על "ספרי יעקב", של אולגה טוקרצ'וּק, בהוצאת "כרמל" (מפולנית: מרים בורנשטיין, 690 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הרומן הזה, של הפולנייה כלת פרס נובל ל-2018, ראה אור במקור ב-2014. זה הוא התרגום הראשון לעברית מיצירותיה של הסופרת והבחירה בו אינה מפתיעה. הנושא של הרומן קרוב אלינו, לפחות לכאורה. טוקרצ'וק פורשת על פני מאות עמודים את הפרשייה ההיסטורית הידועה, ועם זאת שרב בה הנסתר והאפל מהגלוי, של משיח השקר היהודי בפולין של המאה ה-18, יעקב פרנק. ממש במקביל לפעילותו של הבעל שם טוב, מייסד החסידות, ייסד פרנק בפולין כת משיחית. הוא ראה את עצמו כממשיכו של שבתאי צבי – משיח השקר בן המאה הקודמת לו שהתאסלם – וסחף אחריו שבתאים בסתר (שרבו אז בקהילות ישראל השונות) תוך פיתוח של משנה, או מעין-משנה, שגרסה שהגאולה תבוא דרך הביבים. ה"ביבים" הללו כללו אורגיות ולבסוף התנצרות פומבית של חברי הכת.

זה רומן מרשים. הסופרת בקיאה מאד בעולם היהודי ובתיאולוגיה היהודית שהצמיחו ואפשרו את התופעה ההיסטורית הזו. באחרית הדבר שלו מספר פרופ' יונתן מאיר על כמה תיקונים שנעשו במהדורה העברית. אינני יודע מה היקפם, אבל לקורא ישראלי-יהודי הבקיאות שמפגינה טוקרצ'וק מרשימה. למעשה, התחקיר שהיא ערכה נראה מקיף כל כך עד שאינך מרגיש שהיה תחקיר כלל וכלל. עם זאת, טוקרצ'וק מספרת את הסיפור הדרמטי הזה, או זה שאמור להיות דרמטי, כסיפור יהודי-פולני. לשם כך, היא לא רק נעזרת במחקריו של גרשם שלום (אותו היא מציינת כמקור מרכזי ב"הערה ביבליוגרפית"), אלא במחקריו של פאבל מצ'ייקו מהשנים האחרונות שעסקו בקונטקסט הכלל-אירופי של הפרנקיסטים. כך משייט לו הרומן רחב היריעה מאיזמיר לסלוניקי (האימפריה העות'ומאנית, שבה היו מרכזים שבתאיים מרכזיים, גבלה באותן שנים בממלכת פולין!), מלובלין לורשה, מוינה לרומניה וכיו"ב. הסיפור מסופר מעשרות נקודות מבט של דמויות ודמויות משנה רבות. רובן מוצגות בגוף שלישי, אחת מרכזית, זו של האינטלקטואל של התנועה, נחמן, בגוף ראשון. על מנת ללכד היטב את הסיפור המסתעף, המציאה טוקרצ'וק דמות פנטסטית, זקנה יהודית בשם יֶנְטֶה, הנמצאת במצב ביניים בין חיים למוות וממנו היא משקיפה, כביכול, על כל שלוחות הסיפור. אבל יסוד ההמצאה קיים ברומן לכל אורכו. אין כאן שיחזור ספרותי של הידע ההיסטורי, אלא הוספה עליו (למשל, בתו של פרנק פוגשת בוינה את קזנובה, פגישה בדויה אבל שנועדה להדגיש את הקרבה בין פרנק להרפתקנים בני המאה ה-18).

רומנים היסטוריים, מקובל לחשוב (אולי בעקבות גיאורג לוקאץ'), מייצגים קונפליקטים ותקוות של ההווה. ואכן, ניתן לאתר כמה מגמות אידאולוגיות עכשוויות שטוקרצ'וק מבטאת דרך הסיפור הפרנקיסטי. טוקרצ'וק, שהינה גם פעילה פמיניסטית, מוצאת עניין, יש לשער, בתפיסה של פרנק על כך שהמשיח עתיד להיות משיחה (ואולי בתו שלו): "היי, קז'ימיז', אתה יודע שיציאת מצרים לא היתה בבחינת גאולה שלמה, כי גאל אותם גבר, והגאולה האמיתית תבוא בידי עלמה?". הסיפור הקוסמופוליטי באופיו, ושאף על פי כן מרכזו פולני, הולם, יש לשער, שאיפה אידאולוגית נוספת. וכמובן, הרומן הוא גם מעשה מרשים של התמודדות עם העבר של היחסים המפותלים והכואבים בין יהודים ופולנים. מכיוון אחר לחלוטין, עניין אקטואלי נוסף מצוי בהיקסמות של טוקרצ'וק הסופרת מהכוח שמעניקה הקבלה למילים. מהכוח הזה הוקסמו סופרים רבים, ביניהם בורחס ואולי יותר רלוונטי לכאן: ברונו שולץ.

הרומן מרשים אבל לאורך מקטעים נרחבים שלו נותרתי אדיש. זאת משום שחלק הארי של הדמויות אינן ננעצות בקורא והקורא אינו ננעץ בהן. אם נשווה לגולת הכותרת של הרומן ההיסטורי, "מלחמה ושלום", נגלה שאין כאן דמויות נחקקות בתודעה כמו פייר, נטשה או הנסיך בולקונסקי, שסיפורם מרתק לא פחות מעלילות נפוליאון. חלק מהסיבה לכך היא אוזלת יד של הסופרת אבל חלק נעוץ בנושא שלה. הקבלה, או הקבלה בגרסה מסוימת שלה, צר לי לומר, אינה מעניינת במיוחד. ככלות הכל מדובר במערכת סכמטית (למשל: עשר ספירות שאותן זורקים באוויר ותופסים לפי הצורך מעשה לוליין) שגם הווריאציות בתוכה גסות. כל הקונספט של גאולה דרך הביבים הוא גס, ולא מבחינה מוסרית אלא אסתטית. בבחינת: "לא הולך באדיקות? אז נלך ההיפך". וואו. כיצד אני אמור להרגיש קרוב לאנשים שמוחם מלא בהבלים וההבלים הללו ממסכים את המצע האנושי שלהם? דווקא בדמויות המשנה, כאלה שמוחם אינו ממולא במיסטיקה מעורפלת וסכמטית, כשטוקרצ'וק עוסקת באצילה ובכומר פולניים, למשל, או ביהודייה שנהתה אחרי פרנק אך לבסוף נישאה לרופא יהודי ועברה לוינה, מנצנץ כשרונה הגדול. פרנק עצמו עמום, ואולי אי אפשר להוציא מים מהסלע של אישיות כריזמטית, אבל פסיכופטית ומוגבלת. אורגיות והכל. אסייג: אני לא טוען נחרצות שאי אפשר להוציא רומן מעניין מאנשים שהקבלה ממלאת את מוחם ועולמם. אני כן טוען שהדבר קשה וכאן צלח חלקית.

בהיעדר מוקדי עניין אנושיים הקריאה ברומן הייתה איטית. הדרמה ברומן התחייתה רק במקטע אחד שלו, אמנם לא קטן, כאשר הפרנקיסטים ביקשו להתנצר ואף, בשנאתם ליהודים הלא משיחיים, טענו בפני הנוצרים שעלילת הדם אינה עלילה. לרגע הנוראי הטעון הזה נלווה קרב מוחות בין הכנסייה והאצולה הפולניות לפרנקיסטים. האם הם באמת רוצים להתנצר או שהם מוליכים אותנו שולל? תוהים הפולנים. ומה שהוסיף לעניין הוא שפרנק ואנשיו שלו לא ידעו בעצמם את התשובה.

 

• תוספת מאוחרת: הביאו לידיעתי שקשר מסוים בין יעקב פרנק ובתו לקזנובה היה במציאות (לא כפי שחשבתי), אם כי לאו דווקא כפי שהוא מתואר ברומן. בכל מקרה, עירוב של עובדות היסטוריות ובידיון קיים כאן.