אחרי עשרים שנה, אני חוזר וקורא ב"התגנבות יחידים" (למיטב זכרוני, עד גיל 25 קראתיו פעמיים ומאז לא עוד).
הקריאה החוזרת הזו הינה מאורע בעל חשיבות ומרגש בשבילי, כי הרומן הזה הוא אחד מקומץ היצירות שעיצב את תפיסת הספרות הבסיסית שלי (ביחד עם יצירות ברנר, גנסין, שופמן, שבתאי, טולסטוי ודוסטויבסקי, ומאוחר יותר פרוסט).
האם אחזור ואתפעל? האם אתאכזב?
לשמחתי הרבה, אני חוזר ומתפעל. אמנם בקריאה הזו – בניגוד לקודמותיה – אני מודע להשפעה הגדולה של פרוסט על קנז (בניתוח דק של תחושות נפשיות, בהשתהות על הניתוח הזה), אבל הרגש של ההתפעמות, מלווה ברגש שאינו מציק כמו "קנאה" אך גם לא לא-מציק בכלל כמו "קבלת השראה", קיים שם.
"יצירת מופת" – כפי שכתבתי כאן לא מזמן – ממלאת את לבי שמחה. על היכולת להגביה-עוף, להעפיל מעל לפני השטח, החלישה על – , הלכידה בפלצור-מילים, של דבר-מה במציאות. גם רגש של יראת-כבוד יש במפגש הזה עם "יצירת מופת". ו"יצירת מופת" גם ממלאת את לבי בקצת חוסר מנוחה…
ושוב, כמו לפני עשרים שנה, שיא ההתפעמות (עד כה, אני באמצע) נובע מתיאור קורותיו של אבנר גבאי – המזרחי שמתרועע עם האשכנזים הירושלמים – בחופשת ראש השנה.
מעברי הנפש של התיאור כאן מסחררים במהירות תחלופתם ובדקותם. והנושאים של קנז הם החשובים ביותר (כי מה שאנו מכנים "כישרון ספרותי" נוגע גם לבחירת הנושאים, לעיסוק בנושאים בעלי ערך).
יש דבר מה מרגיע ביציבות הזו של הטעם שמתגלה בהתפעלות ממה שהתפעלנו ממנו בעבר הרחוק.
ועם זאת, אני קורא על אבנר במעט ריחוק, לא כמו בגיל עשרים וחמש. אבנר בן השמונה עשרה ניצב לפני ההחלטות המכריעות בחיים – זה חלק ניכר מהאינטנסיביות של הדמות שלו: התקווה, הכמיהה, אימת ההחמצה – ואילו אני, כמדומה, בגיל ארבעים וחמש, נמצא אחרי ההחלטות המכריעות האלה…
תורמת לקריאה העובדה שאני קורא את הספר באותו מועד בשנה בו הוא מתרחש; ובכלל התקופה הזו, הגאונות של מיקום ראש השנה היהודי בתחילת הסתיו, עם רוחות חשבון הנפש שמנשבות בו.
אכן, אני עומד על דעתי ש"התגנבות יחידים" הוא אחד מחמשת הרומנים הגדולים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (בצד "זכרון דברים", "בית למר ביזוואז", "מחברת הזהב" ו"מתנת המבולדט").
מבקר חופשי 
תגובות
עוררת בי חשק לקרוא אותו שוב. גם רשימת הרומנים הגדולים שלך לתקופה זו מעניינת. כלומר, התמהיל שלה.
את 'התגנבות יחידים' קראתי לפני כמה שנים בפעם הראשונה ולא התחברתי, אולי בעקבות פער תרבותי (עולה חדשה שלא חוותה טירונות). מעולם לא חוויתי קריאת ספר לפי התקופה בשנה המתוארת בו, זו יכולה להיות חוויה מעניינת. האם יש ספר נוסף שתוכל להמליץ כי ניתן להשליך עליו תזמון שכזה?
לצערי ניסיוני לקרוא את הספר כשל. אולי בשל הצבא והטירונות בסיפור, חשתי באטימות ל 'רוח גדולה באה ' – לכתוב על צבא ובכלל, דווקא בתק' שהספר נכתב, בלי מודעות לשינוי הענק שמתרחש מול העיניים.. סבל אנושי של הפרט חשוב מאוד וראוי לספר, אבל אם דווקא בתקופת מהפך אדיר של האנשים פה, אתה לא רואה אותו, לדעתי זו לא ספרות גדולה. אפילו מפריעות העיניים העצומות שמתעקשות על שלהן הקטן – עם כול חשיבותו ההומנית – בלי יכולת לראות בגדול.
תודה רבה על תגובותיכן.
קומורבי – אני מנסה לחשוב על עוד ספר בסגנון. כמובן, כל אביב חדש מזכיר לי את הפתיחה הגדולה של "התחייה" של טולסטוי.
דבורה, אני חושב שעם כל האקזיסטנציאליזם של קנז ואף המיזנטרופיות, יש בו אהדה גם לדמויות "ציוניות" כמו הדמות של אלון בספר, ובכלל מבנה העומק של הרומן הזה מיטלטל בין רצון להיות יחיד מובדל מהכלל לבין רצון להתמזג בזולת, כולל התמזגות בלאום.
ספר נהדר. מאוד נהניתי ממנו. יש בו מעין שקט פנימי על אף שאירועים סוערים מתרחשים בו, וצניעות אשר די נדירה במקומתינו.
גם העיבוד הקולנועי משנת 2010 של דובר קוסאשווילי מצוין. איכשהו עבר תחת הרדאר. אנדרייטט להכעיס.
מודה על תשובתך. ידוע שיוצרים רבים ( אולי כולם?) מיטלטלים בין הרצון ללבד והסתגרות, לבין הצורך להתחבר – שמאוד עמוק בבני אדם. וודאי זה ישנו כאן (לא שרדתי את הספר כדי לאבחן בעצמי, לכן תודה שהסברת). אבל התכוונתי למשהו אחר. ליכולת לראות ולבטא שכאן מתרחש דבר שלא היה כמוהו. ואולי החסך מתלבש בייחודיות המופלאה של הספר – שאיננה. כמו שניים שהם אחד.
טרקבאקים
[…] 3. התגנבות יחידים של יהושע קנז הוא אחד הספרים האהובים עלי בעברית אי פעם. אריק גלסנר חזר וקרא בו והעיר כמה הערות מחכימות. […]