פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
"האדרת", הסיפור הקצר הגרוטסקי המופתי של ניקולאי ואסיליבייץ' גוגול (1809-1852), על פקיד פטרבורגי משעמם ועלוב, שמקבץ את כל זרדי תשוקותיו הדלות למדורת תשוקה אחת גדולה ויוקדת והיא רכישת אדרת מפוארת, נפתח כך: "בלישכה… אבל מוטב לא להגיד באיזו לשכה. כל אותן הלשכות, הגדודים, המשרדים – הקיצור, כל הרשויות והשירותים למיניהם – אין רגזנים מהם בעולם. היום כבר רואה כל אדם את עלבונו כאילו הוא עלבון החברה כולה. מספרים על ראש מישטרה פלוני [וכו']" (תרגום: נילי מירסקי). רק אחרי סיבוב ארוך ומפותל חוזר גוגול לסיפורו הראשי, על אותה דמות שולית ומוטרפת. הפתיחה הזו – שבה מה שמכונה "מספר כל-יודע" ואנונימי של סיפור בגוף שלישי, קופץ בראש, מפריע לעצמו לספר סיפור, ומתגלה כבעל אישיות עצמאית, פרנואידית, פזורת דעת ומסוכסכת – אינה רק אחת הפתיחות הגדולות בתולדות הספרות, אלא היא מצביעה גם על מאפיין מרכזי בגאוניותו הספרותית של גוגול, שבא לידי ביטוי ברור גם ב"נפשות מתות" שתורגם עתה לראשונה באופן מלא לעברית. גם ב"נפשות מתות" המספר בגוף שלישי, האובייקטיבי לכאורה – שלפי פלובר במכתביו עליו להיות: "כמו אלוהים בעולמו, נוכח בכל מקום ובלתי נראה בשום מקום" – הופך אצל גוגול לאישיות מובחנת, לאחת הדמויות. והניגוד הזה בין תפקידו הסמכותי כמספר "כל-יודע" לחולשות האנוש שהוא מגלה, מבהיר חלק ניכר מהכישרון הקומי הגאוני של הסופר הרוסי הגדול.
ארחיב על כך מעט מיד. אבל קודם כל על מה בכלל הרומן? "נפשות מתות" מעמיד במרכזו דמות של נוכל חמור סבר ורציני, אך מגוחך, וצ'י'צ'יקוב שמו. צ'יצ'יקוב זה מסתובב בערי הפרובינציה הרוסית ורוכש מבעלי האחוזות שם "נפשות מתות" תמורת סכומים פעוטים. "נפשות מתות" הן איכרים צמיתים שנפטרו של אותם בעלי האחוזות, שעליהם מוטל על האחרונים לשלם מס גולגולת, כל עוד לא נערך מפקד אוכלוסין שיוודא ויתייק את מותם של הצמיתים. בגלל אטיות הביורוקרטיה הרוסית והקשיים הטכניים שבכל מקרה עמדו בזמנים ההם בפני עריכת מפקדי אוכלוסין, יכולים היו לעבור שנים ארוכות בין מפקד למפקד, ובשנים אלה שילמו בעלי האחוזות מיסים לשווא על המתים. האינטרס של האצילים למכור את "הנפשות המתות" לצ'יצ'יקוב, כלומר להעבירם על שמו, ברור. לא ברור מדוע צ'יצ'יקוב ירצה לקנות אותם. רק בהמשך הרומן יסביר לנו גוגול את תכניתו הנכלולית של צ'י'ציקוב.
קריאת מאות העמודים הראשונים של "נפשות מתות", קרי החלק הראשון והארוך מבין שני חלקי היצירה, מחלצת מפי המבקר הזה חוות דעת ביקורתית מאד לא מושכלת: וואו!!! ומעט ביתר הנמקה: איזו סאטירה אוניברסלית גדולה!
כי עלילת הפשיעה הזעירה של צ'יצ'יקוב היא רק אמתלה (מבריקה) בידיו של גוגול להפגיש את הגיבור שלו עם אנשים שונים ומשונים ברחבי רוסיה הגדולה. והמפגשים של צ'יצ'יקוב הנוכל וצמד משרתיו הבטלניים עם הדמויות השונות, על מוזרויותיהן הרבות והמגוונות, בפשטות קורעים מצחוק.
אולם מה שהופך את הטקסט לחי באופן מיוחד, באופן גאוני, היא אותה אישיות עצמאית, קפריזית, כעסנית, אקסצנטרית וביזארית – לא פחות מצ'יצ'יקוב או בעלי האחוזות – שיש ל"מספר הכל-יודע" הגוגולי. אביא כמה דוגמאות. קודם כל, המספר מצהיר על עצמו שהוא דווקא לא "כל-יודע": "האדון הסיר את כובע-המצחייה והתיר מצווארו את צעיף הצמר הססגוני, מאלה שמכינות לַנשואים בנות-זוגם במו-ידיהן […] ואילו לרווקים – איני יכול לומר בוודאות מי מתקין אותם, השד יודע, מימי לא התעטפתי בצעיפים כאלה". אולם, המספר אינו יודע מי מתקין צעיפים כאלה לא משום שהוא נשוי. הוא טורח לומר לנו במקום אחר שלא ירחיב בתיאורה של דמות נשית מפני שהוא פוחד מנשים: "לא יזיק להעיר עוד משהו, שמנילובה…אבל אני מודה, על גברות אני חושש מאוד לדבר" (מעניינת כאן ההשערה הביוגרפית הקרובה לוודאי, שמביא מנחם פרי באחרית הדבר שלו, שגוגול היה למעשה הומוסקסואל). ועוד דוגמה: המספר הביזארי פורץ לסיפורו לעתים קרובות בארכנות לא רלוונטית, ולכן מצחיקה שבעתיים, ומספר לנו, למשל, על מלאכת הסיפור או על עצמו: "לא יהיה מיותר לקוראים להתוודע לשני צמיתיו אלה של הגיבור שלנו. אכן, אין הם, כמובן, דמויות בולטות כל-כך, אלא מה שמכנים מִשניוֹת או אפילו ממדרגה שלישית […] ואולם המחבר אוהב מאוד לפרט כל דבר, ובמובן זה, למרות היותו אדם רוסי, הוא מבקש להיות דייקן כמו גרמני".
החלק השני, שהוא זה שמתורגם לראשונה לעברית, קצר ולעתים קטוע (גוגול לא הותיר כתב יד מלא שלו). גם הוא נקרא בהנאה, אבל כזו שאינה משתווה לזו של החלק הראשון. גוגול ניסה כאן להיות רציני יותר. טעות קלאסית, אפשר לומר, של כישרון קומי גאוני: לא להעריך מספיק את הכישרון הנדיר כל כך הזה עצמו. נדיר ושהעולם זקוק לו כל כך – לַצחוק הכוונה.
תרגומה של רנה ליטוין ז"ל משובח וראוי לשבח גם פרופסור פרי על התקנת והבאת הקלאסיקה המענגת הזו בשלמותה לתודעת הקהל העברי.
מבקר חופשי 
תגובות
חשבתי על הספר הזה כהגשמת החזון של פלובר, כמדומני, ״לכתוב ספר על הכול״ אבל בהיפוך – לכתוב ספר על שום דבר. וזאת בשני מובנים, גם העיסקה של סחר מכר במתים, ברוחות, שקיימים רק ״על הנייר״, אבל לא פחות חשוב הכתיבה שאין לה כמעט שום בסיס עלילתי, פעולה אחת פשוטה של משא ומתן, שאפשר היה כביכול לסכם בשני עמודים, שחוזרת שוב ושוב ויכולה להתמשך עד אינסוף. והפלא שזה לא נשחק, מין כרכרה שיכולה לנסוע עד אינסוף מכוח שמן הצירים של ההומור הגאוני.
תודה על ההערה, דרור.
תודה על הביקורת. במקרה בילתי את השבת עם התרגום הנפלא החדש של נפשות מתות ואני רוצה להצטרף במקהלה אכן ואאו! ויפה שמת אצבע על הנושא של שיתוף המספר עצמו כדמות בספר, כגורם וכאמצעי שמעשיר ומרחיב את חוית הקריאה ואת עומקו של הספר ובמקביל גם את ההומור הנפלא שלו.קראתי לפני שנים את התרגום השני שנעשה לעברית,ואין בכלל מקום להשואה.
המתרגמת הצליחה להאיר ולקרב את הספר לקורא של ימינו בלי לאבד כלום מהעושר היחודי שלו.
אני חושבת שחלקו המשובח ביותר של הספר הוא החלק הראשון של החלק הראשון,כלומר חמשת הביקורים של צ'יצ'קוב באחוזות במחוז n .במיוחד שבתה את ליבי היכולת המופלאה של גוגול לתיאור נוף ותיאור בכלל במקרה של אחוזת הכילי הזקן-זה שלא ברור אם הוא בכלל סוכנת בית.תיאור שמשתלב לחלוטין בתוך הסיפור לא כסרח קישוטי אלה כלב ליבו של הסיפור.עדיין נשאר לי החלק השני של החלק השני.ואני מרגישה שזה מסוג הספרים שאני לא רוצה שיגמרו.
חבל שאי אפשר להפנות את ההערה של דרור לגוגל עצמו ולבקש במקהלה.
תמשיך ,תמשיך.את מי יבקר עכשיו ועכשיו.
ההערה של דרור בעינין הכרכרה שיכולה להמשיך עוד ועוד מכוח ההומור הגאוני,מתחברת לי לתחושה,תקווה-הזיה שהיתה לי בעקבות הקריאה.שמא גוגל יכול היה לעבור לימינו ולהמשיך את מסעו של צ'צקוב בארץ ישראל ,או ברוסיה של היום.כמה נשכרים היינו יכולים להיות.
תודה איילת על ההערות.
יש לי את "נפשות מתות" בתרגום של צבי ארד, מ-2008, בהוצאת כנרת זמורה ביתן, ועוד לא קראתי. האם הוא מומלץ גם כן? מרפרוף בו, התרגום סך הכל מוצא חן בעיניי.
התרגום של ארד לא פחות מוצלח מהתרגום החדש.
יופי, תודה.
מספר הערות בשולי הביקורת. א. התרגום של צבי ארד מוצלח לא פחות ולא תמיד צריך להוציא ישן מפני חדש, וטוב שכמו במדינות מתוקנות ונאורות חיים זה לצד זה מספר תירגומים לאותה יצירה . ב. החלק השני מיותר ומביך וכל גדולתו של גוגול הולכת בו לאיבוד שלא לומר מתרסקת. ג. יפה טענתו של דרור על העלילה שיכלה להימשך עד אינסוף , ובכך דומה גוגול לקאפקא שגם אצלו ברומנים-הנעדר והטירה -יכולה העלילה להמשיך ולהמשיך עד אינסוף, ואצל שני הסופרים הדגולים הללו זאת גם מעלה וגם חיסרון כי שניהם לא הצליחו לסיים את הרומנים שלהם. ואגב קאפקא, שראיתי בכמה וכמה ביקורות וכתבות על גוגול נאמר שקאפקא העריץ אותו ואת נפשות מתות בייחוד, לא מצאתי ולו איזכור אחד של גוגול בכל כתבי קאפקא (שאם כבר העריץ משום מה דווקא את פלובר) ואשמח להפנייה בעניין. אהבתי את ההבחנה שלך שהמספר הכל לא יודע כן יודע הוא אחת הדמויות ברומן ההזוי הזה ובכך קרוב גוגול, דבר שרק בשל ההבחנה הזאת חשבתי עליו, לבלזאק שגם הוא מתערב בעלילות ומביע את דעותיו על כל צעד ושעל , וידוע שבלזק היה ממש רב בקולי קולות עם הדמויות שלו בזמן כתיבת ספריו.