פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
גם לנו יש תרבות-נגד מקורית וברסלב שמה. וכמו שההיפים האמריקאים בשנות הששים, במחאתם נגד החברה הטכנוקרטית, חסרת הרגש והחומרנית, שאבו השראה מגדולי השירה הרומנטית האנגלית של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, כך יכולה תרבות הנגד שלנו לשאוב השראה מר' נחמן מברסלב (1772-1810), שחי בדיוק באותה תקופה של ויליאם בלייק, וורדסוורת' וקולרידג'. אבל מה פי שח?! היא הרי כבר עושה זאת!
ניקח לדוגמה את הסיפור "מעשה מבעל תפילה" שמופיע בקובץ שלפנינו. הסיפור מציג ממלכה גרוטסקית שהממון הוא לה אלוהות. העשירים ביותר נחשבים שם כאלוהות. הבינוניים כבני אדם. ואילו העניים יחסית, המשתוקקים וסוגדים כמו כל בני המדינה לממון, נחשבים לחיות. בני המדינה הזו גם מקריבים קרבנות אדם לבעלי הממון הגדול שנחשבים אצלם כאלוהות כנ"ל (אם להשתמש בביטוי שגור בסיפורים האלה – "כנ"ל"). ר' נחמן בסיפורו זה מגיע לכמה פסגות של הומור אבסורדי בתארו את בני המדינה תאבת הבצע. למשל, משלחת חשובה ששולחת המדינה הנ"ל מסתכנת באי הגעה ליעדה כיוון שכל אימת שפוגשים חברי המשלחת בדרכם בעושר מופלג הם ממהרים להעלות את עצמם לקרבן לפניו, כך שחברי המשלחת מסתכנים שיכלו בזה אחר זה טרם תושלם שליחותם. ר' נחמן גם מטרים/מאשר את ההבחנה הפרוידיאנית המזהירה על כך שתאוות בצע היא אנלית בטיבה וקשורה ביחס של האדם לצואה: "שהרגישו גודל הסירחון של הממון שהוא מסריח כמו צואה ממש".
בסיפור אחר, שמציג חוש הומור גאוני, "מעשה מחכם ותם", ננעצים חציו של איש תנועת הרומנטיקה היהודית, היא תנועת החסידות, ר' נחמן, לא בתאוות הבצע הפעם אלא באמביציוזיות חסרת מצרים ובאמונה קנאית ברציונליות. שני החברים שבלב הסיפור גדלו ביחד עד שנפרדו כשאחד הפך ל"חכם" והתקדם בעולם ואילו האחר נשאר "תם" בעיירתם. אלא שר' נחמן מדגים איך "החכם" אינו מוצא מנוח לנפשו כיוון שתמיד הוא רוצה יותר ואילו ה"תם" דווקא נהנה מחייו: "והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תן [השיבוש במקור] לי לאכול; והיתה נותנת לו חתיכת לחם, ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרוטב עם הקטנית; והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם, ואכל, והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרוטב הזה. וכן היה מצוה לתן לו חתיכת הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה, ושיבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה". לפסגה של גאונות קומית מגיע ר' נחמן כשהוא מתאר איך ה"חכם" הופך לנוירוטי שאינו יכול ליהנות מדבר בגלל הפרפקציוניזם שלו: "רק ששגה [החכם פעם אחת] בדבר אחד שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו [החכם בעצמו] […] והיו לו להחכם ייסורים גדולים מן השגיאה; הלא עד היכן מגיע [השיבוש במקור] חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה?".
שני הסיפורים שמהם לקוחות הדוגמאות הללו כלולים היו ב"ספר סיפורי מעשיות" של ר' נחמן שראה אור מעט לאחר מותו, ב-1815, באוסטרהא שבאוקראינה. הספר, בן שלוש עשרה המעשיות, היה בעל תפקיד חשוב מאד בייסודה של הספרות העברית המודרנית. קודם כל בהתנגדות שהוא עורר בקרב המשכילים, התנגדות שהביאה ליצירת אחד מספרי ההשכלה העברית החשובים ביותר, "מגלה טמירין", של יוסף פרל (שראה אור במהדורה מדעית לאחרונה ב"מוסד ביאליק"), שנכתבה כסאטירה על יצירת ר' נחמן, אבל בהמשך – בדורם של י"ל פרץ, ברדיצ'בסקי, מרטין בובר ואחריהם עגנון – בפרוץ הגל הניאו-חסידי של מפנה המאה העשרים – השפיעה יצירתו של ר' נחמן באופן פוזיטיבי ולא על דרך השלילה. שלוש עשרה המעשיות מופיעות בקובץ הזה אבל פרופסור צבי מרק, עורכו של הקובץ, עשה כאן מלאכת ליקוט, מחקר, קונטקסטואליזציה והנהרה (בעיקר שני הראשונים) מרשימה ביותר, כשאסף אל הספר הדשן הזה את כל סיפורי ר' נחמן מכל הכתבים של החסידות המיוחדת הזו.
לא תמיד הסיפורים קולעים לטעם המודרני, שמתייחד, למשל, בכך שהרובד האלגורי של חלקם (שמתפרשים לחסידי ר' נחמן לפי רעיונות מדרשיים, קבליים וחסידיים) אינו מדבר אליו. אבל עדיין רבות רבות פניני החוכמה והדמיון העז שיש כאן. במקום המועט הקצוב לי בזה אני רוצה להדגיש עוד תו אחד מרכזי ביצירת ר' נחמן, שגם מסביר את סוד המשיכה של הגותו עד ימינו אלה. הסיפורים בעלי סגולה ליצור קרבה אינטימית מאד עם הקורא אותם, מזרימים ומזריקים מתיקות אמת לנפשו. הם עושים זאת הן בגילויי עדינות מופלגת שיש בהם, הן בפרשם את חיי הנפש הסוערים והפגיעים של ר' נחמן עצמו ובשיתוף הקורא בהם, והן, וזה תו חשוב מאד, בהציגם גופניות ארצית גדולה מאד. אביא כמה דוגמאות לתו האחרון. בסיפור "מעשה מביטחון" מועלה על נס לא תלמיד חכם או ירא שמים גדול אלא אדם עני אך חסר דאגות: "וקדרה עם משקה עומד לפניו והמשקה היה יין, ומאכלים עומדים לפניו והוא שמח מאד". בהערה במקום אחר ממשיל ר' נחמן את תורתו שלו ל"יין הונגרי" שנחשב משובח. בחלום, עליו מספר ר' נחמן, הוא בכה בכי גדול עד כדי כך שסוליות נעליו שנרטבו מדמעותיו השמיעו קולות יניקה. בסיפור קצרצר אחר ממחיש צדיק שעומד להיפטר מהעולם הזה את נצחונו על הבליו באופן הפלסטי הבא: "ואמר בשמחה בזה הלשון: 'איבער גישפרינגין [=דילגתי ביידיש],', כלומר שהיה בשמחה גדולה על שקפץ ודילג על העולם הזה והבליו".
מבקר חופשי 
תגובות
שאלה מעניינת היא שפת הכתיבה של הסיפורים. למיטב ידיעתי, הסיפורים סופרו מפי הרבי ביידיש ותורגמו בידי תלמידיו לעברית. בספר סיפורי המעשיות עצמו (באופן די חריג ככל שידוע לי) הדפים מחולקים לשניים – בחלק העליון עברית ובתחתון יידיש. האם יש התייחסות לנקודה זו בספר?
(להלן קישור מקוון לסריקת הספר בספריה הלאומית:
http://rosetta.nli.org.il/delivery/DeliveryManagerServlet?change_lng=&dps_custom_att_1=staff&dps_pid=IE13203585 )
נושא בהחלט חשוב. אם אינני טועה, העורך בהקדמתו מציין שהסיפורים סופרו במקור ביידיש והעלאתם על הכתב בידי רבי נתן, תלמידו של ר' נחמן, אכן הייתה כפולה, בעברית וביידיש. אבל זה באשר ל"ספר המעשיות", שמכיל חטיבה מרכזית בספר דנן אבל לא את כולה. אשתדל לעיין שוב במבוא ולראות מה נכתב שם.
במבוא בעמ' 57, ההשערה היא שבספר סיפורי מעשיות היו 3 שלבים. 1) סיפור הסיפור ביידיש על ידי ר' נחמן. 2) העלאה על הכתב בעברית על ידי ר' נתן (מפי דברים ששמע מר' נחמן עצמו או מר' נפתלי, ששמע מר' נחמן כשר' נתן לא היה אצלו). 3) תרגום מעברית ליידיש, בעקבות בקשת ר' נחמן.
בנוגע לידיש, ההבדלים בין היידיש לעברית קשורים לתוספות הסבר בסוגריים, שהוסיף ר' נתן, אבל אינם יוצרים שינוי בעלילה או בתוכן.