על "הנפילה", של אלבר קאמי, הוצאת "הספרייה החדשה" (מצרפתית: עמנואל פינטו)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הנפילה" כתוב בז'אנר הספרותי של הווידוי. גיבורו, ז'אן-בטיסט קְלָמַנס, עורך דין פריזאי מצליח לשעבר, מתוודה באוזני בן ארצו אחרי פגישה מקרית בבר אמסטרדמי ערפילי ולח. קאמי מפגין מיומנות נאה בפרישת צד אחד בלבד של הדיאלוג – כלומר ללא תגובות אותו אלמוני שקלמנס מתוודה בפניו. השיחה החד-צדדית חיה ונושמת. אבל העיקר אינו הווירטואוזיות הטכנית, וגם לא כמה וכמה ניסוחים אפוריסטיים מבריקים שפזורים כאן (למשל, על חיסול יהודי הולנד בידי הנאצים: "ניקיון יסודי עשו שם. אני מעריך מאד את הביצוע הקפדני, את הסבלנות השיטתית! מי שאין לו אופי, לפחות צריך שיטה"; ובעניין אחר לחלוטין: "הצלחתי לאהוב בעת ובעונה אחת הן נשים והן צדק, דבר שאינו קל כלל ועיקר"; ועוד באותו עניין: "הגישה שלי לנשים היתה טבעית, נינוחה, פשוטה, כמו שאומרים. לא טיכסתי תחבולות, פרט, אולי, לאותן תחבולות בולטות לעין שהנשים רואות אותן כמחוות הוקרה") – אלא תוכנו של הווידוי. מהו, אם כן, תוכן זה?

נושא המונולוג מתגעגע לפשטות, תכונה שהקיום האנושי זנח מאחוריו: "כשמרבים להרהר בָאדם, מתוך חובה מקצועית או ייעוד, מתגעגעים לפעמים לפרימאטים, להם לפחות אין כוונות נסתרות". את הכפילות האנושית הבעייתית מנסח קלמנס באופן אחר כשהוא מאפיין את הצרפתים כך: "תמיד סברתי שבני ארצנו להוטים רק אחרי שני דברים: אידיאות ומעשי זימה […] יספיק משפט אחד כדי לתאר את האדם המודרני: הוא זִיין וקרא עיתונים". הקופים, לפחות, נמנעים מהחטא הראשון במשפט הראשון ומהשני בשני. קלמנס מספר למאזין על עברו כעורך דין ידוע בפריז, עורך דין כריזמטי, חביב הנשים, אך הנקודה העיקרית: מי שידוע בעיקר בהומניזם שלו, בהיותו "מגן יתומים ואלמנות". אלא שמשהו אירע לו, וזה כבר לב הווידוי. מה אירע? אירעו למעשה כמה דברים. ראשית, קלמנס גילה עד כמה הוא מרוכז בעצמו, עד כמה כל התנהגותו המוסרית ועידונו נובעים מרצון לקבל תשואות, מיהירות: "באותה תקופה הודה לי נהג אחד על עזרה שהושטתי לו, ועניתי שאף-אחד לא היה עושה את זה. רציתי לומר, כמובן, כל אחד". מעבר לזה, קלמנס מגלה בעצמו תכונות תוקפניות בהמיות ("כל אדם אינטליגנטי, מי כמוך יודע, חולם להיות גנגסטר"). ובצד אלה – כלומר, היהירות ותאוות הכבוד; התוקפנות הסמויה – קלמנס מגלה גם עד כמה הוא שברירי בעצם, עד כמה הוא תלוי בחוות הדעת של אחרים עליו. לראייה הוא מביא סיפור שקרה לו במרוצת אותה תקופת התפכחות: והסיפור הוא על אישה שערערה אותו – אותו, חביב הנשים – כשסיפרה בציבור על פעם אחת שלא עמד לו. בכלל, דרך יחסו לנשים התברר לו שאין בו יכולת לאהוב. עוד סיבה לשינוי שחל בחייו, סיבה מרכזית, היא זיכרון שלפתע עלה בראשו של קלמנס באותה תקופה, זיכרון של הקטנת ראש הרת גורל, כאשר שמע אישה קופצת מגשר על הסיין ומתאבדת ביום חורף קר, והוא לא נחלץ לעזרתה.

ההקשר ההיסטורי הכללי של הנובלה (1956) פשוט להבנה, אם כי, כמובן, לא פשוט לעיכול: הזוועה הנאצית, האכזבה המרה מהקומוניזם, ההכרה (של קאמי) שהדמוקרטיות הליברליות הבנויות על אגואיזם, תחרות, כאוס חברתי ותאוות בצע ("החמדנות, שהחליפה בחברה שלנו את השאפתנות") – הן צורות המשטר האנושיות ביותר. בקיצור: מפח נפש מהאדם.

ובחזרה למקרה הפרטי: סיבות שונות, אם כך, הביאו את קלמנס לנטוש את מעמדו ומקצועו ולהגר לאמסטרדם, "לקצה היבשת", ולהפוך ל"שופט-מתוודה", כלומר מי שמכיר בחולשותיו, מי שמכיר באשמה האנושית הבסיסית ("מתוודה") – אך חש עצמו נעלה משום כך ("שופט").

הבעיה היא שלא ברור עד תום אם החלוקה האנליטית של הסיבות השונות לתמורה הרוחנית שחלה בו – חלוקה שניסיתי באופן ראשוני להציגה לעיל – ברורה לקלמנס (או אף לקאמי) עצמו. נכון, מונולוג של דמות (ואף סופר שכותב אותה) אינו מחויב לניסוח אנליטי לוגי, אבל יש מעט טעם לפגם בתחושה שיש כאן ערבוביה לא מובחנת לחלוטין של סיבות לתמורה הרוחנית. אבל יותר מהערבוביה הציקו לי חלק מהסיבות עצמן. למשל, ההכרה בכך שבכל אדם יש חיה – זו הרי הכרה לא כל כך מרעישה. ואילו הסיפור על אי הצלת המתאבדת הפריזאית גס מדי, בטח בהשוואה לכמה מההסברים האחרים להתעוררות הרוחנית של קלמנס. ואילו הדיון של קלמנס על רגש האשמה האנושי הכללי – שהוא הכיר בו לפתע ותרם את תרומתו לתמורה הרוחנית – הוא נוצרי מדי לטעמי היהודי. בפרפרזה על וודי אלן שטען כי "אנחנו יהודים – אנחנו לא מאמינים בגן עדן", אומר ש"אנחנו יהודים – אנחנו לא מאמינים באשמה כללית ומופשטת, אם כי אנחנו בהחלט מאמינים – ואף מומחים – באשמה ספציפית, כלפי הורים או ילדים, למשל".

ולמרות זאת זו יצירה מרשימה (שמתורגמת גם היטב): זאת כי חלק מהסיבות לתמורה הרוחנית של קלמנס הן אכן מעניינות (למשל: הפגיעה ביהירותו של הנרקיסיסט הטווסי, מי שמבין לפתע עד כמה חוות דעת הזולת חשובה לו; או האמירה החדה וחלקה שהוא לא בחר בדרך הפריצות – בתקופה מסוימת היא ניחמה אותו מהמשבר – לא מסיבה סופיסטית או פילוסופית כלשהי, אלא, חד וחלק, כי בריאותו התערערה מלילות האלכוהול והסקס). אלו מצטרפות למיומנות הטכנית המרשימה שמתגלה במסירת הסיפור ולאפוריזמים הקולעים שפזורים כאן – שהוזכרו לעיל. וכל זה מתחבר לעוד יסוד חשוב: החום האנושי שקורן מהיצירה ואולי מכל מה שקאמי כתב. קאמי הוא הברנר של הצרפתים (ביושרו ובכנותו, בהומניות שלו, בהתמודדות עם מה שלמד מניטשה ודוסטוייבסקי, בשנאת האידיאולוגיות המסודרות ועוד); כמדומה, מעט פחות מתוחכם מברנר שלנו – אבל לא פחות בוער וחם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • josef  On דצמבר 15, 2014 at 7:11 AM

    תודה! הוספתי לרשימת הקריאה.
    מן הסתם לא רבים ישימו לב למשחק המילים בחתימה – ברנר=בוער.

  • סימון שול  On פברואר 25, 2015 at 3:20 PM

    נו, באמת. העדר החלוקה האנליטית לסיבות לתמורה הרוחנית שחל בקלמאנס? אבל הרי זה כל העניין אצל קאמי ובפילוסופיית האבסורד, וזה אך נפלא שהוא מצליח ליצור את הערפל הזה גם בספרות שלו. גם אצל מרסו בהזר אין סיבות, ואין סיבה אחת שניתן לשים עליה את האצבע אפילו כשמדובר במעשה של רצח. דווקא בעקבות ניטשה שהזכרת, ה"עצמי" חומק מהיכולת לצמצם אותו להמשגה "אנליטית" או סיבתית. ולגבי רגש האשמה הכללית, שאינו מתאים לטעמך היהודי – נו באמת2, קרא את בובר על אשמת הישות, האשמה האקזיסטנציאליסטית. הרי זה בדיוק זה. בקיצור, (האם) יש גבול לזחיחות.

  • אריק גלסנר  On פברואר 25, 2015 at 3:39 PM

    תודה על השיעור בענווה 🙂
    הטיעון הראשון שלך אינו רלוונטי. אין דין "הזר" כדין "הנפילה". ב"הזר" אכן עומד קאמי על אי הברירות של המניעים של מרסו. אך ב"הנפילה" קלמאנס עצמו מנסה גם מנסה להסביר לנו את התמורות לשינוי בעולמו הרוחני. כך שאני שופט את הספר על פי הקריטריונים שלו, על פי ניסיונו-הוא להעניק ביאור למניעיו של קלמאנס.

    לגבי הערתך השנייה: בהזדמנות ודאי שראוי שאקרא את בובר, אבל זה לא מוכיח שהאשמה האקזיסטנציאליסטית אינה כרוכה בתיאולוגיה הנוצרית. ייתכן שאני שוגה, אבל אין זו הוכחה. בכל אופן באקזיסטנציאליזם היהודי-עברי (גנסין, ברנר, אפילו פנחס שדה של החיים כמשל) אני לא מכיר אשמה כזו, ויש לנו אקזיסטנציאליסטים ברוך השם.

  • supermewannabe  On מרץ 1, 2015 at 10:08 PM

    ואיך אפשר בלי להזכיר את ההצגה "הנפילה" בביצוע ניקו ניתאי שחוגגת 40 שנים על הבמה ומופיעה בתיאטרון קרוב שמייסודו?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: