים בעולמו של זבאלד.
מלנכוליה מתוקה פרושה כצל על "סחרחורת". המלנכוליה של זבאלד מוצגת בתמצות וסיבותיה לא מפורשות. כך בפתיחת הקטע השני ב"סחרחורת": "זה היה באוקטובר 1980, יצאתי אז מאנגליה, ששם אני מתגורר זה כמעט עשרים וחמש שנים במחוז שעננים אפורים מתחשרים עליו רוב הזמן, ונסעתי לווינה בתקווה ששינוי מקום יעזור לי להתגבר על תקופה קשה במיוחד". מהי הסיבה לתקופה הקשה? סתם זבאלד ולא פירש. אבל השיטוט, מוינה לוונציה והלאה באיטליה, אינו מביא מרפא: "אני איני נהנה מדבר, מתאכזב לאין שיעור מכל אתרי התיירות ולעיתים קרובות נדמה לי שמוטב היה לו נשארתי בבית עם מפותיי ועם לוחות הנסיעה שלי".
המלנכוליה כמו אופפת את תיאורי המקומות המפורטים של התייר זבאלד. והקורא חש במין ניגוד (מכוון) שהולך ומחריף בין הוויתור וההתכנסות של מצב הרוח המלנכולי למבט המוחצן של התייר הקולט את הכול. מה משמעות הניגוד? האם זה מבט מדוקדק אחרון בעולם לפני פרידה? האם זוהי המחשה אירונית של הבלותם של הפרטים הרבים המתוארים לעומת העיקר שחסר? ואולי זה חיפוש נואש אחר דבר מה בעולם החיצוני שיגאל את המתבונן המלנכולי, יופי נדיר, הקשר היסטורי שישפוך אור על חייו?
חשד (מכוון) מבצבץ מיצירת זבאלד, חשד שהמלנכוליה אינה רק אישית, למרות שהיא בוודאי גם כזו, אלא שהיא מלנכוליה קולקטיבית, מלנכוליה אירופאית, תוצאת מה שהסתבר במחצית הראשונה של המאה ה-20 שאירופה מסוגלת לו. זבאלד, בדרך כלל, נוגע בסוגיה הזו ברמזי-רמזים, ואופן מעודן זה של טיפול בנושא הזה מסביר חלק מהקסם של הפרוזה שלו. רמז כזה מובא כאן כאשר זבאלד מהרהר בשנה הגורלית 1913, רגע לפני שהחורבן התחיל: "1913 הייתה שנה יוצאת דופן. הזמנים השתנו והניצוץ רִצרץ לאורך הפתיל כמו נחש צפע בעשב". אולם במקום אחד מופיעים כאן רגשות עוינים כלפי בני ארצו במפורש, באופן שמזכיר מאד התבטאויות של הסופר האוסטרי הגדול, תומס ברנהרד: "שמעתי שוואבים, פראנקים ובווארים אומרים זה לזה דברים תפלים מאין כמוהם ואם לא היה די בניבים האלה, הנושאים את קולם בלא בושה בראש חוצות, לעורר בי קבס, כי אז דעותיהם וחידודיהם הקולניים של קבוצת בחורים צעירים ממחוז ילדותי כבר עינו אותי עינוי של ממש". אבל בחלק שמוקדש לביקור של זבאלד בכפר הולדתו, בו לא ביקר כשלושים שנה, סיבות הריחוק הממושך מארץ המכורה נותרות (במכוון) מרומזות בלבד.
חלק אחר מהקסם של הפרוזה הזבאלדית מצוי בניגוד בין התכנסות מהורהרת ואטית, שניצבת ברקע הנפשי של הטקסט, לבין דחיסות הטקסט עצמו, ספרות השטף שזבאלד כותב. זבאלד פוגש באיטליה מכר ממכריו, עיתונאי, שמספר לו על הצורך הנפשי שלו בקריאת פרוזה: "אני נמלט אל הפרוזה כמו אל אי. כל היום אני מוקף בשטף ההמולה של המערכת, אבל בערב אני שט אל אי". זו התחושה בקריאת זבאלד. הקורא כמו שרוי בשלווה ותוגה מלנכוליות באי מבודד וממנו הוא מתבונן בריחוק על מראות היבשה, השקועה מצדה בפעילות קדחתנית.
קשה שלא לחבב את זבאלד וזו הסיבה שאני מעט חשדן לגבי התקבלותו הנלהבת בחוגי האליטות הספרותיות. העמדה הנמנעת-מתבוננת-מלנכולית, ללא ספק עמדה אותנטית, היא עמדה שקל לחבבה. קל מדי. הסופר, והסופר הגרמני בפרט, כמתבונן פסיבי ומלנכולי בעולם שאיבד את תומתו ופשרו, הסופר כאמן הוויתור ורפיון הרצון – זה יפה, זה מעודן, אבל יש בזה גם אחד משישים של קיטש, קיטש לאינטלקטואלים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On אפריל 9, 2013 at 11:05 PM

    הי אריק, מזל שאחד משישים בתבשיל בטל (כנודע). אני באמת חושב שמוטב היה שלא לחתום את הרשימה כפי שבחרת לחתום. בעיניי, על אף שקשה לומר שיצירתו של זבאלד אחידה באיכותה, בכל זאת הוא העמיד לפחות שתי יצירות מופת ("אמברוז אדלוורת" מתוך הספר המהגרים, והרומאן "אוסטרליץ" כולו). חיווי כמו שהשמעת "קיטש לאינטלקטואלים" מבטא עבורי (אם תרצה ביקורת הביקורת) אי הבנה עמוקה. יתר על כן, לא נהיר לי כיצד קשורה מלאכתך כמבקר ספרות בהערה על חשדנות כלפי המילייה הספרותי על קבלתו הנלהבת את זבאלד. זו נראית לי הערת שוליים פוליטית כלפי אנשים עלומים (לא יודע מה סיבותיה) יותר מאשר ביקורת עניינית לגבי לוז הספר שיצאת לכתוב עליו. כלומר יש הבדל בין לכתוב איני מבין עד הסוף את הנהיה אחר ספריו של זבאלד (זכותך לא להבין וגם לא לחבב את הכתיבה הזבאלדית) ובין לכתוב מה שכתבת (הבעת הסתייגות מן המתלהבים "האליטיסטים" כביכול). כך גם לגבי "עמדה הנמנעת-מתבוננת-מלנכולית, ללא ספק עמדה אותנטית, היא עמדה שקל לחבבה. קל מדי"– קל מדי למי? מדוע זה קל? עוד יותר, מדוע זה כה קל בעיניך? ומדוע זה פחות קשה מדרכי הבעה וסיפר אחרות? דווקא הואיל ואני יודע שאתה רואה בביקורת הספרות מלאכה חשובה ומשמעותית הייתי מצפה ממך להתייחס לדברים כאלה בכובד ראש ולא להפטיר אותם כלאחר יד ובקלות ראש כנגד איזה 'חוגים אליטיסטיים אנונימיים'. (הדברים נכתבים בכנות ובכבוד; אקווה כי כך יובנו מצידך).

  • אריק גלסנר  On אפריל 9, 2013 at 11:14 PM

    שלום שועי,
    תודה על הערותיך. אני בהחלט קיבלתי את הדברים ככאלה שנכתבו בכנות ובכבוד מצדך.

    יש לי, אם לפתוח את היריעה, דיון פנימי עם עצמי מה תפקידה של הספרות, האם עליה לפרוש מצודתה גם על החלקים המחוספסים והיצריים של המציאות, או לאשש את עמדת המתבונן, הנמנע, עמדה שקשורה לתפיסה האסתטית הקלאסית של הפילוסופיה הגרמנית בעיקר – עד כמה שאני מכירה – בדבר היות החוויה האסתטית חוויה של התבוננות חסרת תשוקה.
    בתוך ההקשר הגדול הזה זבאלד הוא מקרה מבחן, במובן מסוים, כי העמדה שעולה מכתיבתו היא עמדה מלנכולית מופנמת, עמדה של "היעדר רצון" כמו ששופנהאואר, למשל, מגדיר באמצעותה את מהות החוויה האסתטית כולה. כך שאולי שלא בטובתו זבאלד – שאני מעריך אותו מאד, כמו שאני מקווה שעולה מהביקורת – מהווה בשבילי דוגמה למה, שכשאני נתון לצד הספקני שלי כלפי העמדה הספרותית הזו, שאני מפחד שהספרות יכולה "להידרדר" אליו. אני אחרי כמה כוסות יין אז אולי איני ברור כל כך, אני מקווה שהכיוון הכללי, לפחות, ברור.

  • שוֹעִי  On אפריל 9, 2013 at 11:44 PM

    אריק, לפני כל, תודה על קבלת הדברים, לא קל לי לבקר את האחר, ואני תמיד תוהה איך הדברים מתקבלים בצד השני.
    הבנתי את הדברים, ובכל זאת, אני מניח, כי כשם שיעקב שבתאי לדידך (ראיתי שהקדשת לו פוסט קודם) הוא סופר מכונן, שנגע בך עמוקות (כפי שהעדת)– ואין ספק בלבי שהוא סופר חשוב, אף על פי שהוא לא נמנה עם הסופרים האהובים עליי ביותר (אני מכבד לחלוטין אנשים הסוברים כי שבתאי הוא הסופר העברי הגדול ביותר במחצית השניה של המאה העשרים, גם אם לא ממש אסכים); מדוע למהר לשלול את העובדה לפיה אפשר כי הספרות האינטרוספקטיבית של זבאלד (כי הנדודים שלו הם בעיקרם פנימיים) נוגעת עמוקות בליבם של אנשים מסוימים. מדוע לחשוד בזה? הספרות אינה דבר אחד; היא דברים רבים.
    ואני מודה כי זבאלד, נאבוקוב וטאבוקי מציעים חוויית קריאה שונה לגמריי מאשר קוטזי, בטאיי מישימה ואגולף וכל אלו שונים לגמריי מחווית הקריאה של הקורא בכתבי פרק ודי אסיס וכל שהוזכרו כותבים אחרת מאשר פרוסט או בורחס או קאמי. כולם ראויים לקריאה, כשם שאפשר להנות מסוגי ציור שונים או מסוגי מוסיקה שונים.
    מדוע להגביל את הפריזמה ולהציב כל מני גדרים ושיפוטים ("קיטש לאינטלקטואלים") בלתי-מוכרחים כדי לחדד את עמדותיך? ואם הם הכרחיים לדידך, מדוע לדעתך הם הכרחיים?

  • אריק גלסנר  On אפריל 9, 2013 at 11:49 PM

    שאלות טובות אתה שואל, שועי. לעתים ביטויי רגש עזים, אהבה ורתיעה, מעידים על להט, וגם מעוררים להט אצל המתנגד להם או התומך בהם, זה אחד התירוצים שאני נותן לעצמי על חיוויים כאלה. כלומר, זה לא בהכרח רע לסצנה ספרותית שאנשים יבטאו את אהבותיהם ורתיעותיהם בבהירות, כמובן בצורה תרבותית. אבל עדיין – שאלותיך טובות, ומעסיקות אותי שנים, ותיק"ו.

  • שוֹעִי  On אפריל 9, 2013 at 11:53 PM

    תודה.

  • טוב  On אפריל 10, 2013 at 11:56 PM

    הסכמתי עם הניסוח 'קיטש לאינטלקטואלים'. מה מפליא שזה מקומם את 'האינטלקטואלים'. חשבתי שהסופר הזה כותב 'אוניברסיטאית', ז"א אתה צודק, מגיש לאנשים חומר שמרגיש להם משכילי אך 'מרגש'. אגב, בסלידתו מהגרמנים הוא קצת העתיק מניטשה, שכתב על ה'צבאיות' (מלשון צבא) שתקפה את הדיבור ותנועות של כול שכבות החברה בגרמניה, התפשטות משונה של הצבא לתוך החיים (ניטשה זה כמובן המאה ה 19. הוא הגדיר את זה: מדברים "קצינית"). וכתב על הבירה הגסה שהגרמנים שותים, ז"א התכוון שהם ההפך מעילית תרבותית, וכתב על הגרמני המסכן שהוא דוב המנסה לרקוד (לרקוד את התרבות).

  • נטליה  On אפריל 16, 2013 at 6:21 PM

    חוץ מזה, אני לא מבינה מה הבעיה, גם לאינטלקטואלים מגיע קיטש!

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: