ג'וליה פרמנטו מגלה כישרון אמיתי של מספרת ברומן השני שלה (כלומר, מקבעת את ההכרה הזו בכישרונה, שעלתה בקורא גם לנוכח הרומן הראשון שלה, "ספארי"). הרומן החדש שלה – שבמרכזו צמד מתבגרים מנוכרים מכפר סבא, בנים למשפחות מבוססות, בעלי נטייה וכישרון לאמנות – נקרא בשטף בלתי רגיל. נכון, נעורים הם מקדמי-קריאה יעילים, בהיותם מוקד של יופי ושל הבטחה. אבל הכישרון הסיפורי של פרמנטו מובהק מכדי להיות תלוי בנושא שלה. דפני, הגיבורה, היא בעלת תווים של אישיות נרקיסיסטית: אנטי-סוציאלית, בעלת פרצי זעם פתאומיים, נעה בין רגשי נחיתות לעליונות – היא מתוארת באופן מצוין. גם דמות המספר שיצרה פרמנטו (הרומן מסופר בגוף שלישי) מעניינת מאד: גם למספר הזה יש גחמות, גם לו חוש הומור מוזר, עצלות מתחלפת אצלו בשאפתנות, ידיעת-כל נחלפת בקוצר-ידיעה מופגן (הכל במכוון, כן?). זה הישג מרשים. לקוראים מובטחת קריאה חלקה, דוהרת, קריאה ביצירה אינטליגנטית, סאטירית-עוקצנית.
דבר מה אחד העיב על הנאתי. והוא לא כל כך בגדר "ביקורת" אלא בגדר טעם אישי (יש בביקורת הבדל בין צדדים אובייקטיביים יותר – עלילה לא אמינה; דמויות שאינן משורטטות היטב וכו' – לבין צדדים סובייקטיביים). העניין שלי בפסיכופטים או באנשים תוקפניים מוגבל. אפילו אצל הגדולים ביותר: רסקולניקוב, למשל, עוד עובר אצלי, בגלל ייסורי המצפון וההומניות העמוקה שלו, למרות הכל, אבל ב"האחים קראמאזוב" איוון ואפילו אליושה מעניינים הרבה יותר מהאב האלים וסמרדיאקוב ואף מדימיטרי, ואילו ב"שדים" (הרומן הגדול ביותר של דוסטוייבסקי, לטעמי), שאטוב (שנרצח) ובעיקר קירילוב (שמתכוון להתאבד) מעניינים פי אלף מסטאברוגין או מהבן של האב (שכחתי את שמו) – שרוצים לרצוח. פסיכופטים – ואני מדבר כעת באופן כללי – יש לבלום או לכלוא. אני לא מוקסם מהם. הם חיות טרף, ומעניינות כמו חיות טרף, כלומר בעיקר ילדים (לכן "פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס, למרות מעלותיו, אינו לדידי ספר חשוב). פרמנטו עוסקת בדמות שקרובה לפסיכופטיוּת. ודמות כזו פחות מעניינת אותי באופן אישי. וולבק כתב (למעשה ציטט) פעם במסה על לאבקראפט דבר מה שאני מזדהה איתו: "התשוקה המרכזית המפעמת בעבודתו של לאבקראפט דומה יותר למזוכיזם מאשר לסדיזם; מה שרק מדגיש את העמקות המסוכנת שלה. כמו שהעיר אנטונין ארטו, רשעות כלפי הזולת יכולה להניב רק תוצאה בינונית; רשעות המוענקת לך עצמך, מצד שני, היא כבר עניין מסדר אחר".
כך שהתרשמתי מאד מהיכולת הנרטיבית של פרמנטו, אף התרשמתי מהיכולת הפסיכולוגית, אבל בשליש האחרון של הספר, שהפסיכופטיוּת מבשילה בו, מעט נחלשה התעניינותי ברומן.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה על הביקורת המעניינת ותודה שנזכרת לי את גיבורי נעוריי שאטוב, קירילוב, רסקולניקוב וסטברוגין. בזמנו חשבתי שאני מוכנה למסור את חיי כדי שיוצרם ייצור עוד דמות אחת בצלמם .
תודה רבה, אחת העם
לא קראתי את הספר אבל עניינה אותי התגובה שלך לפסיכופתים. לא בטוח שהבנתי. פסיכופתים לא מעניינים אותך במובן שהם משעממים אותך? כלומר, מה הקשר בין הטענה שצריך לכלוא לבין עניין בהם? אפשר גם להתעניין מאוד באנשים שאותם יש לכלוא? יכול להיות שאתה מערב שיפוטיות מוסרית? לא מעניינים אותי בעצם פירושו אני שונא אותם ולא מסוגל לדעת עליהם שום דבר חוץ מאשר העובדה שהם בכלא? אתה חושש מטשטוש הבבחנה בין טוב ורע? שפסיכופתים יש להם היבטים אנושיים נוספים מלבד השיפוטיות שהם צריכים להיות בכלא?
שלום איל, התכוונתי, בין היתר, לכך שיש איזו הערצה בתרבות הפופולרית לפסיכופטים, ואני לא רוצה ליטול בה חלק. מעבר לזה: העניין שהאמנות גילתה תמיד במשוגעים לא מדבר אלי במיוחד. משוגע לא חושף עומקים וכו' אלא, פעמים רבות, "מכונה מקולקלת" ומכונה עובדת מעניינת יותר. לגבי עירוב השיפוט המוסרי: הוא קיים בשיפוט ספרותי אך נכון שצריך מאד להיזהר בו. אני עובד עוד על הגבולות 🙂