על "אישוליים", של אלי שמואלי, הוצאת "פרדס" (286 עמ')

פורסם לראשונה ובשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

נסו לא להחמיץ את הספר הצורב והחזק הזה. זו ספרות. כך זה נראה. חי ובוטה וכואב ומתנועע ושוב חי. זהו רומן שהנו נצר לשושלת העברית הגדולה של גבריות שרוטה, אולי התופעה המובהקת ביותר במסורת הספרותית שלנו. שלושת קודקודיה הגדולים של המסורת הם ברנר, חנוך לוין ויעקב שבתאי (ובפריפריה של המסורת מצויים ברדיצ'בסקי, שופמן, גנסין; ועוד יותר בפריפריה: יזהר, שדה, עוז, קנז ועוד). זו מסורת של גברים שמרגישים לא אהובים על המין הנשי – "גבר לא אהוב אחד ושמו גבר'ל" (לוין); "ריח רע יוצא מפי, לאישה לא נשקתי מימיי" (ברנר); גולדמן שלא מאמין שאישה יכולה לאהוב אותו (שבתאי) – ומעניין עד מאד מדוע התרבות שלנו הוציאה מתוכה גדולי ספרות שזו חוויית התשתית שלהם. גם דיכוי הגוף הגברי בתרבות הגלותית וגם, ההיפך, הערצת הגוף הגברי הלוחם והחלוץ בתרבות העברית החדשה, תרמו לכך (ולכן מצבו של הגבר היהודי הפגיע בתרבות העברית מסובך יותר מעמיתו, בתרבות היהודית אמריקאית, כמו פורטנוי של פיליפ רות, למשל).

הגיבור כאן, המספר את סיפורו בגוף ראשון, הוא יהושוע. יהושוע הוא צעיר ירושלמי חסר אמצעים שעובד בעבודת דחק בדואר, שם הוא הוצב בידי חברת כוח אדם. יהושוע נפלט מהצבא ואחר כך הפסיק את לימודי הפילוסופיה שלו וחי במחסן ירושלמי עלוב. הוא בתול שנטרף מתשוקה אך לא מצליח לשכב עם בחורה. הוא לא מספיק אטרקטיבי להרגשתו, לא מספיק מוצלח, לא מספיק נורמלי. יש כאן תיאורים עזים ביותר של התשוקה הגברית הלא נמלאת, של העולם השטני שבו יש כאלה שזוכים ויש כאלה שלא זוכים בתענוג הבסיסי כביכול של המין. עולם שדי שבו נוסע יהושע עד חיפה על מנת להידחות בידי בחורה שגם הוא אינו משתוקק אליה ביותר, שבו פורקן חלקי מושג באמצעות מפגש עם בחורה נכה שמוליכה אותו שולל (הנואשות למין אינה רק מנת חלקם של הגברים), שבו הוא נוסע לסיני על מנת להידחות בידי תיירות מגניבות. זירת החיפושים והתעייה והייאוש היא הזירה הירושלמית. זו עיר של עוני ועליבות, שמתוארים כאן באופן רב רושם, גיהינום של כיעור שהבזקי יופי לא מושג מכתימים אותו פה ושם, עיר שהאופיום הלאומני ששואפים תושביה נועד לעזור להם לערפל מעט את מודעותם לעליבותם. זו עיר שבה פריצתה של מלחמה היא התקווה היחידה של היהושוע-ים שלה לקצת תשומת לב נשית, כיוון שהגברים מצויים בחזית.

שמואלי מצליח לא ליפול בפח הממתין לספרות "דכאונית" והוא פח הדריכה במקום. הגיבור שלו יודע וחוזר ונוכח לדעת שאין הרבה תקווה ליציאה מהמצב בו הוא נתון. אבל הסופר לא חובק ידיים ולא דורך במקום לרגע. הוא מניע את העלילה והגיבור במיומנות הלאה וקדימה וכך נוצרת דהירת פרוזה מיוחדת במינה, דהרה שמתארת היתקעות במקום אחד. הפעלתנות של העלילה גם תורמת להצלחה המיוחדת במינה בסוג כזה של כתיבה: היעדר תחושה של רחמים עצמיים, למרות שאלה כביכול הנושא של הרומן. עוד תורמת לניטרול תחושת הרחמים העצמיים יכולת ההתבוננות של הגיבור (והסופר שעומד מאחוריו) בעליבותם של אנשים אחרים. הוא לא מביט רק פנימה. יש במבט שלו אכזריות וחמלה. ועם זאת, יש בגיבור גם צד לא סוציאלי, דבר שמבחין בינו לבין גיבוריו של ברנר, למשל, שיש להם סופר-אגו אימתני. מדי פעם, כמו אצל כמה מהכותבים במסורת הזו, מנסה יהושוע להבין מדוע המר כך גורלו. מה, מה הופך אותו לשונה, לדחוי, למי שמצוי בצד המפסיד של החיים. האם זה משהו שקרה לו? האם זה משהו שהוא הנו? יש כמה הבלחות קצרות מהאוטוביוגרפיה שלו שתורמות להסבר אפשרי (אם דיכאונית). אבל הפתרון לא מוצע ברומן. ואני חושב שטוב שכך (ישנם כמה הסברים אפשריים מתחום הנפש ומתחומים אחרים).

זו יצירה שמלכדת בוטות בפיוט, פיוט חי, לא קישוטי, לא צעצועי. יהושוע כותב לעצמו רשמים בפנקס (אולי אף ברמז מודע לגיבור "בחורף" של ברנר, שבפתיחה המפורסמת כותב: "עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ'חיי' – 'חיי' – במרכאות כפולות: עתיד והווה הלא אין לי; נשאר רק העבר"). אם לדלג מהגיבור הכותב אל הכותב הכותב את הגיבור, הרי ש"אישוליים" מדגים איך בידיו של כותב מוכשר, שנמנע מהתקרבנות ומדריכה במקום, הופך הכאב לחומר הגלם הספרותי החזק ביותר.

ואגב, אולי אין זה מקרה שהרומן הזה יצא בהוצאה קטנה יחסית. אני מוטרד בעת האחרונה מהצטברות העדויות על כך שכמה מהיצירות העבריות המעניינות ביותר של השנים האחרונות לא רואות אור בהוצאות המרכזיות והחשובות שלנו. שלושה ספרים טובים עד טובים מאד שראו אור בשנים האחרונות – "שיר של יום" של יובל יבנה, "חזרה" של יואב בר-חיים והספר שלפנינו – טובים ממרבית הספרים העבריים האחרים שקראתי בשנים האחרונות, יצאו לאור בהוצאות קטנות ולא זכו לחשיפה ראויה.