על "האישה באגם", של ריימונד צ'נדלר, הוצאת "כתר" (מאנגלית: אסף שור)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"האישה באגם", שראה אור במקור ב-1943 וכעת תורגם לראשונה לעברית, הוא מסוג הספרים שאחרי שאתה סוגר אותם אתה שוכח עד מהרה חלק ניכר ממה שהתרחש בהם. אך מאידך גיסא, בזמן שאתה קורא בהם, אתה שוכח מיד חלק ניכר ממה שמתרחש מחוצה להם. כלומר, מדובר בבידור, אבל בבידור מוצלח (בבידור קלוקל אתה דווקא לא שוכח את העולם האכזר והקר שמחוץ לספר – אתה פשוט מוסיף את המוצר הקלוקל שאתה קורא לסך כל מועקותיו המתגבהות). "בידור" הוא לא מילה גסה. למעשה, יש לבידור טוב ערך מטפיסי: למלט אותנו, ולו לשעה, מהקיום שבתוכו נלכדנו, לא תמיד בטובתנו. הבעיה נוצרת כשמיטשטשים ההבדלים, או כאשר הכול הופך לבידור. או אז, מידלל מקומה של "האמנות הגבוהה" (ואולי עדיף לקרוא לה בשם תיאורי יותר ופחות היררכי: "האמנות הרצינית"), שתפקידה לא להשכיח ולהשקיט, אלא דווקא להסב את פנינו אל עצמנו או אל החברה בה אנו חיים, באמפטיה וגם בביקורת. אבל, בעצם, גם "התרבות הרצינית" מבדרת בדרכה; וכפי שאומר הקדוש החילוני, אברהם מנוחין, ביצירתו של ברנר, "מן המיצר": "בעיקר הדבר, אין לנו בעולמנו, באמת, מלבד העונג". ואיני מדבר רק על התאמצותם של סופרים רציניים לרתק את קוראיהם גם באופנים "פרימיטיביים", כמו, למשל, דוסטוייבסקי שטרח להפוך את הרומנים שלו לבלשיים, ולא הסתפק בתובנות הפסיכולוגיות והפילוסופיות שבהם. "האמנות הרצינית" מבדרת בדרכה, שהינה דרך מורכבת יותר: היא מעסה ומשככת את כאביה הסמויים יותר של הנפש והיא מספקת את צרכיה האסתטיים המעודנים יותר.

הגיבור כאן הוא הגיבור הקבוע של צ'אנדלר, הבלש פיליפ מארלו. מארלו, תושב לוס אנג'לס, נקרא יום אחד למשרדו של איש עסקים עשיר המבקש ממנו למצוא את אשתו. האישה, ככל הנראה, ברחה מהבית עם מאהבהּ ואיש העסקים חושש לא מהבגידה עצמה, לה ולדומותיה כבר התרגל, אלא מהבושות שיכולה להמיט עליו אשתו, שנוטה לקלפטומניה, בושות שיפגעו בשמה של הפירמה שלו. עד מהרה מתחילות גופות להיערם. הראשונה היא גופתה של אשת מנהל בית הנופש של איש העסקים. השנייה היא מאהבהּ המשוער של אשתו. והיד עוד נטויה. מארלו, בדרכו הנחושה לפתרון התעלומה, פוגש בעיקר "טיפוסים" ולאו דווקא דמויות. כלומר, דמויות מוקצנות, אם כי לא באופן בוטה.

מבקר הספרות האמריקאי, לסלי פידלר, כתב כי הבלש האמריקאי האופייני למאה העשרים, זה שעוצב ביצירתם של צ'אנדלר עצמו, דשיאל האמט ומיקי ספילאן, שונה באופן מהותי מהבלש האינטלקטואל, המשתמש בכלים פסידו-מדעיים, ז'אנר שפרח בעיקר בבריטניה (שרלוק הולמס, הרקול פוארו, האב בראון וכדומה). אם כי, מדגיש פידלר, אבי הבלש האינטלקטואלי (וספרות הבלש בכלל) הוא דווקא אמריקאי: אדגר אלן פו והבלש אוגוסט דוּפין שלו. הבלשים האמריקאים של צ'אנדלר והאמט ודומיהם, מדגיש פידלר, הם פיזיים מאד, הם מפעילים אלימות-נגדית או שהם נהנים ממזל בלבד, במלחמתם בדקדנס של העיר הגדולה, ואינם משתמשים בתבונתם. ככלל, מארלו ברומן אכן אינו מבריק במיוחד לאורך החקירה, למעט בפיענוח הסופי של המקרה. אבל הוא בלש חרוץ מאד והוא אכן פיזי מאד, אם כי הוא בעיקר חוטף ולא מחטיף. עם זאת, למרלו יש נשק מיוחד, שהנו דווקא כן כלי-זין אינטלקטואלי. זוהי לשונו השנונה. אחד ההבדלים הבולטים בין היצירה הזו ליצירה של מי שמוזכר תדיר עם צ'אנדלר בנשימה אחת, דשיאל האמט, "הנץ ממלטה", יצירה שראתה אור אצלנו לא מזמן, הינה שמארלו מספר את סיפורו בעצמו, בניגוד לסם ספייד, הבלש של האמט. כך העוקצנות, השנינות והציניות, הדומות בשתי היצירות, שונות בכל זאת באופן מהותי, כי כאן הן מיוחסות לבלש ולא למספר. לדוגמה: "ניסיתי להחליט אם לטפל בלייברי ביד רכה או בגב יד קשה". אם בדיאלוגים מארלו לאקוני וציני, הרי שבמונולוג שהוא מנהל עם עצמו הוא מוסיף, לעיתים, על הלאקוניות השנונה רטוריקה מגזימנית ("האוויר היה חם מספיק להעלות שלפוחיות על הלשון"), שעולה בקנה אחד עם הקיצוניות המוזכרת של הדמויות.

נקודה שכן דומה ל"הנץ ממלטה" היא הרתיעה שמפגינים שני הטקסטים מנשים מניפולטיביות. פתרון התעלומה, מבלי לפרשו כמובן, כולל בתוכו הצגה של שטניות נשית מפוארת. פידלר טוען, במסגרת טענתו הכללית המאלפת על אופייה הגברי והפוחד-מנשים של התרבות האמריקאית, שהבלשים האמריקאים בספרות של שנות השלושים והארבעים הם גלגול, מותאם לזמנם, של הקאובוי האמריקאי. וכשם שהקאובוי מתרחק מנשים מערבה, כך נרתעים הבלשים האורבניים מנשים ואלו הופכות לעתים ביצירות לארכי-נבלות. פידלר אף מרחיק לכת וטען שהכינוי האמריקאי לבלש, Private Eye, מסגיר את אופייה המציצני של המיניות של הבלש: מי שרק מתבונן בניאופי העיר הגדולה אך אינו נוטל בה חלק.

ואכן מארלו של היצירה הזו, מבחינה מוסרית, הוא בעיקר מתבונן, לבטח לא משתתף. והוא גם חידתי למדי, יותר מסם ספייד. הוא נדמה כמי שהנו נטול חיים אישיים, ממוקד בעבודתו אם כי לא בהתלהבות רבה, ומי שרוחש תשוקה קלה לדמות נשית אחת, אבל לא יותר מתשוקונת. יש משהו ענייני במארלו ובספר הזה. ואני אומר זאת לשבחם.

כאן כתבתי על "הנץ ממלטה" של דשיאל האמט

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: