מן הארכיון: על "נוילנד", של אשכול נבו, הוצאת "זמורה ביתן"

* אני מעלה כאן ביקורת שכתבתי לפני כמה שנים באתר שכבר אינו קיים

אשכול נבו הוא כותב קל עט שיודע לספר סיפור. תשוקתו להיות סופר ניכרת בכתיבתו ומעוררת הערכה, ואותם דברים שרבים מהמנסים כוחם בכתיבה טרם למדו – מבחינת אומנות הכתיבה, כוונתי, לא אמנות הכתיבה – נבו כבר הספיק לשכוח, כמו שאומרים.

אבל אשכול נבו בהחלט אינו סופר חשוב, נכון לעכשיו. אל להצלחה הפנומנלית במכירות ספריו להטעות אותנו. נבו הוא סופר סנטימנטלי ולא מעמיק; מי שמנסה להיות סופר לאומי בכל הכוח אך בלי כוח ספרותי משמעותי שמצוי באמתחתו. ספרו האחרון, “נוילנד", מדיף למרחוק ריח של מיינסטרים. ממש בכוח מנסה, ומצליח, הספר הזה להיות של כ-ו-ל-ם. אך הוא של כ-ו-ל-ם, למעט אותם אלה שקראו בחייהם ספרות טובה באמת ויודעים להבדיל בין אור לחושך, טוב ורע.

על מנת להבין את נבו ואת הצלחתו יש לראות כתכונה מרכזית של כתיבתו את הפתיינות. הפיתוי מכיל בתוכו היעדר אותנטיות. כשאנחנו מבקשים לפתות מישהו/מישהי אנחנו מבליטים את החלקים שבנו שאנו משערים שימצאו חן בעיני המפותה ומצניעים את אלה שאנו חוששים שירחיקו אותו. הסיבה ששיחת גברים בינם לבין עצמם שונה משיחת גברים בחברה מעורבת נובעת, בין השאר, מכך שבחברה מעורבת – בה קיים רצון, מודע או לא, לפתות ולמצוא חן – מצניעים הגברים את החלקים שהם יודעים שלא ימצאו חן בעיני נשים. הם הופכים להיות רומנטיקנים, מאמינים באהבה אחת גדולה שאין בלתה, טובי לב, אוהבי ילדים, עדינים וכו'. נבו, בהתאם, הוא סופר פתיין המבליט את החלקים "החמודים" ומצניע את הגסים והלא סוציאליים, ובכך הוא לא-אותנטי. ועל כך להלן.

"נוילנד" מספר את סיפורם של דורי וענבר, לרוב בגוף שלישי ובצמידות לתודעתם (כשפרק מוקדש לאחד ואחריו פרק לשנייה). לעתים מסופר הסיפור בצמידות לתודעתן של דמויות משנה (לרוב, גם כן, בגוף שלישי), כמו סבתה של ענבר או אמה או אביו של דורי. דורי, מורה להיסטוריה אידאליסט, בשנות השלושים המאוחרות לחייו, נשוי ואב לילד, יוצא לדרום אמריקה לחפש את אביו, מני. מני, יועץ עסקי מצליח שעזב הכל במות אשתו, אמו של דורי, הוזה בדרום אמריקה על חידוש הפרויקט הציוני באדמות ארגנטינה. ענבר, בשנות השלושים המוקדמות שלה, עורכת ברדיו החולמת להיות סופרת, מצויה ביחסים לא מספקים עם בן זוגה, איתן, וביחסים מתוחים עם אמה ההיסטוריונית. אחיה של ענבר התאבד. ענבר בורחת מכל זה לדרום אמריקה ושם פוגשת בדורי ומתלווה אליו לחיפוש אחר אביו.

הרומן הוא רומן "רציני" ולכן יש לו "מסר". וה"מסר" הוא שהחיים בישראל מתוחים וקשים, משהו בפרויקט הציוני לא עובד, ולכן צריך למצוא לו אלטרנטיבה. הרומן הציוני, שהרבה פעמים מכיל פרקים היסטוריים מתולדות הציונות, הוא אחת הסוגות הבולטות בספרות העברית של שנות האלפיים. סוגה הבולטת גם באי-הישגיה הספרותיים. אצל נבו, כמו אצל כותבים רבים אחרים, בין המניעים לכתוב בסוגה הזו קיים עירוב של דחף אותנטי להנהרת הישראליות לעצמה ברצון חשוף של הסופרים להיות סופרים "לאומיים" ולכן כאלה שעוסקים בנושאים "לאומיים". כבר המכניות הזו – "אני רוצה להיות סופר 'חשוב' ולכן אעסוק בנושאים 'חשובים'” – הופכת יצירה מהז'אנר הזה לחשודה. סופרים גדולים בוראים, פעמים רבות, את הנושאים הגדולים, לא מצייתים לאלה הרשמיים. מה גם שבישראל העכשווית קיים חשד כבד שעיסוק בנושא "לאומי" שמשותף ל"כ-ו-ל-ם", נובע גם ממניעים כלכליים ולא רק אידאולוגיים. מושג "הלאום", בהקשר הזה, אינו רחוק כל כך מ"המכנה המשותף הרחב" אליו מבקשים לקלוע חרשי התרבות למיניהם.

בכל אופן, התוצאה בדרך כלל ברומנים הללו היא עיסוק נרקיסיסטי, בכייני ולא מחדש בלאום; וונטיליזציה של קשיי הקיום הישראלי ולא חדירה מתחת לפני השטח שלהם. כך גם כאן, ב”נוילנד”. גם הצעות אלטרנטיבה לציונות, כמו שישנה כאן, מצויות באוויר הספרות (ולא רק העברית) בשנים האחרונות. ב"העולם, קצת אחר כך", של אמיר גוטפרוינד, מתקיים פרויקט ציוני נוסף, מוצלח יותר, במקביל למדינת ישראל (אך בתוכה). ואילו ב"אגוד השוטרים היידיים", של מייקל שייבון היהודי-אמריקאי, מוצעת אלסקה כתחליף לישראל, שלפי ההיסטוריה שמספר שייבון הפסידה במלחמת השחרור. גם הינתקותה של ישראל מהמזרח התיכון, בעקבות רעידת אדמה, כפי שזו מתוארת ב"והארץ שטה", של חגי דגן, נובעת מאותו צייטגייסט המבקש לבחון אלטרנטיבה לקיום היהודי-ישראלי במזרח התיכון.

אצל נבו, "נוילנד" – הפרויקט האלטרנטיבי לישראל המוקם על ידי מני, אביו של דורי, והממוקם בפאמפאס הארגניטינאיים, שם ניסה הברון הירש בסוף המאה ה-19 ליישב יהודים ממזרח אירופה ולהופכם לחקלאים – הינה בגדר רעיון מופשט ואינה קורמת ברומן בשר ודם ואמינות. קשה להאמין שבחודשיים (הזמן שבו שקד מני על הקמת "נוילנד") מוקמת המושבה המתוארת ברומן, וגם ישנה עמימות לגבי כוונת הקמתה: האם כאלטרנטיבה לישראל או רק כמקום מפלט ומרגוע זמני ממנה?
העלאת האפשרות השנייה, המצומצמצת, נובעת, לדעתי, הן מחששו של נבו, חשש אופייני, לכתוב דבר מה חתרני מדי, אך גם מהכרתו שיש דבר מה לא אמין בכל הרעיון, ברעיון שתוקם מדינת יהודים בארגנטינה בתחילת המאה ה-21.

אפרופו אי-אמינות: הרומן מכיל אי אמינויות מרכזיות נוספות. לא אמין, למשל, שאביו של דורי הותיר אחריו קובץ מחשב, ובו תיאור מפורט של חוויותיו, באחת מהתחנות בהן עבר. גילוי הקובץ משרת בצורה נוחה כל כך את חשיפת המידע בסיפור (שהתבקש באותו שלב), שהגסות באי האמינות כאן זועקת. לא אמין, כמובן, הוא שהנכדים, דורי וענבר, יממשו את אהבתם הלא ממומשת של סביהם, לילי ופימה. אבל כאן אי האמינות כבר קשורה בפיתוי, או במילים אחרות: בקיטש ובחנפנות שהרומן משופע בהם ושעליהם אדבר מיד.

*

אך הבעיה המרכזית ברומן, כפי שנאמר ונרמז, אינה חשיבות או אי-חשיבות ה"מסר" האידאולוגי שלו או אמינות הסיפור. הבעיה המרכזית היא שהרומן החדש של נבו הוא רומן פתייני, מלא קיטש וחנופה ותלכיד שלהם.

נפתח בקיטש: מה יותר קיטש מעיסוק באח שהתאבד? מעיסוק בהלם קרב (מני חזר הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים)? ישנו כאן את אותו קיטש כחול לבן, קיטש ישראלי למהדרין, קיטש הקיים גם אצל גרוסמן, סופר שלפרקים הוא סופר גדול, אין צריך לומר, אבל עדיין סובל מאותו קיטש ישראלי. הקיטש הישראלי הוא תמהיל של מלחמה, שואה, שכול ואהבה. אבל יש בו עוד משהו חמקמק, המורכב מעיסוק עצמי מופרז, עיסוק עצמי מופרז של הישראלי בישראליותו, תפיסתו את גורלו כמשהו חד-פעמי, גם אם טראגי, התפעמות, מוצנעת היטב, מהקשיים ומהמיוחדות של הגורל הישראלי; ובצדה התפעמות עצמית מאיזו עדינות שנותרה בקרב הישראלי היפה למרות המלחמות, השואה והשמש. כל זה קיים גם ב"נוילנד".

לקיטש, כאמור, נלווית חנופה. אותו עיסוק במלחמה או במכאובי הציונות, הוא גם קיטשי, במובן זה שהוא פותח בשיא הרגש ומשם רק מגביר והולך את הווליום הרגשי, אך הוא גם מתחנף לקורא הישראלי, בבוחרו לעסוק ב"ישראליות" של אותו קורא, בהעניקו לה חשיבות. הרי מה זו הישראליות, כביכול, אם לא מלחמה ושואה והלם קרב ועלייה בלתי לגלית (הפרקים המוקדשים לסבתה של ענבר, לילי, עוסקים בהעפלתה ארצה)?

לחנופה לזהות היהודית-ישראלית של הקוראים, שמתבטאת בבחירה לעסוק בנושאים הרי הגורל והחשובים כביכול, נלווית חנופה של גבר כלפי נשים, חנופה של סופר גבר לקוראותיו.

וזהו לב הרתיעה שלי מהכתיבה של נבו. אני מבקש לטעון כי:
א. יש בכתיבה הזו משהו לא-אותנטי באופן בסיסי, כמו בפיתוי, וגילום בולט של אי-האותנטיות הזו הוא התחושה שהכתיבה מיועדת לנשים, מיועדת לשאת חן בעיניהן. זו הסיבה שהכתיבה מציגה מיניות גברית ביישנית ומעודנת במיוחד, המזכירה את אותם גברים שמלטפים חתולים באהבה על מנת לסמן לנשים את מסוגלותם ההורית. הגיבור, למשל, הוא כזה ילד טוב, כזה בסדר; הוא לא מעשן, לא מהמר ולא רק שהוא לא מזיין אישה אחרת על פני אשתו, הוא גם נשמר מלפנטז על אחרת! (ועיינו בנספח למטה). הקריצה לאהבת אמת פטאלית, שכמו "נכתבה בשמים", שנקרצת כאן כאשר ענבר ודורי ממשים את אהבתם של סבתא לילי וסבא פימה, אהבה שלא נתגשמה בשעתה, היא כולה חנופה לרומנטיקה נשית מסוג מסוים, רומנטיקה נשית שנלווה לה, לעתים, קורטוב מיסטיות.

ב. יש קשר הדוק בין הפתיינות של הכותב-הגבר הפונה לקוראות-נשים, לפתיינות של הכותב "הלאומי" המחזר אחר לאומו. בקיצור, יש אצל נבו תלכיד יוצא דופן בין חנופה של גבר לנשים לחנופה של "סופר לאומי" ללאומו, כלומר לקהל קוראיו. את הקשר ההדוק הזה ניתן לאתר, למשל, בדמותו של מני. מני, אביו של דורי, כמו בנו, היה בעל אוהב ונאמן לאשתו (חנופה מסוג א'), “חבר במפלגה השמרנית של אוהבי אהבה גדולה אחת בחייהם, אולי אפילו יושב ראש המפלגה הזאת” ולכן אחד ש”לא מפלרטט” (עמ' 89). טרוף-יגון, כשמתה עליו אשתו (והתזמון כאן חשוב לשידוך בין החנופות), החלו זכרונות מלחמת יום הכיפורים לבעת אותו והוא החל לחשוב על חזון אלטרנטיבי לציונות (חנופה ב'; חנופת “הסופר הלאומי” ללאומו).

בצד חנופות מרכזיות אלו, מרובות כאן חנפנויות המשנה, הצצות על כל צעד ושעל. למשל, חנפנית היא הבחירה בגיבור מורה, שמכוונת לקהל קוראים משוער. חנפנית היא הבחירה בדמות משנה של אקדמאית רושפת רדיקליות-כביכול (אמה של ענבר), מתוך פזילה לקהל קוראים משוער אחר. גם חנופה כלפי הניו-אייג' יש כאן, באהדה שמופגנת כאן כלפי השמאן הדרום אמריקאי המגלה סמויות לדורי וענבר. חנפנות כלפי קהל הקוראים הדתי ניכרת כאן כשלא שוכח נבו לספר על דיון על כשרות המטבח ב"נוילנד", שמעוררים המתיישבים הדתיים במקום. אף הבחירה בדרום אמריקה כשלעצמה היא חנופתית כל כולה; לשם הרי הולך "העם" וסופרו הולך עמו (בנספח ליקטתי מבחר קטן נוסף של רגעי חנופה).

אשכול נבו הוא אומן מיומן במלאכת הכתיבה. כותב בעל כשרון שאין להקל בו ראש. אבל הוא אינו סופר חשוב, נכון לעכשיו. “קול המון" אינו "קול שדי" במקרה הזה. בפירוש לא.

—-

נספח: מבחר רגעי קיטש וחנופה.

דורי ואביו: “קר. אפשר לראות שקר לפי המעילים שלהם, שרכוסים ממש עד הקצה. אפילו מגע התמונה הזאת, נדמה לדורי, קר משל האחרות. ובכל זאת, למרות שקר כל כך, הם לא מתחבקים בתמונה, רק עומדים זה לצד זה. הם אף פעם לא התחבקו ממש. לא עד הסוף. אפילו כשדורי היה חוזר מלבנון, אפילו בהלוויה של אמא, החיבוקים שלהם היו תמיד נמנעים כאלה" (עמ' 31). היש קיטשי יותר, “אמריקאי" יותר, קלישאי יותר – מאבא שלא מחבק את בנו?

דורי ואביו: “ממש כמו ב'פינתי', דורי חושב, ולרגע מדמה לשמוע את ה'לא ללעוס, לבלוע' של המלצר הירושלמי, שהצחיק והלחיץ אותו בעת ובעונה אחת בפעם הראשונה שאבא שלו לקח אותו לשם. זה היה אחד משלושת הטקסים שלהם. 'פינתי', פעם בכמה חודשים. משחק של הפועל, נגד אחת הקבוצות החזקות וסרט של ג'יימס בונד" (עמ' 55). היש מתחנף יותר לקוראים ישראליים מהעיסוק בחומוס? מהעממיות שהעיסוק הזה מרמז לה?

דורי ואשתו: “רוני חסרה לו. כשהוא נכנס למיטה בבית הוא תמיד כורך את עצמו סביבה, כלומר סביב השמיכה שבה היא מחופרת, או אומר לתוך אוזנה החשופה, 'בואי אלי' [ ] הוא כבר לא יודע לישון בלעדיה. זאת האמת" (עמ' 60). אח, איזה מותק! איזה מאמי! זה גבר אמיתי!

כך כותבת ענבר ביומנה: "ומה עם היהודייה הנודדת? למה תמיד אלה הגברים שנודדים? קין, אודיסאוס, מרקו פולו, דון קישוט, הגבר ב'קול קורא לנדוד, לנדוד' של דייויד ברוזה. מה, הגן של הנדודים נעדר מהדי-אן-איי של נשים?" (עמ' 243). פמיניזם (קלישאי) חנפני.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מעין  On מרץ 21, 2014 at 12:06 PM

    אריק, תענוג לקרוא (שוב)!

  • אריק גלסנר  On מרץ 21, 2014 at 2:31 PM

    תודה מעיין!

  • אוריק קרמר  On מרץ 22, 2014 at 8:59 PM

    כשקראתי את הספר היו קטעים שבהם לא האמנתי. הייתי מוכן ללכת עם הקיטש, במידה מסויימת, ולכן נהנית בקריאה. אולם רגעי האי-אמינות הפריעו לי.
    בפוסט שלך, הבהרת לי את הסיבות.

    • אוריק קרמר  On מרץ 22, 2014 at 9:00 PM

      תיקון: נהניתי בקריאה

  • דוידי  On אפריל 7, 2014 at 6:59 AM

    לא קראתי את הספר אז קשה לי להעיר הערות קונקרטיות לגבי הספר עצמו.
    לעומת זאת הביקורת עצמה מענינת וההערה על הפיתוי היתה מאוד מבהירה, לגבי שאלות שאני מתחבט בהן.
    ובכל זאת יש לי כמה שאלות לא קנטרניות.
    האמנם יש ספרות טובה לכשעצמה? האם באמת הספרות הטובה איננה פשוט ספרות שמתאימה לנו גבוהי המצח? מה עושה אותה "טובה" לכשעצמה? האם המילה טובה בכלל מתאימה בהקשר של ספרות? ואם אמת איננה אלא הסכמה? מדוע ספרות טובה איננה פשוט ספרות שאנשים קונים? גם אני אינני אוהב חנפנות, קיטשיות, חוסר אותנטיות, אבל זה טעמי האישי לא יותר, אין הוא מייצג שום אמת שממילא לא נמצאת בעולם,
    שוב אלה אינן שאלות קנטרניות, אלא שאלות שפשוט מטרידות את מנוחתי.
    נדמה לי שאנחנו אוהבים ספר ואז מוצאים את הנימוקים המתאימים לכך שהוא טוב ולא להפך.

  • אריק גלסנר  On אפריל 7, 2014 at 7:43 AM

    שלום, דוידי, שאלותיך נוקבות ונכונות. חלק מהתשובות שיש לי מורכבות וחלק – אני בחיפוש אחריהן. אומר רק זאת בקצרה: באותם ספרים שהפכו לבעלי עניין לציבור, כמו הספר הזה, הביקורת הופכת להיות סוג של פובליציסטיקה, שבה רצוי שיהיה מגוון דעות ואופוזיציה. אני ניסיתי להיות אופוזיציה בביקורת הזו.

  • דוידי  On אפריל 7, 2014 at 10:45 AM

    אני לא מגנה, גם אני אוהב להיות נגד, אני אפילו חושב כמוך בנוגע לנוילמד ודומיו,, רק שלמרבה הצער, אני מתקשה למצוא עיגון למחשבה שזאת ספרות שאיננה טובה.
    ואולי עדיף לכתוב ספרות שטוחה ומפתה, במקום להיות אותנטי,ישר ולא נקרא…
    אני חושש שגם לי אין תשובות טובות לשאלות האלה, אך ככותב הן מדירות שינה מעיני.

  • The Brain in the Jar  On מרץ 24, 2016 at 11:21 AM

    ביקורת מעולה. אני כרגע הולך סופסוף לסיים את הספר ולא ציפיתי למשהו גרוע כל כך. זה היה מזעזע.

    זה בהחלט ספר שכל צעד שלו אתה רואה איך הוא מנסה לפנות לקהל שחושב שעצם זה שהם קוראים ספרים גורם להם לחשוב עמוק. הכל טעון במשמעות, אבל זה הכל דברים שראיתי כבר.

    יותר גרוע זה שאשכול מפחד. הוא מפחד להטיל ספק ברעיונות שהוא מציג. אולי משהו יתגלה ב-70 עמודים שנשארו, אבל אשכול לא מטיל ספק בכל הטיולים שישראלים צעירים עושים בדרום אמריקה. הוא לא מטיל ספק ברעיונות קדושים כמו 'אהבה' או 'כולם שווים'.

    הוא זורק את הדמויות הכי מענינות, עם הצרות הפנימיות (מני עם ההלם קרב, יואב המתאבד) בשביל דמויות עם צרות חיצוניות. דורי וענבר שניהם פצצות מין שכל מי שפוגש אותם אוהב אותם. מעבר לכך שמני נטש את דורי ורוני קצת רחוקה ממנו, אין לו קונפליקט או ספקות פנימיות. אשכול מפאר מין ואהבה, ושוכח שלא כולם משיגים את זה בקלות כמו דורי. הוא מתייחס לאלימות כמקור לכל הרוע, ושוכח שמשחקי ספורט בטבע שלהם הם אלימים.

    זה אסקייפיזם. נבו כנראה רצה לברוח מישראל, לברוח לעולם בו כולם שמחים, כולם פצצות מין וכולם מתאהבים. אבל סבל וכאב זה חלק מהמציאות וספרות טובה מסתכלת אליה ישירות בעיניים.

  • טובה  On אפריל 23, 2017 at 10:08 PM

    אריק, מסכימה עם כל מילה שלך. הגעתי לספר קצת באיחור ובלית ברירה (לא הזדמן לידיי משהו אחר לקרוא באותו הרגע), ובקושי הצלחתי להתגבר על שליש ממנו לפני שהרגשתי שלא מסוגלת יותר עם הנימה המתחנפת ועם כל סגנון הכתיבה המתנחמד והקיטשי שלו, שמקבל ביטוי בכל רובד ורובד של הסיפור: בתיאור הדמויות, באופן מסירת סיפוריהן, בטוויית העלילה באמצעות ריבוי המסַפרים והקולות (למעט דורי, וגם זה באופן דחוק, אף אחד מהקולות לא נשמע אמין), וברמת הסגנון והמשפט. ספר רדוד שמתאמץ לשאת חן בעיני ה"חבר'ה" ולהיות סחבק (אבל לסחבקים על רמה, יעני…). הניתוח שלך גם ירד לעומק הרדידות הרעיונית של הספר, מה שחיזק בי את הוודאות שלא פספסתי כלום בכך שהפסקתי לקוראו באמצע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: