על פולמוס דן מירון-עמוס עוז

אני לא רוצה להיכנס למאמר של דן מירון על עמוס עוז. אני לא רוצה כי, במובן מסוים, זו לא המלחמה שלי. אני כן רוצה לומר משהו אחר בנושא.
אבל אולי פטור בלא כלום אי אפשר. לכן אעיר כמה הערות בדחיסות. המאמר עצמו לגיטימי. הוא מפגין בקיאות רבה בכתבי עוז. הוא גם חולק לעוז שבחים לא מעטים. העיתוי של המאמר (ואולי גם הכותרות) לא רגיש. הטענה שעוז יותר טוב באנגלית בזכות מתרגמו היא טענה מופרכת, מרושעת, כפי שהיטיב לטעון אורין מוריס, שהסב את תשומת הלב לכך שעוז נקרא בהנאה גם בשפות שאינן אנגלית. הטענה על החולשה המובנית של השמאל שהפך בעולם של עמוס עוז למעין "מיכאל שלי" חלוש, הניגף מול כוחות היצר של החברה הישראלית, היא טענה מעניינת מאד, אבל לא על עמוס עוז ומורשתו אלא על המצב הישראלי בכללותו. הטענה שעוז צריך להיות מושווה לסטפן צווייג (ולא לתומס מאן), לתיאודור דרייזר (ולא לסול בלו), היא טענה מעניינת וגם מרושעת. ככלל, אני מעריך את עמוס עוז כסופר יותר ממירון, ועד כמה שאני יכול לדעת ממרחק: אני מעריך מאד גם את אנושיותו העמוקה (ובכלל, אעיר: השוק מפטירתו אינו מרפה ממני). מיצירתו הענפה קרוב ללבי, מעל הכל, "סיפור על אהבה וחושך". אבל גם הקריאות ב"הר העצה הרעה" ו"המצב השלישי" זכורות לי כחוויות קריאה משמעותיות. את כל יצירתו המוקדמת, גם אם לא התעלפתי ממנה ולא חשתי קירבה נפשית גדולה אליה (כולל "מיכאל שלי"), כיבדתי. ולגבי "הבשורה על פי יהודה", אני סבור שמירון צודק בחלק מאבחנותיו לגבי חולשת החלק הרעיוני אבל מחמיץ ככלל את הרומן כי ההנאה ממנו אינה נשענת עליו.
כל זה בתמצות נמרץ, לגופו של עניין.
אבל מה שרציתי לומר הוא, כאמור, דבר מה אחר. יש כאן דרמה גדולה. גדול מבקרינו, וגם המפונק והמעוטר שבהם, נאבק במי שנחשב גדול (או אחד מגדולי) סופרינו, וגם הוא המעוטר שבהם. יש כאן דרמה אדירה שמעורב בה השכל הגדול של מירון, יחסי איבה מוּבְנים ומובָנים בין מבקרים לסופרים, ואפשר לשער שגם עוד רגשות, פחות מכובדים (שראיה להם, אם זקוקים לכזו, היא התחושה שמירון, במשתמע, חובט בעוז משמאל ומימין כאחד, על זה שהוא פחות מדי שמאלני ועל זה שהוא יותר מדי). יש כאן דרמה נוראת הוד של התאבקות אחרונה, אחרי שנים ארוכות-ארוכות, של שני אנשים שאינם קוטלי קנים, בלשון המעטה, אבל שגם רגשות לא מכובדים מעורבים בה. אכן כמו בדרמה גדולה.
בעבודת הדוקטורט שלי ("ביקורת-הספרות העיתונאית בישראל בעידן הפוסטמודרני", 2011) הקדשתי הערה קצרה לסיבוב מוקדם במאבק הזה ואני מעלה אותה לכאן. המאבק הזה, כאמור, נוגע גם במאבק עקרוני בין מבקר לסופר, שהוא זה שעניין אותי בעבודת הדוקטורט.

"ה.6. דן מירון ועמוס עוז; מבקר מול סופר

לפני שאגש למבקרים שפעלו בדור שאחרי מירון אני מבקש לחדד נקודה שהצגתי בסעיפים הקודמים: ההבדל בין ביקורת-הספרות לספרות בזיקה שהשתיים צריכות לקיים למבט-על ולמטה-נרטיב. הזדמנות יוצאת מן הכלל לעמידה על ההבדל הזה מצויה במסה נוספת ב"אם לא תהיה ירושלים" (1987), בה דן דן מירון בספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל" (1982). ההזדמנות נדירה לא רק משום שמזומן בה "מפגש פסגה" בין אחד המבקרים הבולטים ואחד הסופרים הבולטים בני אותו דור (שניהם ילידי שנות השלושים), "מפגש פסגה" שמתרחש באותו עידן "משברי" במעמדה של הספרות וביקורת-הספרות כאחת. אלא משום שאופייה הספציפי של היצירה הנידונה במסה, "פה ושם בארץ ישראל", מחדד במיוחד את היחס בין מבקר לסופר, בהיותה במוצהר יצירה לא בדיונית אלא יצירה דוקומנטרית בעלת יומרות של ביקורת תרבות. כלומר, ניתן לומר, ואראה זאת מייד, שזו יצירה שאפשר לראותה כסוג של "הסגת גבול" מצד הסופר אל תחומו של המבקר. "הסגת גבול" כזו, יש לשער, יכולה לעורר במבקר את הדחף למתוח קו גבול מחודש בינו לבין הסופר, וכך להגדיר פעם נוספת את ההבדלים בין שתי הדיסציפלינות או הז'אנרים. והנה, זה בדיוק מה שמירון עושה (מבלי להצהיר על כך, עם זאת) במסתו על עוז, "בין התבוננות לבינה" (בתוך: "אם לא תהיה ירושלים").

מירון מקפיד לחלק את יצירתו זו של עוז לחלק דוקומנטרי ולחלק מושגי, לחלק ספרותי ולחלק הגותי. ובעוד הוא משבח את החלק הדוקומנטרי-ספרותי הוא מבקר בחריפות את ההמשגה-הגות שבו:

'חושים חריפים ואמינים ורגישות לפני השטח של המציאות נתקלים במחסומים גבהים והולכים של חוסר הבנה וידע ביחס לעיקרים הרוחניים והאידיאיים המסתתרים מתחתם. ההארה המזהירה של נופי המציאות, שהסופר-הרפורטר מצליח להעלות ברַקֶטות העתונאיות, שהוא מעלה בפרק אחר פרק שבספרו, נחשכת והולכת ברגע בה [כך] הוא מבקש לנסח הסבר קונצפטואלי של מציאות זו, והתמונה החיה והממללה נעשית חסרת-פשר, או, גרוע מזה, מסולפת פשר; תמונה המציעה הסברים שאינם מסבירים דבר. אפשר לקבוע בעניין זה כמין כלל: פרקי הרפורטאז'ה של עוז טובים ומשכנעים יותר, ככל שהמספר מתמסר בהם להעלאת דברים שראה ושמע, וככל שהוא ממעט בפירושם ובניתוחם' (מירון, 1987 עמ' 216. ההדגשות שלי).

והנה עוד מובאה:

"'פה ושם בארץ ישראל' מגלה לפנינו סופר בעל רגישות חושיית ויכולת תיאורית גבוהה ובעל מנגנון מחשבתי-שכלי מוגבל ובלתי יעיל – למעשה, מגלה הספר בחריפות איזו דיספרופורציה מהותית, שתמיד חשנו בה בעת הקריאה ביצירות המחבר, אלא שעתה, עם היישום של כלי התיאור שלו למציאות מוכרת ומובנת לנו מניסיוננו החוץ-ספרותי, נחשפת היא לעינינו במלואה. יצירת עוז כולה, כנראה, צולעת משום חוסר השוויון בין שתי רגליה – הרגל התיאורית-חושיית והרגל השכלית-אינטלקטואלית, כשהאחרונה, הקצרה מבין השתיים, היא הקובעת להילוכו של הסופר אותו מקצב עצבני, קדחתני, האופייני לה […] מתמחש בה [ביצירת עוז] איזה חלל פנימי, איזה מרכז נבוב, שהקליפה החיצונית המרשימה, המרהיבה לעיתים, מסתירה אותו רק מאנשים, שראייתם אינה חודרת את פני השטח של אובייקט ההתבוננות' (מירון, 1987 עמ' 219. ההדגשה שלי).

כך נמנע מעוז להיות רופא הגון לחברה הישראלית: "את הסימפטומים של המחלה מתאר הוא ברוב יכולת. מה שנוגע לדיאגנוזה ולפרוגנוזה – צוער שברופאים יציע לנו טובות ומדייקות מאלו שלו" (שם, עמ' 226).

הקטעים רוויים בניגודים בין "פני שטח", "קליפה חיצונית", רגישות "תיאורית-חושיית", "רפורטר", לבין "עיקרים רוחניים", "מתחתם" (של "פני השטח"), "קונצפט", "פירוש וניתוח", "שכלי-אינטלקטואלי", "מרכז". הסופר מצטיין ברגישות ל"פני השטח" אך בעיוורון למה שמתחתם, עיוורון שממנו המבקר במשתמע אינו סובל. משתמע מדברי מירון: המבקר הוא זה שאמון על האינדוקציה, על הדילוג מ"פני השטח", שמספק לו הסופר בכישרונו, דילוג אל העיקרים הניצבים בעומק פני השטח הללו. המבקר הוא הוא הרופא ההגון[1]. המבקר הוא איש ההבנה ואילו הסופר איש ההתבוננות; המבקר הוא איש הכללים ואילו הסופר איש הפרטים. וכפי שהצעתי: הסופר הוא איש הנרטיב; המבקר הוא איש המטה-נרטיב. הארס במסה נולד לטעמי, בין השאר, מהתחושה של המבקר שהסופר הרס אל קודש הקודשים שלו: מבט-העל על התרבות והספרות."

[1] בספרו "הרופא המדומה" דן דן מירון במטפורת הרופא ששימשה את ספרות ההשכלה לצורך אפיון תפקיד "הצופה לבית ישראל" (מירון, 1995 עמ' 9-20).

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מוטי  ביום ינואר 26, 2019 בשעה 10:36 AM

    תודה על המאמר החכם והמאיר עיניים.
    דומני שאם לדן מירון היה את האיזון הנפשי והאינטלקטואלי שיש בך, היה הרבה יותר מעניין ונעים לקרוא אותו.
    מוטי

  • פניה ע.-ז.  ביום ינואר 26, 2019 בשעה 11:52 AM

    אריק היקר, אין כאן מאבק ענקים בין מבקר לסופר, כי הסופר מת. הוא לר נאבק עוד באיש. ובימי חייו, הסופר הזה אהב וכיבד את המבקר הזה, ולא שמע מפיו את הדברים שהמבקר בחר לכתוב אחרי מותו. מירון נאבק באוויר, ועוז לא יוכל להשיב לו עוד. דומני שפאת כבוד שניהם, הוא גם לא היה משיב.

  • רחלפרץ  ביום ינואר 26, 2019 בשעה 11:56 AM

    מרתק. תודה.

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 26, 2019 בשעה 12:00 PM

    תודה רבה על תגובותיכם. פניה, בדבר אחד אני משוכנע: יצירותיו של עמוס עוז הן בשר מבשרה של הספרות העברית במיטבה והן יישארו איתנו כל עוד הספרות העברית והספרות בכלל תישארנה איתנו.

    • פניה עוז-זלצברגר  ביום ינואר 26, 2019 בשעה 4:36 PM

      תודה, אריק. אני גם יודעת שמבקרי ספרות ימשיכו להתמודד עם כתביו, להתעמת ולהתפלמס, כאוות נפשם. ושמחה בזה.

  • רוני ה.  ביום ינואר 26, 2019 בשעה 2:04 PM

    כמה נקודות:
    א. העיתוי אכן בעייתי, אבל דן מירון הוא בן יותר מ-84 שנה. אדם בגילו לא חופשי כל כך לקבוע עיתוי עתידי למאמר כזה, ואולי הוא מעדיף להתמודד עם דיון ציבורי עכשיו ולא בגיל מבוגר יותר.
    ב. מבין השורות עולה לדעתי טענה חוזרת על חוסר בעריכה. זה נובע גם מהטענה על האיכות המשתנה של הספרים (אני מניח שלרוב הסופרים יש יצירות באיכות לא אחידה), וגם מהטענה לגבי הסגנון הלשוני המלא "קצפת ושוקולד". לא ברור לי אם זאת טענה כלפי עוז עצמו, כלפי ההוצאה שלו, או כלפי מי שהתיימרו לערוך אותו ולא היו אמיצים מספיק.
    ג. קצת הפתיע אותי חוסר ההתייחסות של מירון למיכאל שלי, שחשבתי שיש לו מעמד נכבד יותר ביצירתו של עוז.
    ד. מוזר לי גם שמירון לא מדבר על הממשיכים של עוז – על פי מירון לכאורה לעמוס עוז אין ממשיכים, אבל נדמה לי שהיו לו דווקא ממשיכים רעיוניים משני סוגים. האחד הוא דוד גרוסמן, שלפי דעתי מנסה להמשיך היום לעמוד כאיש רוח בעמדת הסופר-הנביא, ונדמה לי גם שהזמן הצהוב שלו ניסה להיות המשך לפה ושם בארץ ישראל של עוז. המשכיות אחרת אני רואה לתמה של עוז על רומן (או למצער פנטזיה מינית) בין יהודים לערבים. עוז מתאר את היהודי/ה בעמדת חולשה אינהרנטית ברומן כזה. בעיניי זאת דעה בעייתית (וגם מירון כנראה חושב כך), אבל אני חושב שאי אפשר לכתוב כיום על הנושא הזה בלי להתייחס לעוז, ונדמה לי שא.ב. יהושע במאהב וסמי מיכאל בחצוצרה בוואדי לא היו נראים כפי שנראו בלי מיכאל שלי שקדם להם.

  • יפתח אלוני  ביום ינואר 26, 2019 בשעה 2:17 PM

    אריק, הצבת דלת לחדר נוסף למי שנע במסדרון הספרות ומתחכך בכתפי ההולכים בו, מתכרסם ומכרסם מעוגיות המדלאן שמוגשות. אצלי הדברים שלך הדהדו. יופי ותודה, יפתח

  • dvora30  ביום ינואר 26, 2019 בשעה 6:26 PM

    קשה ליצור, קל לבקר

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 26, 2019 בשעה 7:50 PM

    תודה רבה על תגובותיכם והערותיכם. רוני – אתה צודק לגבי הגיל וכו'. ובכל זאת, היה אפשר לדעתי, אם לא לדחות את הפרסום למתן כמה מהביטויים והכותרות. דבורה – גם ליצור קורפוס מחקרי וביקורתי כמו של מירון אינו דבר קל לעשותו.

  • דודי  ביום ינואר 26, 2019 בשעה 8:40 PM

    מסקרנות, האם מוכרת לך טענה הדומה לטענה של מירון בעניין התרגום, כלומר שיצירה כלשהי או מכלול יצירות טובים יותר בתרגום כלשהו מאשר במקור?

    • יעל  ביום פברואר 5, 2019 בשעה 3:12 PM

      זה נאמר על דוד שחר, שזכה בפרס מדיסיס. נאמר שהפרס מגיע בעצם למתרגמת שלו מדלן נז' . גם אז זו הייתה ארסיות לשמה.

  • נילי שדמי  ביום ינואר 27, 2019 בשעה 12:41 PM

    מאמר רציני ומעמיק על פולמוס דן מירון-עמוס עוז. אוהבת את הערותיך-הארותיך.

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 27, 2019 בשעה 8:59 PM

    תודה על תגובותיכם. הטענה הקנטרנית של מירון לגבי התרגום מזכירה את הביקורת שציטט הסופר הרוסי סרגיי דובלטוב, שנכתבה על ספריו שלו (ברומן שהוא הגיבור שלו): "ספריו של דובלטוב מאבדים דבר מה כשהם נקראים בשפת המקור".

  • עידית  ביום ינואר 28, 2019 בשעה 9:53 AM

    הרגשתי ומחשבותי עם קריאת דן מירון היו דומות לביקורת שלך ברשימה זו, תודה על שנתת ביטוי הולם, חכם ורגיש לביקורת על הביקורת.

  • דבורה  ביום ינואר 28, 2019 בשעה 1:01 PM

    הנימוק: " נקרא בהנאה". אם זה נקרא בהנאה סימן שזו ספרות טובה. זה הנוהל בעידן הקפיטליסטי. ברור. יכול לחסוך את השאר.

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 28, 2019 בשעה 1:22 PM

    תודה רבה, עידית.
    "דבורה", הנאה אינה חטא. הורטיוס כתב על הנאה משירה במאה ה-1 לפני הספירה, טרום העידן הקפיטליסטי. כל התפיסה הזו של הנאה מקריאה כדבר מה פסול היא 'יצוניות מודרניסטית שיצאה משליטה, פוריטניות לשמה. נכון, הנאה זה לא מספיק. וגם יש סוגי הנאה רבים, מעודנים ולא מעודנים. אבל הנאה היא גם לא תנאי מספיק לפסילת ספר.

    • דבורה  ביום ינואר 28, 2019 בשעה 1:52 PM

      'נקרא בהנאה' זה גם לא תנאי מספיק לאיכות. דווקא כול הגורמים בחרו בקריטריון הזה: ההוצאות, הקוראים, רובם נהנים מספריה של פרנטה למשל. ועכשיו מה עוד חסר?
      שהביקורת תצטרף.

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 28, 2019 בשעה 2:28 PM

    ספריה של פרנטה מכילים מעלות רבות שאינן מתמצות בכך שהספרים גורמים "הנאה". יש לה הבנה פסיכולוגית דקה, יש לה יכולת ניסוח חריפה, יש לה יכולת לבניית עלילה מעוררת הערכה, יש לה יכולת להעביר אווירה של תקופה בצורה מרשימה ועוד ועוד. יש לה גם מגרעות לא מעטות. אי אפשר לסכם את הכל תחת הכותרת המקוננת הירמיהאו-אית או האיוב-ית של: "היום הכל גרוע".

    ולעניין אחר: האם שמך הוא אכן "דבורה"? כי אם לא אני מעדיף שאו שתכתבי בשמך או שלא תשמשי בשם של מגיבה אחרת שמופיעה בפוסט.

    • דבורה  ביום ינואר 28, 2019 בשעה 3:00 PM

      אני יודעת אך בחרתי בשם 'דבורה' לפניה, למיטב ידיעתי. אחת מאיתנו לא חייבת להגיב, וזה בסדר שהכוונה אלי. אך אם כבר, הקריטריונים שציינת חשובים מאוד ולטעמי פרנטה לא עונה עליהם בהצלחה, ואיני היחידה בדעה זו, אבל הקהל אוהב וזה הקריטריון כיום. אנו בתק' של תוצאות התקשורת האלקטרונית. לדעתי איכות הספרות כיום נובעת מהגישה הלוחמנית של התקשורת האלקטרונית (גישה האימננטית בעיקר) כנגד זכות קיום למדיום אחר. זו הסיבה לגל האוטביוגרפי. הספרות מוכנה לוותר על עקרונות מהותיים כדי לשרוד, לרצות קוראים במשהו מוכר להם יותר. אז לא הכול אוקיי וזאב זאב. תודה..

  • עמיחי  ביום פברואר 10, 2019 בשעה 12:57 PM

    מצוין, אריק!
    מאיר עיניים ומחכים.
    אני מוצא טעם רב בכל דבריך.
    תודה.

  • אריק גלסנר  ביום פברואר 10, 2019 בשעה 1:40 PM

    תודה רבה, עמיחי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: