על "אדם בלתי מעשי", של גילברט קית' צ'סטרטון, הוצאת "שלם" (מאנגלית: עודד וולקשטיין)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גילברט קית' צ'סטרטון (1874-1936) הוא דמות חשובה מאד בתולדות הרוח של העולם דובר האנגלית, שאינה ידועה כמעט בארץ. האיש היה פובליציסט וסופר (של ספרי בלשים), שהפובליציסטיקה והספרות שלו נסקו לכלל פילוסופיה מבלי לאבד מהאקטואליות או החיוניות שלהן. הוא היה – בו זמנית – מצדד בדמוקרטיה, שמרן במובן התרבותי של המילה, קתולי מאמין ואנטי-קפיטליסט. זהו שילוב לא שגרתי, בלשון המעטה.

כעת הוציאו לאור בהוצאת "שלם" קובץ ממסותיו (שהתפרסמו בחלקן בעיתונות) בתרגום מצוין של עודד וולקשטיין (עריכה של אסף שגיב). המסות כתובות בנוסח האנגלי בשיאו: שנון ובהיר, ועם זאת הן חריפות ומעמיקות לא פחות מההגות הגרמנית (שהיא, פעמים רבות, המטרה לחיציהן – ניטשה ושפונהאואר, למשל). בחלקן אלה מסות פולמוסיות כשהאויבים האינטלקטואליים של צ'סטרטון הם מגוונים. אמנה כמה מהם: אתאיסטים ומטריאליסטיים, תומכי האימפריה הבריטית (בניגוד לפטריוטים אנגליים) וקוסמופוליטיים, רלטיביסטים, קומוניסטיים מחד גיסא וקפיטליסטיים מאידך גיסא וליברלים שטחיים מתלת גיסא, אנשי מעשה שונאי תיאוריה ופילוסופיה מחד גיסא ואמנים המאמינים בייעודו הנעלה והאינדיווידואליסטי של האמן מאידך גיסא. אבל יש כאן מסות על מגוון עשיר של נושאים: על יתרון המבט הילדי על העולם ("להגנת פולחן התינוקות"), על הצורך בהרחבת סוגי היופי הגופני ("להגנת הדברים הכעורים"), על מעלתם של הנישואין והמונוגמיה ("להגנתם של נדרים פזיזים"), על סגולתם של ספרי בלשים ("להגנתם של סיפורים בלשיים"). עושר הרעיונות ואופן הבעתן היפיפה מצדיק, כשלעצמו, את הקריאה. אבל אני רוצה להתמקד בשטח המצומצם המוקצה לי כאן באחדים ממגוון הרעיונות העשירים שיש כאן שיש להם רלוונטיות מיוחדת ואף דוחקת להווה שלנו.

כאפריטיף לרעיונות הרלוונטיים אציין את התקפתו המרעננת של צ'סטרטון על הבודהיזם, האופנתי כל כך היום. הבודהיזם שאינו מכיר בקיומו ובחשיבות קיומו של היחיד – וחותר להתמוססות כולית – נחות בעיני צ'סטרטון מן הנצרות שמבקשת מאתנו לאהוב את אלוהים בלי לאבד מנבדלותנו. מרעננת היא התקפתו של צ'סטרטון על פולחן ה"יעילות" בפוליטיקה, עוד פרה קדושה וטיפשה של ימינו, התמקדות באמצעים מבלי להגדיר את המטרות, כמו גם התקפתו על פולחן ה"הצלחה", פולחן שאין צורך להכביר מילים עד כמה הוא נטוע עמוק בקרבנו. רעיונותיו של צ'סטרטון המצדדים בחיי קהילה קטנה, חיים שמאלצים אותנו לפגוש אנשים שונים מאיתנו וכך מעשירים את חיינו, תקפים במיוחד בעידן תת-תרבויות הנישה של האינטרנט, בהם אנו נפגשים רק עם הדומים לנו ומאנפרנדים את אלה שלא.

לו היה מתפרסם קובץ המסות הזה בעברית לפני עשר או חמש עשרה שנה הייתי מתמקד באותם רעיונות נהדרים של צ'סטרטון בדבר יתרון הלאום הקטן-יחסית על פני האימפריה או התפיסה הקוסמופוליטית. כאשר רעיונות אופנתיים ושטחיים בדבר ה"גלובליזציה" היו מטבע עובר לסוחר בשוק הרעיונות בשנות התשעים ותחילת האלפיים, הייתה חשיבות עליונה לתזכורת של צ'סטרטון על כך שאת כל האנושות אי אפשר לאהוב באותה מידה שאפשר לאהוב קהילה קטנה יחסית, כמו הלאום. הלאומיות שמצדד בה צ'סטרטון כאן אינה מסתגרת ואינה מיליטנטית, אבל היא כן מעניקה ליחיד תחושת שייכות ואולי אף תחושת עליונות קטנה, נצרכת ולא מזיקה, ממש כמו תחושת הערך העצמי המופרז, הנצרכת אך המוטעה, שיש לרובנו.

אבל ההיסטוריה לא נגמרה, כך הסתבר, והיום התרומה הרלוונטית ביותר של צ'סטרטון נוגעת, לטעמי, בנושא אחר לחלוטין. מדובר בהתקפה החזיתית של צ'סטרטון על המטריאליזם של זמנו ותמונת-האדם שהוא מצייר. מטריאליזם היא התפיסה שאנו עשויים מחומר ומחומר בלבד, שאת בני האדם ניתן להסביר כליל באמצעות הביולוגיה שלהם, ובסופו של דבר באמצעות הכימיה והפיזיקה שלהם (עיין ערך ריצ'רד דוקינס). צ'סטרטון כותב את ביקורתו על הגישה הזו בשיאו של גל מטריאליסטי שנמשך מאמצע המאה ה-19 עד, פחות או יותר, פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מכיוון שאנו מצויים כיום בעיצומו של גל מטריאליסטי חדש, כדאי מאד להתוודע לטיעוניו של צ'סטרטון. כמה מהטיעונים החזקים של צ'סטרטון בקובץ זה נגד המטריאליזם אינם מפריכים אותו ישירות אלא מתמקדים באבדן השפיות שהוא מוביל אליו או מבטא אותו. המטריאליזם אינו משחרר גדול, מהדת למשל, כפי שהוא מציג את עצמו, אומר צ'סטרטון. להיפך. המטריאליזם הוא שעבוד נורא. דבקות אמיתית בהשקפת העולם המטריאליסטית – שממנה נובעת תפיסה דטרמיניסטית, שלפיה, כמו בעולם הטבע, גם בעולם האנושי אין לנו יכולת בחירה – תתרום באופן מכריע לאבדן "התקווה, אומץ הלב, השירה, היוזמה, כל מה שנקרא אנושי" ("הדטרמיניסט מעמיד את תורת הסיבתיות על יסודות ברורים למדיי, ואז מגלה שאינו מסוגל לומר 'אם תואילי' לעוזרת הבית"). כי הרי הכול ממילא אינו תלוי ברצוננו. מחוץ לזאת, המטריאליזם הוא טירוף כי לבני האדם יש צורך במסתורין ובתחושה שהם לא יודעים הכל. הנהרת העולם, או הנהרתו-כביכול, מבטיחים מועקה נפשית ודכדוך ("עם התפוגגות המסתורין בא החולי. האדם הפשוט היה מאז ומתמיד שפוי משום שמאז ומתמיד היה גם מיסטיקן"). אבל צ'סטרטון גם מציג טענה ישירה נגד המטריאליזם. המטריאליזם ש"מפצח" את העולם ומנתח אותו לגורמים ולחלקיקים מחמיץ בדרך את העולם עצמו. מה יכול המטריאליסט, שפיצח את האדם לביוכימיה שלו, לומר על "עמים לוחמים, אמהות גאות, אהבות ראשונות או האימה שמעורר בנו הים"? לפרק תופעות לגורמים פירושו להחמיץ את מהותן ולסלף אותה. ההסבר חובק-כל של המטריאליסט, מעיר צ'סטרטון חובב הפרדוקסים, יוצר בסופו של חשבון עולם זעיר מאד, המשמיט את העיקר.