על "מנדלי העברי" בהוצאת "חרגול"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כך כתב המבקר המנוח יורם ברונובסקי: "אני יודע שאינני הקורא הרגיל (בניגוד לתלמיד או מורה) היחיד של ספרות עברית העומד נבוך למדי לפני אותה חטיבת ספרות גדולה שאפשר לקרוא לה, בכינוי הבעייתי משהו גם במקורו האנגלי, 'הקלאסיקה המודרנית' שלנו. גדולתם, אולי גאונותם של כמה מאותם קלאסיקאים מודרניים בני כמה מן הדורות ההם – ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין – ניכרת בעליל גם מתוך סיפוריהם ומתוך הרומנים שלהם, כאשר מעיינים היטב. אבל אלה, הכתבים הבלטריסטיים ממש, נושאים עליהם, גם בשיא בשלותם, מין חותם של מאבק היולי של הסופר עם החומר – והכוונה לא רק ללשון העברית שגם אם הייתה לשונם הטבעית של הסופרים עמדה עדיין בתחילת פעולתה כלשון מודרנית – עד שכולם, למן הרומנים דוגמת 'מרים' לברדיצ'בסקי ועד סיפורים כמו 'אצל' של גנסין – אינם מספקים באמת את הקורא, שלעולם אינו חופשי לקרוא את היצירה סתם כך, כפי שהוא קורא רומן של זולא או סיפור של תומס מאן (דוגמאות זרות של בני-הזמן)" (מתוך קובץ ביקורותיו של ברונובסקי, "ביקורת תהיה").

כחניך נאמן של הספרות העברית (ואולי גם, אם יורשה לי, כחניך נאמן-למחצה של עולם הישיבות, עולם שלא היה מעולם עולמו של ברונובסקי והנו רלוונטי מאד לקליטתם של הקלאסיקאים העבריים, חניכי עולם הישיבות בעצמם) אני זוכר כיצד התקוממתי על חוות הדעת הזו, כשנתקלתי בה לראשונה. אבל כיום, למרות שאיני מסכים עם חוות הדעת הזו בכל הנוגע לסופרים כמו ברנר וגנסין ואחרים – שמקבילות להם איני מוצא בספרויות אחרות, ואם מקבילות קיימות לכאורה, הרי שהן בפשטות פחות מרשימות – הרי שאני סבור שזו הערה נכוחה. חלק גדול מהקלסיקאים שלנו מספקים לקוראיהם הנאה אינטלקטואלית רבה, שמורכבת הן מחדוות הפענוח של הטקסטים העשירים והמתוחכמים עצמם והן מרינת הבנת המהפכנות והחשיבות ההיסטורית שלהם והיחשפות לדיון המעמיק שהם עוררו במסורת הספרותית שלנו, ואף הנאה רגשית, שעיקרה היא היכרות של הקורא העברי עם תרבותו שלו, מימוש בעלות ויצירת שייכות. אולם לצורכי הנאת קריאה סתם, קריאה בעלמא, בלשונם של הקליסקאים עצמם, חלק גדול מהקלסיקה הזו לא תכשר, ואולי גם לא כדאי להציגה ככזו שמתאימה לקריאה כזו.

דוגמה לכך היא צמד הסיפורים (שלהם נלווית רשימה אוטוביוגרפית מעניינת) של מנדלי מוכר ספרים, שערכה והעירה והוסיפה להם דבר בטוב טעם ודעת ד"ר ענת וייסמן, "בסתר רעם" ו"שם ויפת בעגלה". שניהם שייכים לתקופת שיבתו של מנדלי מוכר ספרים לכתיבה בעברית, החל בשנות השמונים של המאה ה-19 (הראשון נכתב ב-1886 והשני ב-1890). מנדלי, שהחל את פעילותו כסופר עברי, פנה בשנות הששים של המאה ה-19 לייסד את הספרות האידית הרצינית ואז חזר, תוך תרגום חלק מיצירותיו לעברית, לכתיבה בלשון הקודש, והפך כך ל"סבא" מייסד של שתי ספרויות גדולות.

ההנאה האינטלקטואלית המוזכרת מהסיפורים מובטחת גם כאן, ובייחוד מהראשון שבהם. "בסתר רעם" מורכב משני חלקים: הראשון הוא תיאור סאטירי של כִּסלוֹן, העיר היהודית הבדויה ששימשה לוח-מטרה לחצי הסאטירה של המחבר. הסאטירה הזו רלוונטית בחלקה עד ימינו אנו: למשל, הזלזול באסתטיקה שמאפיין את האורבניות הכסלונית. החלק השני מתאר את השתתפותו של מנדלי מוכר ספרים עצמו, הדמות הבדויה שייצר שלום יעקב אברמוביץ' שכונה גם הוא בשם זה בעקבות גיבורו, השתתפותו בעל כורחו בפוגרום שאירע בעירו, אירוע שמתייחס לפרעות ביהודי רוסיה בשנות השמונים של המאה ה-19, שכונו "סופות בנגב". הסאטירה הצורבת כאן ממחישה את ההכחשה שאפיינה את חלק מהגישה היהודית לפרעות הללו, כאשר מנדלי מבקש לראות בפורעים "שודדים" סתם. הרי הציונים, בל נשכח זאת, צדקו לחלוטין בניתוח המציאות הגלותית במזרח אירופה והסכנות שהיא צוררת בכנפיה, ותגובתם משולה לתגובתו של מדחיקן כרוני שמבין לפתע שהדחקותיו עתידות לעלות לו בחייו וקם ועושה מעשה. "שם ויפת בעגלה" הוא סיפור פחות חד, שגם הוא עוסק באנטישמיות, אנטישמיות חדשה הפעם, "מדעית" וגזענית וגרמנית, ומפנטז על שיתוף גורל אפשרי בין יהודים ללא יהודים.

חשיבותם של הסיפורים בתולדות הספרות העברית אינה מוטלת בספק וההנאה האינטלקטואלית בקריאה אינה נובעת רק מכך, כלומר מהדיון שהם עוררו לאורך הדורות והמסורות שהם ייסדו, או מהסאטירה המוזכרת, אלא גם מלשונו המלאה שיבוצים ערמומיים מאוצר הטקסטים היהודיים של מנדלי. אבל האופי האינטר-טקסטואלי של הטקסט הוליד גם במרוצת הדורות תשומת לב מופרזת ליסוד הזה בספרות העברית, היסוד השיבוצי, עד שאתה נתקל לעתים באנשים שטועים לחשוב שגדולתו של עגנון, למשל, בנויה על השימוש (האירוני, לעתים) שהוא עושה בטקסטים היהודיים. אבל לקריאה סתם – . לקריאה סתם משפטים כגון אלה הם מכשול גדול: "לגבי אחיו היהודים הכסלוני גברא רבא הוא, שחצני הוא וידו תקיפה, אבל לגבי אומות העולם רוחו נמוכה ונפשו כעפר לכל תהיה, אפילו להפחותים שבהם, משום היזהר בגוי קטן. וגם לי אצבע להראות לו על גביר פלוני, שבין הכסלונים אדיר הוא, כביר הוא, נורא הוא, תקיף הוא, ואריה דבי עילאי, ובפני אינו בן-ברית – פרעוש הוא, עניו גדול מאד, דכא ושפל רוח וזוחל על גחונו בדחילו ורחימו ומשתחווה לו לרביד כסף".

מהקורפוס של מנדלי המוכר לי היצירה היחידה שניתן לקרוא בה בהנאה קריאה סתם היא "מסעות בנימין השלישי". שני הסיפורים דנן, למשל, אינם ממש סיפורים, הנרטיב בהם אלמנטרי ביותר והם מורכבים בחלקם הגדול מתיאורים.

"את מנדלי צריך לקרוא כמו דף גמרא", מצטטת וייסמן את בני מר שמצטט את המבקר שמואל ניגר. ואכן, ההנאה בקריאה כאן היא בעיקרה הנאה שכלתנית כדוגמת זו של לימוד של דף גמרא. לא יותר ולא פחות.