על "ס. יזהר – סיפור חיים, כרך ראשון", של ניצה בן-ארי, הוצאת אוניברסיטת תל אביב

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

דעות קדומות הן דבר רע, דעו לכם (ועלינו להיאבק בהן בכל האמצעים, גם אם זהו מאבק לא פופולרי!). ומי שמזדמן לו לרכוש דעות מאוחרות בנושא הנדון באותן דעות קדומות יכול תדיר להעיד על כך. משום מה חשבתי שהמונוגרפיה שכתבה ניצה בן-ארי על ס. יזהר היא פצצת שעמום. וכבר עמדתי לומר זאת לעורכת שלי ולהחליפה בספר אחר. ומשום מה, באמת? את ס. יזהר עצמו הרי אני אוהב ועל המחברת לא הייתה לי דעה, גם לא קדומה. אבל הכותרת שיכולה להיתפס כחמקמקה, "מונוגרפיה", שנתנה המחברת לספרה, שאינה מבטיחה אפילו כתיבה ביוגרפית, וההתמקדות שלה בשנותיו הראשונות של התולעת שממנה יצא הפרפר (כפי שניסח זאת דן מירון, בכתיבה על שנותיו הראשונות של יוצר חשוב אחר, אלתרמן, אם כי כזה שאני מתעניין בו פחות מיזהר), בלוויית הידיעה המעורפלת שלי שיזהר צמח בתוך הממסד הציוני, מילייה שאינו אטרקטיבי במיוחד בעיניי, אם כי איני כפוי טובה כלפיו כרבים אחרים ואיני סבור מאידך גיסא שהוא דוחה במיוחד – כל אלה תרמו לדעה הקדומה האדישה. זה לא כבר קראתי ביומני פנחס שדה, שראו זה עתה אור, על שדה הצעיר, הנוסע באנייה באמצע שנות החמישים, בנסיעה שעתידה להיכנס ל"החיים כמשל", והוא משמיץ את יזהר ששהה אף הוא במקרה באותה אנייה: "הייתי מדוכא כל כך באונייה. לאן, לאן אני נוסע? ס' יזהר מסתובב כתרנגול". ושדה לא ידע עוד מה נכון לו מידי יזהר יריבו היהיר בעיניו, הרי לא יחלפו שלוש שנים, ב-1958, ותשומת הלב הרבה שיזכה לה "ימי ציקלג" של יזהר, כמו תדחק מעין הציבור את "החיים כמשל", שראה אור באותה שנה. ואף שאני, כאמור, אוהב את יזהר, דבקה בדעתי הקדומה הרתיעה של שדה, הרתיעה מלקרוא על אותו ילד תפנוקים כביכול של הציונות העובדת.

אבל הדעה המאוחרת, כאמור, שונה לחלוטין. ואני ממליץ בכל פה – אולי חוץ מזווית פה אחת, שממלמלת על התארכות מעט וריבוי מובאות לקראת סוף הספר – על קריאת הספר הזה. ומדוע הוא מוצלח כל כך?

קודם כל הספר משובץ ביזהרית, בקטעים שכתב יזהר עצמו המספרים על ילדותו ולקוחים הן מספריו והן מעזבונו (מכתבים וכדומה), כך שאוהב יזהר ואוהב העברית ירווה נחת בקריאה. שנית, המחָברת מציגה באופן מאלף את המקום המתוח שבו צמח יזהר, באמצעות הצגת גדילתו בתווך שבין שני דודיו הגדולים, הדוד משה סמילנסקי, ממשפחת אביו, והדוד יוסף ויץ, אחיה של אמו. הדודים הדומיננטיים האלה, שחייהם רוויי מעש, מציגים שני פנים שונים ומורכבים של הציונות: הדוד משה, איש "ימין", המאמין שהרכוש הפרטי יגאל את פלשתינה, פרדסן אמיד ורוכש קרקעות, אך מאידך גיסא מתקרב ומטיף להתקרבות ליושבי הארץ הערביים שבקרבם נודע בשם "חוואג'ה מוסא" (הוא כתב על התנסויותיו אלה), ומולו הדוד יוסף, איש תנועת העבודה, איש "שמאל", אשר שמו כרוך במפעל ייעורה של הארץ אך גם בתכניות טרנספר שהועלו בתנועה הציונית ביחס לערבים. בשליש הראשון של הספר מציגה בן-ארי את הדמויות המאלפות הללו ואת הניגודים בתוכן וביניהן בהרחבה מוצדקת והקורא יוצא נשכר מאד מההיכרות הזו. שלישית, מאלף ומעורר אהדה לגלות, שבדומה מאד לעמוס עוז (שהיה קרוב משפחה של יוסף קלוזנר), גם יזהר צמח בעצם לא כבן אצולה, אלא כבן לענף משגשג הרבה פחות של משפחת אצולה. אביו, זאב סמילנסקי, למרות כישוריו הרבים, לא ראה ברכה במעשה ידיו ונזקק לדאבון לבו ולב משפחתו לסיוע מאותם אגפים דומיננטיים של המשפחה. כך בְּשלה הקרקע לתיאוריה של הסופר כבן הנוקם את נקמת אביו המפסידן אל מול ענפי המשפחה המצליחים יותר. עוד מאלף ואופייני (כן, אוקסימורון) הגילוי הנוגע אף הוא לתיאוריה בדבר מקורות האמנות, שיזהר חש עצמו חלוש מבחינה גופנית ומי שאינו יודע להלוך עם נשים, בעיקר בהשוואה לאחיו ישראל, שהצטיין באלה. מאלף התיאור של ס. יזהר, הלומד כברירת מחדל בסמינר למורים בירושלים (הוא לא רצה להיות מורה, אך כסף לא היה בידי משפחתו לשולחו לגימנסיה "הרצליה"), ומתרועע עם ידיד מבוגר ממנו בהרבה, ידידיה חבקין, ששימש מעין חונך שלו לאמנות. וידידיה זה הוא הומוסקסואל שדבר הומוסקסואליותו לא רק ידוע בקרב חבריו אלא משמש ליזהר דוגמה ומופת לאהבה! (כלומר, שעל האהבה, כמו אהבת הגברים, להישאר לא ממומשת; אם כי אצל חבקין הדבר נעשה בלית ברירה). מאלפת וכאובה תחילת אהבתם של יזהר ונעמי, מי שלימים תהיה אשתו, אהבה מיוסרת ומפותלת, כשיזהר מסרב להודות למעשה בזוגיותם, ומפנטז על בחורות אחרות בקצה מזרח בעוד ימיו עוברים בצל קורתה של נעמי בסוף מערב. המחברת כתבה בעבר על הארוטיות העברית והידע שלה עומד לה בהציגה את המיניות הפוריטנית של יזהר הצעיר.

אבל אולי המעניין ביותר בספר קשור בדיוק לדעה הקדומה שלי, אתה פתחתי. המעניין ביותר הוא תיאור צמיחתו של אמן אמת בלב תנועה אידיאולוגית-פוליטית יוקדת ומשגשגת המצויה במלא-אונה, צמיחת אמן גדול בלב חברה גופנית-גברית ואנטי-אינטלקטואלית להכעיס, צמיחתו של אמן אינדיבידואליסט לא בפאת השדה, כפנחס שדה, אלא בלב לבו של הפרדס הציוני ממש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמיר  On מרץ 14, 2014 at 4:10 PM

    ביקורת יפהפיה. אגב למיטב זכרוני הראשון להשתמש ב"פרפר מן התולעת" בהקשר לאלתרמן היה דוד כנעני. מירון שאל ממנו את הביטוי (איני יודע אם ביודעין או שלא ביודעין, לא קראתי את ספרו).

  • אריק גלסנר  On מרץ 14, 2014 at 10:03 PM

    תודה, עמיר.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: