על "אדם בלתי מעשי", של גילברט קית' צ'סטרטון, הוצאת "שלם" (מאנגלית: עודד וולקשטיין)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גילברט קית' צ'סטרטון (1874-1936) הוא דמות חשובה מאד בתולדות הרוח של העולם דובר האנגלית, שאינה ידועה כמעט בארץ. האיש היה פובליציסט וסופר (של ספרי בלשים), שהפובליציסטיקה והספרות שלו נסקו לכלל פילוסופיה מבלי לאבד מהאקטואליות או החיוניות שלהן. הוא היה – בו זמנית – מצדד בדמוקרטיה, שמרן במובן התרבותי של המילה, קתולי מאמין ואנטי-קפיטליסט. זהו שילוב לא שגרתי, בלשון המעטה.

כעת הוציאו לאור בהוצאת "שלם" קובץ ממסותיו (שהתפרסמו בחלקן בעיתונות) בתרגום מצוין של עודד וולקשטיין (עריכה של אסף שגיב). המסות כתובות בנוסח האנגלי בשיאו: שנון ובהיר, ועם זאת הן חריפות ומעמיקות לא פחות מההגות הגרמנית (שהיא, פעמים רבות, המטרה לחיציהן – ניטשה ושפונהאואר, למשל). בחלקן אלה מסות פולמוסיות כשהאויבים האינטלקטואליים של צ'סטרטון הם מגוונים. אמנה כמה מהם: אתאיסטים ומטריאליסטיים, תומכי האימפריה הבריטית (בניגוד לפטריוטים אנגליים) וקוסמופוליטיים, רלטיביסטים, קומוניסטיים מחד גיסא וקפיטליסטיים מאידך גיסא וליברלים שטחיים מתלת גיסא, אנשי מעשה שונאי תיאוריה ופילוסופיה מחד גיסא ואמנים המאמינים בייעודו הנעלה והאינדיווידואליסטי של האמן מאידך גיסא. אבל יש כאן מסות על מגוון עשיר של נושאים: על יתרון המבט הילדי על העולם ("להגנת פולחן התינוקות"), על הצורך בהרחבת סוגי היופי הגופני ("להגנת הדברים הכעורים"), על מעלתם של הנישואין והמונוגמיה ("להגנתם של נדרים פזיזים"), על סגולתם של ספרי בלשים ("להגנתם של סיפורים בלשיים"). עושר הרעיונות ואופן הבעתן היפיפה מצדיק, כשלעצמו, את הקריאה. אבל אני רוצה להתמקד בשטח המצומצם המוקצה לי כאן באחדים ממגוון הרעיונות העשירים שיש כאן שיש להם רלוונטיות מיוחדת ואף דוחקת להווה שלנו.

כאפריטיף לרעיונות הרלוונטיים אציין את התקפתו המרעננת של צ'סטרטון על הבודהיזם, האופנתי כל כך היום. הבודהיזם שאינו מכיר בקיומו ובחשיבות קיומו של היחיד – וחותר להתמוססות כולית – נחות בעיני צ'סטרטון מן הנצרות שמבקשת מאתנו לאהוב את אלוהים בלי לאבד מנבדלותנו. מרעננת היא התקפתו של צ'סטרטון על פולחן ה"יעילות" בפוליטיקה, עוד פרה קדושה וטיפשה של ימינו, התמקדות באמצעים מבלי להגדיר את המטרות, כמו גם התקפתו על פולחן ה"הצלחה", פולחן שאין צורך להכביר מילים עד כמה הוא נטוע עמוק בקרבנו. רעיונותיו של צ'סטרטון המצדדים בחיי קהילה קטנה, חיים שמאלצים אותנו לפגוש אנשים שונים מאיתנו וכך מעשירים את חיינו, תקפים במיוחד בעידן תת-תרבויות הנישה של האינטרנט, בהם אנו נפגשים רק עם הדומים לנו ומאנפרנדים את אלה שלא.

לו היה מתפרסם קובץ המסות הזה בעברית לפני עשר או חמש עשרה שנה הייתי מתמקד באותם רעיונות נהדרים של צ'סטרטון בדבר יתרון הלאום הקטן-יחסית על פני האימפריה או התפיסה הקוסמופוליטית. כאשר רעיונות אופנתיים ושטחיים בדבר ה"גלובליזציה" היו מטבע עובר לסוחר בשוק הרעיונות בשנות התשעים ותחילת האלפיים, הייתה חשיבות עליונה לתזכורת של צ'סטרטון על כך שאת כל האנושות אי אפשר לאהוב באותה מידה שאפשר לאהוב קהילה קטנה יחסית, כמו הלאום. הלאומיות שמצדד בה צ'סטרטון כאן אינה מסתגרת ואינה מיליטנטית, אבל היא כן מעניקה ליחיד תחושת שייכות ואולי אף תחושת עליונות קטנה, נצרכת ולא מזיקה, ממש כמו תחושת הערך העצמי המופרז, הנצרכת אך המוטעה, שיש לרובנו.

אבל ההיסטוריה לא נגמרה, כך הסתבר, והיום התרומה הרלוונטית ביותר של צ'סטרטון נוגעת, לטעמי, בנושא אחר לחלוטין. מדובר בהתקפה החזיתית של צ'סטרטון על המטריאליזם של זמנו ותמונת-האדם שהוא מצייר. מטריאליזם היא התפיסה שאנו עשויים מחומר ומחומר בלבד, שאת בני האדם ניתן להסביר כליל באמצעות הביולוגיה שלהם, ובסופו של דבר באמצעות הכימיה והפיזיקה שלהם (עיין ערך ריצ'רד דוקינס). צ'סטרטון כותב את ביקורתו על הגישה הזו בשיאו של גל מטריאליסטי שנמשך מאמצע המאה ה-19 עד, פחות או יותר, פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מכיוון שאנו מצויים כיום בעיצומו של גל מטריאליסטי חדש, כדאי מאד להתוודע לטיעוניו של צ'סטרטון. כמה מהטיעונים החזקים של צ'סטרטון בקובץ זה נגד המטריאליזם אינם מפריכים אותו ישירות אלא מתמקדים באבדן השפיות שהוא מוביל אליו או מבטא אותו. המטריאליזם אינו משחרר גדול, מהדת למשל, כפי שהוא מציג את עצמו, אומר צ'סטרטון. להיפך. המטריאליזם הוא שעבוד נורא. דבקות אמיתית בהשקפת העולם המטריאליסטית – שממנה נובעת תפיסה דטרמיניסטית, שלפיה, כמו בעולם הטבע, גם בעולם האנושי אין לנו יכולת בחירה – תתרום באופן מכריע לאבדן "התקווה, אומץ הלב, השירה, היוזמה, כל מה שנקרא אנושי" ("הדטרמיניסט מעמיד את תורת הסיבתיות על יסודות ברורים למדיי, ואז מגלה שאינו מסוגל לומר 'אם תואילי' לעוזרת הבית"). כי הרי הכול ממילא אינו תלוי ברצוננו. מחוץ לזאת, המטריאליזם הוא טירוף כי לבני האדם יש צורך במסתורין ובתחושה שהם לא יודעים הכל. הנהרת העולם, או הנהרתו-כביכול, מבטיחים מועקה נפשית ודכדוך ("עם התפוגגות המסתורין בא החולי. האדם הפשוט היה מאז ומתמיד שפוי משום שמאז ומתמיד היה גם מיסטיקן"). אבל צ'סטרטון גם מציג טענה ישירה נגד המטריאליזם. המטריאליזם ש"מפצח" את העולם ומנתח אותו לגורמים ולחלקיקים מחמיץ בדרך את העולם עצמו. מה יכול המטריאליסט, שפיצח את האדם לביוכימיה שלו, לומר על "עמים לוחמים, אמהות גאות, אהבות ראשונות או האימה שמעורר בנו הים"? לפרק תופעות לגורמים פירושו להחמיץ את מהותן ולסלף אותה. ההסבר חובק-כל של המטריאליסט, מעיר צ'סטרטון חובב הפרדוקסים, יוצר בסופו של חשבון עולם זעיר מאד, המשמיט את העיקר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On יוני 7, 2014 at 6:27 PM

    מישהו השאיר אתמול בתיבת הדואר שלי מסה של צ'סטרטון על האתיקה של ארץ הפיות. רק התחלתי אמנם אבל אני קוראת ומתמוגגת.

  • אריק גלסנר  On יוני 7, 2014 at 7:04 PM

    היי מרית, זה מהספר המדובר, כמדומני

    • מרית בן ישראל  On יוני 8, 2014 at 7:39 AM

      המממ… סיימתי. למסקנה אין שום הדהוד בתוכי, ועדיין, יש משהו כל כך קסום ומרענן, שנון ומלנכולי בדרך המחשבה, בהכלאה המוזרה של חתרנות ושמרנות.

  • אורי  On יוני 7, 2014 at 11:26 PM

    שתי הערות בנוגע לביקורת של צ'סטרטון (ושלך?) בנוגע למטריאליזם (לא קראתי עדיין את צ'סטרטון, אני מבסס את דבריי רק על ביקורתך. רציתי לכתוב "הערות קצרות" אבל יצא לי קצת ארוך…).

    1. "לפרק תופעות לגורמים פירושו להחמיץ את מהותן ולסלף אותה." מעניין, נתקלתי בטיעון זה עד היום בעיקר בהקשר לניתוח של יצירות ספרות (או אמנות בכלל), כאשר הטוענים מתנגדים לניתוח כזה כיוון שהוא ש"הורג" את היצירה עבורם. החוויה שלי בנוגע לניתוחים מדעיים (ואני כולל כאן את הספרות ומדעי הרוח בכלל יחד עם מדעי הטבע) היא שהם רק מעשירים עבורי את החוויה. לדוגמה, מאז שלמדתי את המשוואות הפיסיקליות שמתארות קשת בענן ההנאה שלי מקשתות רק גברה. כמובן שההנאה מהמשוואות לא מחליפה את ההנאה האסתטית וחווית ההתפעמות שלי כשאני רואה קשת, אך הידע הפיסיקלי מעשיר את החוויה, מאפשר לי לשים לב לדקויות שקודם הייתי עיוור להן, ועצם ההבנה נותן תחושת התעלות מסוימת. (אני יכול להגיד דברים דומים בנוגע לשיעור שהיה לי על יבגני אונייגין, יצירה שנהניתי מאוד בעת הקריאה הראשונה שלה, ונהניתי יותר בקריאה שנייה, אחרי השיעור האמור).

    במילים אחרות, כנראה שלא אוכל להבין את מהות האדם רק על ידי "פירוקו לגורמים", למשל על ידי ביתור גופתו וחקר פעולת איבריו. אך הידע שאקבל מפירוק לגורמים כזה בהחלט מתווסף לשאר הידע שיש לי, כולל החוויות האישיות שלי כאדם, ומעשיר ומעמיק את ההבנה ואת החוויה. המיסתורין שכה חשוב לצ'סטרטון לא נעלם, אלא להיפך — הוא רק מתחדד.

    2. כמי שמתפרנס ממטריאליזם מן הסוג הגרוע ביותר — אני פיסיקאי — אני רוצה לעדכן שלמדנו דבר או שניים מאז שצ'סטרטון כתב את חיבורו, ותפיסותיו בנוגע לקשר בין מטריאליזם, דטרמיניזם, וחופש בחירה מיושנות משהו. ראשית, גם אם האדם עשוי חומר בלבד, חוקי הפיסיקה ששולטים בחומר זה אינם בהכרח דטרמינסטיים: עד כמה שידוע היום, במכניקת הקוונטים יש רכיב הסתברותי (האופי של רכיב הסתברותי זה הוא אחת מהשאלות הפתוחות הגדולות בפיסיקה). זאת ועוד, גם מערכות דטרמינסטיות לחלוטין מתנהגות לרוב באופן שלא ניתן להבחנה באופן פרקטי ממערכות אקראיות. עובדה זו נכונה במיוחד כשעוברים מרמות תיאור מיקרוסקופיות של הטבע לרמות תיאור מקרוסקופיות: אפילו אם התנהגות החלקיקים התת-אטומיים דטרמינסטית לחלוטין, ההתנהגות של תא חי יכולה להיות אקראית לכל דבר ועניין, ובאופן דומה גם אם נדע יום אחד לנבא במדויק את ההתנהגות של כל תא בגוף אין זה אומר כי נוכל לנבא איך הגוף כולו יתפקד. דבר דומה נכון גם בנוגע לרצון חופשי: גם אם חוקי הטבע המיקרוסקופיים דטרמיניסטיים אין זה משנה את העובדה שברמה המאקרוסקופית לאדם יש משהו ש-for all practical purposes לא ניתן להבחנה מרצון חופשי.

  • אריק גלסנר  On יוני 8, 2014 at 7:30 AM

    אורי, תודה רבה על הערותיך המעניינות.

    אינני חלילה אנטי רציונליסט ובוודאי לא אנטי פיסיקאי/ביולוג/כימאי וכו'. מה שהתכוונתי אליו – בשם צ'סטרטון – הינה שהסברת רגשות אנושיים באמצעות המרתם לנוסחאות כימיות (נוירוטרנסמיטר זה או זה במוח וכו') אינן לא נכונות אלא מבטאות המרה לא שלמה. "תרגום" משפת החוויה לשפת הביוכימיה אינו תרגום מלא. משהו חסר בו. כלומר, העיקר עצמו: הלא הוא החוויה. וזו בעיה שמדענים בעצמם ערים לה.

    לגבי השימוש בתיאורית הקוונטים לטיעון אנטי-דטרמיניסטי הרי שזה שימוש לא מספק, כי מי שמאמין בחופש רצון לא מאמין ביכולתו להתנהג ב"אקראיות", אלא בבחירה מודעת בכך או כך. כמה מגדולי הרוח כפרו בחופש הרצון הרבה לפני המדענים המודרניים או בד בבד עמם (שפינוזה, שופנהאואר, ניטשה). כוונתי הייתה רק להצביע על הסכנה שבחשיבה כזו, לא לדון לעומק במידת נכונותה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: