הערה (ארוכה) על אמנות הסיפור של דיוויד פוסטר וואלאס

*
"הנפש הדיכאונית" הינו סיפור קצר ודחוס מאד בתוך הקובץ "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים", של הסופר האמריקאי הגדול, דיוויד פוסטר וואלאס (1962-2008), ספר שראה אור במקור ב-1999 (ושתורגם לאחרונה לעברית בידי אלינוער ברגר; הספר ראה אור אצלנו בהוצאת "ספריית פועלים").

הסיפור בן שלושים העמודים הינו תיאור רב כוח של דיכאון, בגוף שלישי אמנם, אבל מתוך צמידות לתודעה של אישה דיכאונית (ששמה לא נמסר לנו והיא מכונה "הנפש הדיכאונית"). יש להניח שוואלאס העניק לסיפור מניסיונו המר כמי שסבל מדיכאון כעשרים שנה וכמי שלבסוף הדיכאון אף הכריע אותו והביאו להתאבד. זהו, למעשה, אחד מתיאורי הדיכאון המדויקים ורבי העוצמה שקראתי מעודי, אם הוא אינו הטוב שבהם (תיאור יותר חזק מזה של ויליאם סטיירון ב"חשיכה נראית", למשל).

אם כי, בעקבות קריאות נוספות בטקסט, אני חושב שכדאי לסייג את האמירה שלעיל: לוואלאס אין מתחרים בתיאור הלוּפּים המחשבתיים המייסרים של הנפש הדיכאונית. כלומר, אין לו מתחרים בתיאור של דיכאון שלו נלווה אינטלקט חריף, כך שהדיכאון רותם את האינטלקט החריף של נושאו כנגדו-הוא. כלומר מספר שניים: אין לוואלאס מתחרים בתיאור התודעה הדיכאונית, בה במידה שתודעה זו היא תודעה חריפה. אולם יש לו, ככל הנראה, מתחרים בתיאור של דיכאון שאחד המאפיינים שלו דווקא אינו התפתלות מחשבתית מסחררת עד כדי בחילה. יש לו מתחרים, ככל הנראה, בתיאור של דיכאון של אדם ממוצע, אדם שהמוח שלו אינו בזקפה מלאה כפי שהינו המוח של הנפש הדיכאונית בסיפור שלפנינו.

בערב שהוקדש לא מזמן ליצירתו של דיוויד פוסטר וואלאס ושבו השתתפתי, אמר לי חבר שהיה נוכח בערב, שברור שמה שמשותף לכל אוהבי דיוויד פוסטר וואלאס הוא נטייה כלשהי לדיכאון. הוא הסופר שלנו, בעצם, כך אמר לי חברי. ואז שאל אותי: אם כך, ואתה הרי מבקר ספרות, מה הופך אותו ליוצא דופן? כלומר, ברור שהוא מדבר על דיכאון בכמה מיצירותיו, אבל מה שהפך אותו לסופר גדול הוא לא רק זה, מן הסתם. החבר ששוחח עמי התייחס בדבריו ל"הנפש הדיכאונית". מה הופך, למשל, את הטקסט הזה ליוצא דופן? ובאותו ערב, במענה לשאלתו, נטיתי לומר שמה שהופך את הטקסט הזה לטקסט של סופר גדול – מה שהפך את וואלאס לדיכאוני + כישרון ספרותי – הינו הדיוק, הדקוּת הפסיכולוגית, שוואלאס מגיע אליה בתיאור הדיכאון. כלומר, עוצמת הריאליזם שלו.

לדקות הזו נלווים, חשבתי אז – וגם זה כמובן מוציא את וואלאס מכלל דיכאוני רגיל שמספר על חוויותיו – חוש הומור שחור משחור – כי הרי "הנפש הדיכאונית" הוא סיפור כאוב על נושא כאוב עוד יותר, אבל יש בו גם מקטעים מצחיקים להפליא (להומור שייכת, למשל, הפדנטיות שמפגין הטקסט בשימוש התדיר בסוגריים, שמבהירים יתר-הבהרה את המובן מאליו) – וכן חוש לפרודיה/ביקורת תרבות שמתבטא בכך שהנפש הדיכאונית עצמה נוטה לתמלל את חייה במונחים סמי-קליניים ("הנפש הדיכאונית סבלה מכאב אמוציונלי נורא ובלתי פוסק"), תכונה שמבליטה את כניעתה של התרבות לשיח הפסיכולוגי (אם כי זה אינו הנושא של וואלאס פה וספק אם הביקורת הזו עניינה אותו; מבקרי הפסיכולוגיה החריפים נוטים להיות אנשים שאינם יודעים דיכאון מה הוא, או, במידה והם יודעים, אנשים עקשניים במיוחד. הביקורת שוואלאס יכול למתוח על הפסיכולוגיה – ונמתחת כאן בין השורות – היא לא על המתודה שלה או על תפיסת האדם שלה וכדומה, אלא על כך שהבטחותיה אינן מתקיימות והנפש הדיכאונית נותרת בדיכאונה).

עוד מציין את הטקסט ההרגל האופייני לוואלאס להשתמש בהערות שוליים, שבמקרה הזה, חשבתי, יוצרות תחושה קלאוסטרופובית, "חונקות" את הטקסט, תחושה שאולי נועדה להעביר משהו מהמחנק של הדיכאון.

*
אבל בעקבות קריאות נוספות בטקסט הגעתי למסקנה שונה. מחד גיסא הקריאות החוזרות הביאו אותי להסתייגות קלה מהטקסט, הסתייגות שהוצגה לעיל (כאמור: זה טקסט שאין לו מתחרים בתיאור סוג מסוים של דיכאון, אך לא בתיאור כל סוג של דיכאון). אך מאידך גיסא התבהר לי שמה אשר הופך את הטקסט הזה לטקסט גדול אינו רק, ובעיקרו של דבר, הדיוק הפסיכולוגי במעקב אחר נפתולי המחשבה הדיכאונית, מחשבה שמתפתלת ומתפתלת כמו נחש חנק סביב החושב וחונקת אותו לבסוף. מה שהופך אותו לטקסט גדול הוא – באופן לא זניח – העובדה שיסוד אחד מבריח את הטקסט לכל אורכו, יסוד אחד מכונן אגפים נרחבים בטקסט, יסוד אחד חוזר וצץ פעמים רבות, וכך תורם לליכודו של הסיפור.

במילים אחרות: הטענה שלי היא שוואלאס "עלה" על מאפיין מסוים של הדיכאון (ושל הטיפול בדיכאון! כפי שיוצג מיד), מאפיין שחוזר וצץ לאורך החוויה הדיכאונית – אבל אולי יותר חשוב: וואלאס משתמש במאפיין המסוים של החוויה הדיכאונית שהוא עלה עליו על מנת להעניק לטקסט אופי מובחן וקוהרנטי. כלומר, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה ספרותית-אסתטית כאחת המאפיין הזה חשוב לוואלאס והופך את הטקסט הזה לטקסט מבריק.

היסוד הזה הינו הפרדוקס, או האוקסימורון, או הסתירה הפנימית. וואלאס – חובב לוגיקה ופרדוקסים ידוע – "עלה" על שורה של תופעות בחוויה הדיכאונית (הכוללת, שוב אדגיש, גם את הטיפול בה) שגירו באופן חריף את החוש שלו לפרדוקסים. אך לא פחות חשוב מכך: הן גירו את החוש הספרותי שלו, באפשרן לו להציע מצע אחיד שיְלַכד את רכיבי הסיפור השונים.

*
אתחיל מהפרדוקס הבולט ביותר לעין, גם בגלל שהוא בבירור אינו נצרך ואינו נובע באופן אימננטי מנושא הסיפור, והקונטינגנטיות שלו, היעדר ההכרחיות שבו, לפיכך, אומרות דורשני במיוחד.

מדובר בהתאבדותה של המטפלת הסמכותית והמרשימה של הנפש הדיכאונית. ההתאבדות הזו מערערת כמובן מאד את הנפש הדיכאונית. היא גם אחד משיאיו של ההומור השחור שבזוק כמו פלפל על הטקסט הקודר הזה. הרי יש דבר מה מצחיק וכמעט סלפסטיקי בדמות סמכותית שעולה על הבמה ומבטיחה בקול עמוק ורגוע נחמה וריפוי – ואז, פתאום, מתמוטטת כמו מריונטה שמפעילהּ יצא להפסקת צהריים. זה הומור אכזרי ושחור משחור, ודאי, אבל אי אפשר להכחיש שיש להיעלמות האלימה הזו של המטפלת אפקט קומי.

אבל האפקט הנוסף שיש כאן הוא האפקט הפרדוקסלי: המשדלת לחיים המתאבדת, הסמכותית המעורערת, ובקצרה: המטפלת החולה. שוב, דווקא בגלל שהחלק הזה בסיפור הוא "עודף", ולא מחויב בטקסט שמוקדש לדיכאון – הרי שהבחירה של וואלאס להרוג, ובהתאבדות דווקא, את המטפלת זועקת לפרשנות. והפרשנות שלי היא, כאמור, שבצד ההומור השחור ההתאבדות הזו משרתת את היסוד המארגן של כל הטקסט של וואלאס והוא יסוד הפרדוקס.

*
כי הפרדוקס מופיע כאן במגוון צורות. ואמנה אותן להלן:

1. הנפש הדיכאונית פונה אל קבוצת התמיכה שלה – קבוצת החברות שהיא מתקשרת אליהן תדיר בשעת מצוקה – ומתחננת בפניהן שברגע שהן מרגישות שהשיחה איתה מעיקה עליהן שיודיעו לה שכך הוא והשיחה תופסק. הפרדוקס הוא, כמובן, שהתוכן הגלוי של הבקשה סותר את התוכן הסמוי שלה, כלומר את העדות שבה לנזקקות ואת בקשתה הסמויה שאיש מחברותיה לעולם לא תנתק את השיחה.

"ולכן הנפש הדיכאונית ממש מתחננת לפני כל חברה שהיא משוחחת איתה בטלפון להגיד לה בשנייה שזה קורה שהיא (כלומר, החברה) מתחילה להיות משועממת או מתוסכלת או נגעלת או שיש לה דברים דחופים או מעניינים יותר לעשות, שלמען השם בבקשה תהיה לגמרי כנה וגלויה ולא תמשיך לשוחח בטלפון עם הנפש הדיכאונית אפילו שנייה מעבר למה שהיא (כלומר, החברה) מוכנה לעשות מתוך רצון אמיתי. הנפש הדיכאונית יודעת כמובן טוב מאד, כך אישרה לתרפיסטית, עד כמה הצורך הזה באישור עשוי להישמע פתטי למישהו, איך סביר ביותר שהוא נשמע לא כהזמנה פתוחה לנתק את השיחה אלא בעצם כתחינה נזקקת, מלאה רחמים עצמיים, מניפולטיבית בדרך בזויה, המבקשת מהחברה לא לנתק, אף פעם לא לנתק".

הפרדוקס, או האוקסימורון, או האירוניה, ביחס בין הרובד הגלוי (בקשה להפסקת השיחה) לרובד הסמוי (תביעה לאי הפסקה), נוכח גם בתודעתה של הנפש הדיכאונית עצמה ומאפשר לה לייסר את עצמה בעוד דרך: כלומר, בחשיפה עצמית של הכזב שהיא – בהיותה עיט שלהוט לצלול פנימה ולטרוף את בשרו הוא – מאתרת בחריפות.

2. ככל שהנפש הדיכאונית זקוקה יותר לחברותיה ונעזרת בהן כך היא מרגישה חלשה יותר ונזקקת יותר. הפרדוקס כאן הוא מסוג זה שמאפיין שתיית מים מלוחים: השתייה מרווה (לרגע) ובו זמנית מצמיאה. וואלאס מבטא את הפרדוקס הזה כמה פעמים בטקסט. הנה בתמצות: "[אחרי שיחת הטלפון עם חברותיה] הנפש הדיכאונית כמעט תמיד ממשיכה לשבת שם ומקשיבה לזמזום הדבורה של צליל החיוג הריק ומרגישה אפילו יותר מבודדת וחסרת ישע משהייתה לפני שיחת הטלפון".

3. הלקאה עצמית ו/או כנות קיצונית היא/הן בו זמנית גם מניפולציה של הנפש הדיכאונית. זהו פרדוקס נוסף. גם הפרדוקס הזה מופיע כאן במספר וואריאציות. הנה אחת מהן: "תחושת הבטן שלה (כלומר, של התרפיסטית) אומרת לה שלהרגשתה, השימוש שמציעה הנפש הדיכאונית לעשות במילה 'פתטי' לא זו בלבד שיש בו שנאה עצמית אלא שהוא גם נזקק ואפילו קצת מניפולטיבי. לעתים קרובות היא חשה, אמרה לה התרפיסטית גלויות, שהמילה 'פתטי' היא מנגנון הגנה שהנפש הדיכאונית משתמשת בו כדי להגן על עצמה מפני שיפוט שלילי אפשרי מצד השומעת על-ידי כך שהיא מבהירה שהנפש הדיכאונית ממילא שופטת את עצמה לחומרה הרבה יותר ממה שייתן לו לבו של כל מאזין אחר".

4. פרדוקס נוסף, ועקרוני יותר, הוא הפרדוקס הנוגע לאטיולוגיה של הדיכאון לפי הפסיכואנליזה. הדיכאון של הנפש הדיכאונית, בהסברים פסיכואנליטיים, נובע ממאמצי ריפוי שנקטה הנפש הרכה הצעירה, אמצעי ריפוי שהפך בעצמו למכשול ולמקור למחלה, ברבות השנים. כלומר, הדיכאון – והנרקיסיזם הנלווה לו – צמחו מתוך רצונה של הנפש לא לסבול כאבים מידי האחרים המשמעותיים לה בינקותה, כלומר ההורים. כך נוצר מנגנון של אי-תלות ומספיקות-עצמית כביכול, התגדלות של הנפש, על מנת שתוכל לשאת את היעדר החום והיחס הראויים. אולם ברבות השנים – כך גורסת האטיולוגיה הפסיכואנליטית – יצרו המנגנונים המֵגנים האלה בעצמם אך סבל במונעם מהאדם הבוגר להשיג ולהתמיד בקשרים משמעותיים. יש כאן פרדוקס של הפסיכֶה עצמה: התרופה הפכה למחלה. הפרדוקס הזה אנלוגי, כמובן, למטפלת המתאבדת: מי (הפסיכולוגית) או מה (מנגנוני ההגנה) שהיו אמורים לרפא הפכו לחולים בעצמם או למַחלים.

"התרפיסטית, שבזמן המדובר נותרה לה פחות משנה לחיות, לקחה בנקודה הזאת פסק זמן קצר כדי לשתף שוב את הנפש הדיכאונית באמונתה (כלומר, ביטחונה של התרפיסטית) שהדרך הטובה ביותר להבין שנאה עצמית, אשמה ממאירה, נרקיסיזם, רחמים עצמיים, נזקקות, מניפולציה והתנהגויות רבות שבבסיסן בושה ושמאפיינות מבוגרים הלוקים בדיכאון אנדוגֶני היא לפרש אותן כהגנות פסיכולוגיות מפני טראומת ונטישה שנבנות בידי שרידי הילד הפצוע שבתוכך. ההתנהגויות, במילים אחרות, הן טיפול אמוציונלי מונע ופרימיטיבי שהפונקציה האמיתית שלו היא לא לאפשר אינטימיות; הן שריון נפשי שנוצר במטרה לגרום לאחרים לשמור מרחק כך שהם (כלומר, האחרים) לא יוכלו להתקרב אל הנפש הדיכאונית במידה מספקת ולגרום פצעים שעלולים להדהד ולשקף את שרידי הפצעים העמוקים מילדותה של הנפש הדיכאונית, פצעים שהנפש הדיכאונית הייתה נחושה בדרך לא מודעת להדחיק אותם בכל מחיר […] ההפרעה הכרונית והחריפה במצבי-הרוח של הנפש הדיכאונית עצמה יכלה להיתפס ככינון של מנגנון הגנה אמוציונלי: כלומר, כל עוד חשה הנפש הדיכאונית באותה אי-נוחות ריגושית חריפה שקשורה לדיכאון, וכל עוד היא העסיקה אותה וגזלה את הקשב האמוציונלי שלה, יכלה הנפש הדיכאונית לחמוק מרגשותיה או מהקשר עם שרידי פצעי הילדות העמוקים שהיא (כלומר, הנפש הדיכאונית) היתה עדיין נחושה ככל הנראה להמשיך ולהדחיקם".

כאן משתמש וואלאס עצמו במילה פרדוקס: "הגנות נגד אינטימיות, אמרה התיאוריה ההתנסותית של התרפיסטית, כמעט תמיד הינן מנגנוני הגנה עצורים, או שרידיהם; כלומר, בעבר הם היו מתאימים או הכרחיים מבחינה סביבתנית, וסביר מאד שסייעו לגונן על נפש ילדית חסרת הגנה מפני טראומה פוטנציאלית קשה מנשוא, אבל כמעט בכל המקרים הם (כלומר, מנגנוני ההגנה) הוטבעו ועוכבו בדרך לא הולמת, ובאופן פרדוקסלי הם גורמים לטראומה ולכאב גדולים הרבה יותר מאלה שהם מנעו".

5. עוד פרדוקס מהותי הכרוך בהווייה הדכאונית, הפעם בחלק הטיפולי שלה: הקשר בין המטפל למטופל הוא הקשר האידיאלי, הקשר שלו אכן זקוק המטופל – ועם זאת זהו קשר מלאכותי לגמרי שבבסיסו תשלום קבוע של המטופל למטפל:

"ברגע שאזל הזמן שהוקצה לפגישה של הנפש הדיכאונית עם התרפיסטית שלה והן קמו כל אחת מכורסתה והתחבקו בנוקשות לאות פרדה עד לפגישה הבאה, היה משפיל לדעת שבאותו רגע עצמו כל הקשב והתמיכה וההתעניינות של התרפיסטית הממוקדים לכאורה בעוצמה רבה בנפש הדיכאונית יוסרו ויועברו בקלילות אל אוכלת החרא הבאה, הפתטית הבזויה היללנית בעלת הירכיים השמנות ואף-החזיר והשיניים העקומות המרוכזת רק בעצמה, שמחכה שם בחוץ וקוראת מגזין ישן […] הנפש הדיכאונית גם הודתה שהיא יודעת היטב שבעצם ה-90$ לשעה הם אלה שהופכים את הקשר הטיפולי לסימולקרום של חברות חד-צדדית בדרך אידיאלית כל כך: כלומר הציפייה או הדרישה היחידה שהציבה התרפיסטית בפני הנפש הדיכאונית הייתה הסכום המוסכם של 90$ לשעה; משהתמלאה הדרישה היחידה הזאת, כל דבר בקשר היה למען הנפש הדיכאונית או עליה. ברמה רציונלית, אינטלקטואלית, רמת 'הראש', הנפש הדיכאונית היתה מודעת לגמרי למציאות […] ועם זאת, התוודתה הנפש הדיכאונית בפני התרפיסטית שלמרות הכול היא עדיין מרגישה, ברמה בסיסית יותר, ברמה אינטואיטיבית או רמת 'הבטן', שלאמיתו של דבר זה משפיל ומעליב ופתטי שהכאב האמוציונלי הכרוני שלה והבידוד ואי-היכולת ליצור קשר כופים עליה להוציא 1080$ בחודש על קניית מה שמבחינות רבות הוא מין חברה דמיונית שיכולה להגשים את הפנטזיות הנרקיסיסטיות הילדותיות שלה".

הפרדוקס כאן בולט מכיוון שהנפש הדיכאונית מכירה בכך שהסֶטינג הטיפולי מסייע בטיפול ("הנפש הדיכאונית יודעת טוב מאד, הודתה […] שהניתוק המקצועי של התרפיסטית אינו אומר בעצם שלא אכפת לה, ושהשמירה הקפדנית של התרפיסטית על מישור מקצועי ולא על מישור אישי של אכפתיות ותמיכה ומחויבות אומר שאפשר לסמוך על כך שהתמיכה והאכפתיות האלה תמיד 'יהיו שם' בשביל הנפש הדיכאונית ולא ייפלו קרבן לתנודות הנורמליות בקונפליקטים ובאי-ההבנות הבלתי-נמנעים ביחסים בין-אישיים מקצועיים פחות ואישיים יותר").

אבל דווקא ההכרה שלה בחשיבות הסטינג והגישה המקצוענית לטיפול מחריפה אצלה את תודעת הפרדוקס: "למעשה, באופן אירוני מהרבה בחינות, כמו שהנפש הדיכאונית אמרה שהיא יודעת היטב, למעשה התרפיסטית היתה יכולה להיות ממש הידידה האישית האידיאלית של הנפש הדכאונית". היא הייתה יכולה להיות הידידה האידיאלית – בדיוק בגלל שמבנה הידידות מלאכותי ותלוי-תשלום ולמעשה אינו ידידות כלל ועיקר…

6. הטקסט כבר התארך לכן אמנה בקצרה עוד כמה פרדוקסים שמאתר וואלאס או משתמש בהם על מנת להעניק לכידות לטקסט שלו:
א. הצורך הנואש של הדכאוני בחברה גורם לכך שהוא מרחיק מעל עצמו חברה.
ב. בקשתה של הנפש הדיכאונית מחברותיה לכנות מוחלטת באשר לחוות דעת בדבר האנוכיות שלה-עצמה מצביעה בעצמה על האנוכיות הזו ועל ההתרכזות שלה בעצמה.
ג. תלות גדולה מובילה לתוקפנות גדולה.

*
לפני סיום, הרי שוב טענתי בתמצית: וואלאס משתמש במאפיין אחד של ההוויה הדיכאונית, הפרדוקס – לפרקים הוא בפשטות המאתר והמנסח שלו ולעתים הוא מדגיש פרדוקס מוכר יותר – לא רק על מנת לומר דבר מה על הדיכאון, כלומר לא רק משום שהוא חותר לריאליזם מקסימלי – אלא משום שהוא אמן שחותר להעניק צורה אסתטית לסיפור שלו; האפקט האסתטי נוצר במקרה הזה על ידי הלכידות, בעצם חזרתו של מוטיב הפרדוקס בחלקים שונים של הסיפור.

*
לסיום, חשוב לי לומר: דיכאון הוא סבל נורא ואין, כמובן, בדברים לעיל – המדגישים חלקים קומיים או פרדוקסליים או שחושפים חולשות שמאפיינות, לעיתים, את הלוקים בדיכאון – אשר מופיעים בטקסט של וואלאס ובניתוח שלי בעקבותיו – בכדי לטשטש את העובדה המכריעה הזו.

– – –
ביקורות קצרות שלי על דיוויד פוסטר וואלאס בעברית כאן וכאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נילי  On מרץ 27, 2014 at 12:56 PM

    תודה על מאמר מזהיר 🙂

  • אריק גלסנר  On מרץ 27, 2014 at 1:57 PM

    תודה רבה, נילי

  • avigarfinkel  On נובמבר 17, 2015 at 7:55 PM

    אכן מאמר מזהיר.

  • avigarfinkel  On נובמבר 17, 2015 at 7:59 PM

    ודומה שהעיקרון המארגן של המאמר (הפרדוקס) יפה ליצירות ספרות ואולי אף אמנות רבות מאוד, ייתכן שלכמעט כולן. הביקורת החדשה, למיטב זכרוני, חיפשה תמיד ניגודים, מתחים, סתירות, קונפליקטים או פרדוקסים בשירים, וגם בסיפורים, מתוך מטרה למצוא כיצד הם מיושבים ברמה גבוהה יותר (או שלא). יצירה ללא פרדוקס, חיים ללא פרדוקס, הם חסרי תנועה ולכן גם חסרי עניין.

  • אריק גלסנר  On נובמבר 17, 2015 at 10:24 PM

    תודה רבה, אבי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: