על "איגרת על ה'הומניזם'", של מרטין היידגר, בהוצאת "מאגנס" (תרגום והערות: דרור פימנטל, 94 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

קורה דבר מה מוזר ואקוטי בעידן שלנו, שלא נותנים עליו את הדעת. ה"הומניזם" – אותה תפיסה על ייחוד האדם בקוסמוס ולפיכך על חובת הכבוד והחיבה לאדם – היה במשך מאות שנים, מאז הרנסנס, דגלה של החילוניות. מול הדת, שהכפיפה את האדם לאל, שטענה כי יצרו רע מנעוריו וכי כולו חטא ופגם, ביקש ה"ההומניזם", כמאמר הקלישאה, "להציב את האדם במרכז". המהפכה המדעית, שהחלה במרץ במאה ה-17, אוששה את ה"הומניזם" הזה בהדגימה את ההישגים המופלאים של החיה האנושית, את יכולתה הגוברת והולכת להבין את הטבע ולהשתמש בו לצרכיה.

אלא שבעשורים האחרונים (וזה תהליך שהתחיל עוד במאה ה-19, עם הופעת "מוצא המינים" של דארווין ב-1859, שעל האירוע הזה אומרת אחת הדמויות ב"שדים" של דוסטוייבסקי כי תולדות האנושות נחלקים לשניים: מהקוף עד לגילוי של האדם שמוצאו מהקוף – ואז כל הדרך בחזרה לקוף) דווקא המדע, או פרשנות-המדע, הפך להיות אנטי-הומניסטי. האדם הוא חלק מהטבע, חיה ככל החיות, שאת התנהגויותיה ניתן להסביר באמצעות האבולוציה, וגם התודעה האנושית, המעוז האחרון של המסתורין בעולם, עומדת כביכול לפני פיצוח. הלך הרוח הזה זכה לאחרונה לכינוי האופנתי "פוסט-הומניזם" כי הוא בדיוק זה: השקפת עולם שמערערת על הטענה של האדם על ייחודו בטבע. אלא שה"פוסט" או ה"אנטי" "הומניזם" הזה בא הפעם מכיוון המדע ולא מכיוון הדת. כדוגמה מובהקת של ה"פוסט-הומניזם" הזה ניתן להביא את יובל נוח הררי שרואה באדם אלגוריתם מורכב ותו לא, אלגוריתם שאנו קרבים לפיצוחו, ולפיכך קרבים לריסוק ה"הומניזם". ובלי קשר לנכונות התפיסה הזו, הרי שההתקבלות המרשימה של התזה של הררי היא דוגמה נוספת לאהבה שמרעיפים הבריות על מי שמבזה אותם ("האמת כואבת"). כך שאנו מצויים במצב מוזר, בו מי שעדיין מעוניין בשימור תפיסת העולם ה"הומניסטית", ואני מדבר על אתיאיסטים גמורים, חש דווקא קירבה להשקפת העולם הדתית, ובייחוד למושג "הנשמה" הדתי, שמשמר בתוכו את המסתורין והייחוד של החיה האנושית בעולם הטבע.

לכן נמשכתי לקריאת "איגרת על ה'הומניזם'" של מרטין היידגר מ-1946, כמו גם לקריאה חוזרת בהרצאה "האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם" של ז'אן-פול סארטר מ-1945, שה"איגרת" של היידגר היא תשובה לה. ולכן – כלומר בגלל העניין האקטואלי הבוער – אני ממליץ לקחת משני הטקסטים האלה לא את מה שנראה לסארטר ולהיידגר חשוב בזמנם, לא את כל הדקויות הפדנטיות שעניינו אותם, אלא את מה שיש בו חשיבות לזמננו.

להיידגר חשוב בטקסט הזה להבחין את עצמו מסארטר. האדם, ראשית, אינו במרכז, כמו שסבור סארטר, האדם הוא רק כלי לחשיפת מה שהיידגר מכנה ה"הוויה". ה"הוויה", מושג מעט מעורפל, היא, אפשר לומר, המציאות כפי שהיא, בלי שאנחנו מתייחסים אליה באופן אינסטרומנטלי. שנית, היידגר גם אינו אוהב את הדגש ששם סארטר על הפעולה, בניגוד למחשבה. סארטר טען שהאדם מוגדר לפי הכרעותיו הקונקרטיות בעולם (להוליד ילדים או לא להוליד ילדים, זו אחת מדוגמאותיו של סארטר). לפיכך, לפי סארטר, המעורבות הפוליטית (שהינה מעשה בעולם) היא בעלת חשיבות רבה. היידגר, לעומתו, הוא פילוסוף יותר מסורתי, במובן זה שהוא מייחס ערך רב יותר למחשבה ובעיקר לשפה שמבטאת את המחשבה. היידגר גם מתעצבן שסארטר כינה אותו אקזיסטנציאליסט חילוני. בנוסף, הטקסט הזה, באופן גלוי וסמוי, הוא גם כתב הצטדקות על התנהגותו המחפירה של היידגר בזמן השלטון הנאצי. הוא מנסה להראות שאמנם הוא אנטי הומניסט במובן של מי שמציב את האדם במרכז, במובן של סארטר (לסארטר עצמו יש דקויות בעניין הזה), אבל הוא בהחלט לא בעד הברבריות והאכזריות.

אבל כל זה, כאמור, לא נראה לי מעניין או חשוב כיום. הווג'אראס שהיידגר עושה מהמושג המרכזי שלו, ה"הוויה", למי שאינו היידגריאני (ואני חושש שאינני כזה), נראה מוגזם. הסגנון שלו מנופח לפרקים: היידגר הוא לא אחד שמסתפק בלהתייחס לעצמו בגוף שלישי, הוא מתייחס אל עצמו בגוף שלישי כולל ומופשט: "המחשבה" (כשהיידגר מדבר על "המחשבה" הוא מדבר תדיר על הפילוסופיה שלו). האפולוגטיקה הסמויה והגלויה היא עניין מקומי ופרטי. ההתייחסות של היידגר למרקסיזם (כמו גם של סארטר) גם היא תקופתית ברוחה, בתקופה שהצבא האדום ניצב בלב גרמניה והמלחמה הקרה עושה את צעדיה הראשונים.

כל זה לא משנה בעיניי. מה שחשוב ורלוונטי באמת בתפיסה של היידגר – ובכך הוא לא חולק על סארטר! – הוא תפיסת האדם כדבר-מה ייחודי בטבע. רק דרך האדם, לפי היידגר, יכולה להגיע למודעות אותה "הוויה". האינטואיציה הבסיסית של היידגר על האדם כדבר מה שחורג מהקיום ומהטבע היא החשובה.

בקיצור, אני מציע לקחת מהפולמוס בין היידגר לסארטר לא את הפולמוס עצמו, אלא דווקא את ההתאמצות של שניהם כאחד להגדיר את האדם בהגדרה שמשיבה לו את כבודו העצמי. כפי שסארטר כותב: "תורתנו בלבד מתיישבת עם כבוד האדם, והיא היחידה שאינה הופכת את האדם לאובייקט. כל הגישה המטריאליסטית מתייחסת לכל אדם כלאובייקט; כלומר, כאל מערכת תגובות שנקבעו מראש, שאינו שונות כלל משורת התכונות והתופעות שמהן מורכבים שולחן, כיסא או אבן. אנו רוצים לכונן את ממלכת האדם כדפוס ערכים שונה מן העולם החומרי".

זו נראית לי אחת המשימות הפילוסופיות הדחופות ביותר של העידן שלנו.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מֹ  ביום אוקטובר 4, 2018 בשעה 10:26 AM

    מה שחשוב ורלוונטי באמת – לעניות דעתי

  • מֹ  ביום אוקטובר 4, 2018 בשעה 10:32 AM

    מה שחשוב ורלוונטי באמת -לעניות דעתי- הוא שהאדם, בין אם הוא תופס עצמו כיצור היחיד שנברא בצלם האל ובעל נשמה , ובין אם הוא מעמיד עצמו במרכז כ"הומניסט" חילוני, רואה לעצמו זכות להשחית ולהחריב את העולם שמסביבו לצורך מילוי גחמותיו הנרקסיסטיות. מבחינת העולם כל היתר, במחילה, הוא פילפולי רציונאליזציה.

  • אריק גלסנר  ביום אוקטובר 4, 2018 בשעה 10:45 AM

    טוב, נו, אני כתבתי בדיוק נגד הגישה הזו של שנאה-עצמית ומזוכיזם של האנושות. האדם, כמו שאמרו חז"ל על עם ישראל, משול לעפר ומשול לכוכבים, הוא יורד עד עפר אבל מסוגל להגביה עד לכוכבים. אפשר וצריך ללמד את האדם ענווה בלי להשפיל את כבודו ולעוללו בעפר.

    • מֹ  ביום אוקטובר 4, 2018 בשעה 11:08 AM

      קראתי מה שכתבת על השנאה העצמית. זה מזכיר את הטיעונים נגד ה"שמאלנים". לא מבין למה החלפת התפיסה של "נזר הבריאה" בהבנה חדשה של מקומנו, השתייכותנו ואחריותנו בעולם נראית לך כהשפלת הכבוד האנושי.

  • carmelal1  ביום אוקטובר 17, 2018 בשעה 6:01 PM

    נאה דרשת, אם יותר לי לומר. כלומר, חידדת והגברת את סקרנותי לשוב אל סארטר
    במידה רבה של אי נחת שלי מיצירתו הספרותית, ולשוב ממרחק עוד יותר גדול בזמן
    (מבחינת זמן העיון שלי במשנתו) אל היידגר, שמאוד מאוד מפריעה לי גישתו
    הפוליטית לטובת הנאצים אי אז, בימי החשכה.
    במובן הפילוסופי, מה תרם המארקסיזם? מה תרם המאטריאליזם הדיאלקטי, או זה
    שקראנו לו ההיסטורי, שהרבינו ללמוד אותם בשוה"צ, דהיינו "השומר הצעיר" או
    בלשון ההמונית ה"שמוץ"?
    נכון, זה היה מזמן. אבל עד היום יש המרימים את נס המארקסיזם. לעניות דעתי, כי
    את "הקפיטל" ודאי שלא קראתי, מי יכול על ספר כזה כשהוא, כלומר אני, בת 17 ואין
    לי עניין ממשי בכלכלה – ובכן אפילו בחיזוי המשברים שתוקפים את הקפיטליזם מטבע
    ברייתו – הוא לא ממש קלע למטרה. לא שאין משברים, אבל אלה לא, עד כה, אותם
    שמארקס קשישא ציפה להם.
    תודה!
    רציתי לומר לך שרק מי שלא מבין ערבית כותב ווג'ראס. שלא לדבר על העולות מפולין
    אי אז שאמרו בּוּגֶ'ראס. הביטוי שהוא שתי מילים הוא: ווַגַ'ע ראס כלומר, כאב
    ראש.

    http://www.carmela-lachish.simplesite.com

    ‫בתאריך יום ה׳, 4 באוק׳ 2018 ב-9:05 מאת מבקר חופשי :‬

    > אריק גלסנר posted: "פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות"
    > של "ידיעות אחרונות" קורה דבר מה מוזר ואקוטי בעידן שלנו, שלא נותנים עליו
    > את הדעת. ה"הומניזם" – אותה תפיסה על ייחוד האדם בקוסמוס ולפיכך על חובת הכבוד
    > והחיבה לאדם – היה במשך מאות שנים, מאז הרנסנס"
    >

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: