על "יהודים ומילים", של עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, הוצאת "כתר" (מאנגלית: ברוריה בן ברוך)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שתי טענות מרכזיות ועוקבות עומדות, כמדומה, בלבו של ספר המסות הנבון והמסוגנן והלא הכרחי הזה של הסופר עמוס עוז ובתו ההיסטוריונית, פניה עוז-זלצברגר. הטענה הראשונה היא שחשיבות האמיתוּת ההיסטורית של האירועים המתוארים במורשת היהודית-עברית (לא רק אלו הנסיים, אלא גם אלה "הריאליסטים") היא משנית לעובדת רציפותה של המורשת עצמה. כלומר, לא כל כך חשוב, למשל, אם ממלכת דוד ושלמה הייתה אכן ממלכה גדולה, או, כדעת כמה ארכאולוגים עכשוויים, פרובינציה זניחה. מה שחשוב הוא הטקסט הגאוני מבחינה ספרותית, שבתוכו ניתן תיאור מופלא של דמות מרתקת כמו דוד המלך וייוחסו טקסטים מופלאים ושונים כל כך זה מזה כשיר השירים, קוהלת ומשלי לדמות שנקראת שלמה. כנגד טענות שהשמיע שלמה זנד, למשל, בשנים האחרונות, על "המצאתו" של העם היהודי, טוענים המסאים עוז טענה ניצחת, לטעמי: אין זה משנה אם היה או הומצא, העובדה שההמצאה, אם אכן הייתה זו המצאה, הפכה למורשת טקסטואלית של כל כך הרבה דורות – היא עצמה כבר עובדה היסטורית. זו טענה ותיקה ונכוחה שטען כבר אחד העם במסתו המבריקה "משה": אין זה משנה אם משה רבנו היה קיים, טען אחד העם, קיומה של מסורת שהעמידה במרכזה איש כמשה במשך כל כך הרבה שנים היא העובדה ההיסטורית המרכזית. יש דבר מה מגוחך בניסיון הפוסט-ציוני לקעקע את הלאומיות היהודית, אחד העמים בעלי הוותק הלאומי הרב ביותר, והעוזים משכנעים בטענת-הנגד שלהם נגד מגמה זו.

אבל בני שבט המסאים-עוז ממשיכים לעוד טענה, שונה במהותה. גם היא, אגב, אחד העמית, למעשה, אם כי היא לא מוצגת ככזו. וזוהי הטענה: הלאומיות היהודית מושתתת על טקסטים. רציפות של טקסטים קנוניים, או טקסטים מסוימים שמתווכחים עליהם, רציפות של יחס מכבד לטקסטים וללימוד בכלל – זוהי לוז הלאומיות העברית-יהודית. לא גנים ולא ארץ ואף לא היסטוריה קיבוצית משותפת, כי הרי היהודים היו פזורים בארבע קצוות הארץ, היא ליבת הלאומיות היהודית, אלא התעמקות בטקסטים משותפים ויחס הערצה לטקסטים, הערצה מסוג מיוחד, שאינה פוסלת ויכוח ואף כפירה. גם זו טענה אחד העמית, כיוון שהיה זה אחד העם שתפס את היהדות כתרבות. אם כי, בשונה מאחד העם, התפיסה של השניים, היא תפיסה של היהדות כתרבות רב-קולית, רבת-מחלוקת, ולא כאיזו מהות הגליאנית קוהרנטית, של "רוח האומה". זו טענה שונה באופייה מהטענה הראשונה, האנטי פוסט-לאומית, מכיוון שהיא במובנים מסוימים פוסט-ציונית בעצמה: הרי גם בתפוצות ניתן לשמור את הלאומיות הטקסטואלית הזו (ואגב, ניכר בטקסט שהוא נכתב במקורו לקהל לא ישראלי, יהודי ולא יהודי).

זהו ספר בורגני מאד. ובאומרי בורגני אני מבקש לאפיין אותו יותר מאשר לשפוט אותו. בורגנות היא מילה שכרוכות בה אסוציאציות רבות, ולא כולן שליליות: מתינות, שאננות, פנאי, רציונליות, אטימות, עידון, מותרות, שביעות רצון עצמית, השכלה, אי-קדחתנות, פלורליזם. הוא בורגני, ראשית, בהלימתו לטענה של יאיר שלג בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש" על הרנסנס היהודי של העשורים האחרונים, שהספר הזה בהחלט שייך אליו. שלג מאבחן שמדובר בשני מסלולים בשיבה הזו ליהדות: המסלול התרבותי והמסלול הרוחני. ההבחנה היא בין מחפשי יהדות ומחפשי אלוהים; "בין אלה שעיקר חיפושם מכוון לתרבות" לבין "אלה שעיקר חיפושם מכוון לזיקה אל הטרנסצנדנטי". שלג טוען שמובילי הרנסנס התרבותי הנם בעיקר נשים, אשכנזים, כאלה שגדלו בחיק תנועת העבודה. ואילו מובילי הרנסנס הרוחני הם בעיקר בני "האליטות החדשות": מזרחים, עולי ברית המועצות לשעבר, נובורישים. הספר הזה של האב והבת עוז שייך במובהק לתפיסה של היהדות כתרבות, תפיסה שמובילים, כדבריו של שלג, אשכנזים, נשים וכאלה שגדלו בחיק תנועת העבודה (מש"ל). ניתן בהחלט לצַוות לזה את הכינוי "בורגנים" – הן כניגוד לבני המעמד הנמוך והן כניגוד לנובורישים. הספר הזה "בורגני" בבסיסו כיוון שכל התפיסה של היהדות כתרבות, כל התפיסה המתפעמת מ"תרבות" בכלל, היא תפיסה של מי שצרכיו הדוחקים יותר מולאו, צרכים נמוכים יותר בפירמידת הצרכים של מסלאו: פרנסה, קורת גג, אהבה ופנסיה. או אז אפשר להגות במותרות, כלומר ב"תרבות". גם כלפי אחד העם עצמו השמיעו כמה מדוברי הציונות הסוציאליסטית הערות ארסיות (וצודקות) על בורגניותו הויסוצקאית (אחד העם היה מנהל עסקיו של ויסוצקי, איל התה), שהיא זו שאפשרה לו לתפוס את היהדות כתרבות, בעוד צרת היהודים העניים בוערת ואינה קשורה לעניינים שברומו של עולם. השידוך בין רות קלדרון, נציגה בולטת של הזרם הזה של היהדות כתרבות, ומפלגת השבעים הבורגנית של יאיר לפיד אינו מקרי.

אבל הספר הזה בורגני לא רק במובן המעמדי, אלא גם במובן הנפשי. יש בו משהו לא בוער ולא קודח. ישנם אנשים שכל דיבור על "תרבות" נראה להם זר ומוזר, אנשים שמשתעממים מכל דבר שאינו קיומי ודוחק ואינסטינקטואלי ונוגע לתמצית החיים, מכל דבר שניתן להשילו ועדיין להיוותר בן האדם שהנך. רק במקרים הנדירים מאד ש"תרבות" הופכת להיות עניין של חיים ומוות – שועים אנשים כאלה ל"תרבות" ולדיבורים עליה. כל עוד ה"תרבות" היא עניין לשיחה נאה, לחידושים מקוריים יפים, לאיזו שנינה בריטית רבת חן, לידע נרחב ומעורר רושם, לעמדות נכוחות בסוגיות לאומיות לא אקזיסטנציאליסטיות– כפי שהיא אכן בספר הזה! – האנשים עליהם אני מדבר מתחילים לפהק.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • avivitmishmari  On מרץ 1, 2014 at 8:11 PM

    לא הבנתי לאיזה סוג אנשים אתה מרמז בפסקה האחרונה. אלא אם רצית במתכוון להשאיר את העניין הזה עמום.

    מלבד זאת (קראתי רק פרק ראשון) – נכון שהספר "שבע" מבחינת עמדתו הרגשית, הוא לא מתלהם ולא מצליף. מצד שני, הוא מושך חזק אל הדבקות באות ובמילה הכתובה, ואם אני זוכרת נכון הוא מגלה אהדה לבחירה של "אמי זכרונה לברכה" לקנות נרות במקום לחם – וזו עמדה מאוד לא בורגנית. זו בחירה בתרבות, אפילו הרעבה, על פני השובע נטול הרוחניות. גם התיאור של ילדים יהודים שלומדים לקרוא בגיל רך נגע ללבי מאוד (טוב, אולי מפני שבני הקטן מתחיל כבר לקרוא, והוא בן חמש, ומעלה זיכרונות מאותו גיל אצלי).
    רוצה לומר, אולי זה לא ספר מוטה אידיאולוגית במובן שהתרגלנו לראות, שהקריאה שלו בהיסטוריה ובתרבות היא חדשה לגמרי, חתרנית או מהפכנית – דווקא משום כך הטקסט מצא חן בעיני. כאמור קראתי רק את הפרק הראשון שפורסם ברשת.

  • אריק גלסנר  On מרץ 1, 2014 at 8:27 PM

    שלום אביבית, את צודקת שהבחירה בדבקות במילה הכתובה וכו' כשלעצמה היא בהחלט לא "בורגנית"-פיליסטינית אופיינית. אבל יש מצבים, שבהם המילים עצמן והספרים הופכים אצל מעמד מסוים למעין רכוש של בעל אחוזה, שמסייר את שדהו ונהנה מפרי וריח גנו…

    ברנר כתב פעם על סופרים צעירים ומרדניים שכאשר הם מתבגרים הם חשים שגם הם הפכו מעט ל"מסורת" ופתאום נמלא פיהם רינה בשבחה של זו, של "המסורת". חשתי מעט כך בקריאת הספר הזה.

    עם זאת, עמדתי כלפי הספר רחוקה מלהיות עוינת. היא אף אוהדת בעצם. אבל היא אינה מתפעמת. אני עסוק מאד בשאלות של תרבות ומה משמעותה – ומהספר הזה חשתי כי לא תבוא לי הישועה.

    "סיפור על אהבה וחושך" היה יצירה תרבותית חיונית, התערבות "תרבותית" קרובה לקיומית. ולכן אהבתי אותו מאד. הספר הזה – פחות.

  • טלילה  On מאי 3, 2014 at 5:05 PM

    אני מסכימה עם הניסוח שלך לגבי הספר, שהוא "אינו מפעים". ייתכן שאחת הסיבות לכך היא גודל הציפיות שמעורר – אצלי לפחות – כל טקסט חדש של עמוס עוז. כאשר קראתי את הספר, שיוויתי לנגד עיניי את דמותו של "הסופר שבינינו" בלבד, ורק כאשר הטקסט ציין במפורש את המלים "ואלו ההיסטוריונית שבינינו", נזכרתי שמדובר בעצם בשני מחברים. כאן נעוצה לדעתי נקודת התורפה של הספר, שגם מבדילה אותו לטעמי מהטקסטים של עוז הסופר; הכתיבה המשותפת גורעת מהטקסט שני מאפיינים חשובים שהופכים כל טקסט של עמוס עוז למרתק ולסוחף – הלהט והכתיבה הזורמת. ואלו בספר הזה הרגשתי במקומות רבים כאילו שהטקסט מתאמץ לשכנע ולהוכיח שוב ושוב מה שכבר הוסבר והובן. מלבד האפשרות שזוהי תוצאה של הכתיבה בשני קולות, אפשר שגרמה לכך העובדה שהספר נכתב לקהל לא-ישראלי ואולי גם לא-יהודי. זו אולי גם הסיבה לנימה המתנחמדת והקלילה – אם כי המאולצת משהו – המשתרבבת לספר במקומות רבים, נימה שתורמת אף היא כנראה להגדרתך את הספר כ"בורגני".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: