מדוע אנחנו קוראים?

*

"פרנהייט 451" הנו דיסטופיה של הסופר האמריקאי ריי ברדבורי שראתה אור במקור ב-1953 (וראתה אור בעברית – פעם נוספת – לפני כשנה – כאן מצויה התרשמות שלי מקריאה ראשונה בו).

זו יצירה שלמרות שהפכה ל"קלאסית" היא בינונית למדי, ועם זאת היא מעניינת וראויה להתייחסות. היא בינונית בגלל דבר מה חמקמק שמלווה כצל את הקריאה: התחושה שהסופר לא היה בטוח בעצמו מה בדיוק בכוונתו לומר ביצירתו; "הירייה לכל הכיוונים" שמאפיינת אותה; גם אם הכיוונים מכוונים למטרות ראויות, והם כאלה, הרי שהתחושה שהיורה אינו יודע אל נכון מהן המטרות מחלישה את חוויית ההישענות על כתף אמיצה וההינשאות בידיים בטוחות, חוויה שהיא חלק חשוב מחוויית הקריאה שלנו.

אבל היצירה, כאמור, גם מעניינת וראויה להתייחסות. וזאת בגלל הדברים שיובאו להלן.

בעולם העתיד הקודר שמתאר ברדבורי – כמו ב"1984" וב"עולם חדש מופלא" ובהשפעתם – השלטון הינו טוטליטרי. אבל החיים, על פני השטח, נעימים ומענגים (כלומר, מזכירים יותר את ספרו של האקסלי מאת זה של אורוול). מאפיין מרכזי בחיים העתידיים שחוזה הספר, ונושאו "הרשמי" של הרומן, הוא שבחברת העתיד אסור לקרוא ספרים. יחידת "כבאים" מיוחדת מופקדת על איתורם של הספרים המעטים שעוד מוחזקים פה ושם בידי קומץ אנשים ואז על השמדתם. גיבור הרומן הוא "כבאי" כזה בשם גאי מונטאג, המתעורר למודעות כמו מי שיצא ממערה אפלטונית ומבין שאת הספרים יש להחזיר לחיים ולא להכריתם.

לעניות דעתי, המעשה הפרשני הראשון שעל מבקר לעשות בנתחו את היצירה הזו הוא לשים לב ל – ואז לבאר את – היעדרה לכאורה של קוהרנטיות, שיש בה. בעוד הנושא המוצהר של הספר הוא, כאמור, היעלמות הספרים מהעולם העתידי שמתואר בו, הרי שמאפייניו המרכזיים של העולם הזה אינם קשורים לכאורה בבערות או בפיליסטיניות, כלומר אינם קשורים כלל לספרים.

העולם שברדבורי מתאר מתאפיין בניוון של יחסי אנוש. יחסיו של גאי עם אשתו שטחיים (היא, למשל, אינה זוכרת היכן הם נפגשו לראשונה). וכך גם יחסיהם של חברותיה של אשתו ובעליהם. גם היחסים בין הורים לילדים מנוונים, והדבר מתבטא באמירתה של חברה של אשתו של גאי שהיא לא רוצה בכלל צאצאים. יחסי האנוש המנוונים מתבטאים בדרכים יותר בוטות: למשל, בהשתוללות של חבורות צעירים בנהיגה פראית על הכביש תוך סיכון אחרים וסיכון עצמם. כשמבינים שזה המאפיין העיקרי של החברה העתידית שמתאר הרומן, מובן מדוע מקדיש ברדבורי דפים ארוכים בפתח הרומן לתיאור יחסי הידידות המפתיעים שנרקמים בין גאי לשכנתו הצעירה, קלאריס. היחסים מפתיעים כי השניים סתם כך משוחחים להם, ובתשומת לב ובהנאה הדדיות, ובעולם של "פרנהייט 451" זו התרחשות נדירה שבנדירות.

ליתר דיוק, מאפייני העולם הדיסטופי שמתאר ברדבורי מתארים לא רק הידלדלות של יחסי אנוש אלא גם ניוון של יחסי אדם עם עצמו. אשתו של מונטאג, למשל, מנסה להתאבד בלילה אך ביום למחרת מכחישה את הניסיון הזה. היא מתכחשת לעצמה ולרגשותיה ומבלה את מרב זמנה בצפייה בתכניות טלוויזיה שטחיות, מעין תכניות ריאליטי "אינטראקטיביות" שבה מיועד לה מדי פעם משפט חסר חשיבות שהיא משחילה לדיאלוגים שמתנהלים על המסכים הגדולים מולה. הדמויות בתכנית שהיא צופה בה באדיקות נקראות "המשפחה", וגם דרכה ממחיש ברדבורי את התמה המרכזית (לכאורה) של ספרו: דלדולם של יחסי האנוש ליחסים עם דמויות טלוויזיוניות פיקטיביות.

ספרו של ברדבורי ראה אור בשנות החמישים. אלו שנים שבהן עסקו אינטלקטואלים רבים, בעיקר בארה"ב, בבעתה ובסלידה ובחרדה, ב"תרבות ההמונים" (העוינות של אינטלקטואלים כמו חנה ארנדט, אדורנו והורקהיימר, סי.דבליו. מילס או דייויד רייזמן, שתתחלף עד מהרה, בשנות הששים, לטרנד אינטלקטואלי הפוך, שיחבק את תרבות ההמונים אל חיקו – מרשל מקלוהן, סוזן סונטאג, אנדי וורהול, הפוסטמודרניסטים האמריקאיים הראשונים, אפילו דניאל בל במובן מסוים). הבעתה והחרדה והסלידה נבעו מהתחושה שכוחות כלכליים וטכנולוגיים מאפשרים ומחייבים עריכת מניפולציה וניהול-מלמעלה וסימום של ההמונים, באופן חסר תקדים בהיסטוריה האנושית ("תרבות ההמונים" נתפסה כמקבילה המערבית הרכה – אך זו שאינה שונה מהותית מאחותה – לטוטליטריות של השלטון הסובייטי או הנאצי).

ברדבורי הוא הד מעט פחות מתוחכם לדאגות האינטלקטואליות של העידן שבו נכתב ספרו. היעלמות הספרים מוסברת על ידו כנובעת מ"תרבות ההמונים", שבאופן מובנה מתנגדת למסרים מורכבים, כי אלה, בהיותם קשים לפענוח או ספציפיים מדי, לא יכולים להיות מופצים להמון. פעולתם של הטלוויזיה, הרדיו והקולנוע, של "תרבות ההמונים", מסייעת כך לעצב חברה של שיבוטים אנונימיים, חסרי אינדיבידואליות. לרגעים נשמעים ברומן הדים של האינטלקטואל הגאוני שהוא אולי המקור הראשי לדיון בהשפעותיה המשטחות של הדמוקרטיה ההמונית על התרבות. זהו אלכסיס דה-טוקוויל, שספרו הגאוני "הדמוקרטיה באמריקה", מהמחצית הראשונה של המאה ה-19, מכיל ניתוח כזה של אמריקה, ניתוח מעורר השתאות בדיוקו ובכך שהוא נכתב בשנים בהן הייתה עוד ארה"ב כוח גיאופוליטי זניח למדי בעולם, ובכך שטוקוויל חזה שאמריקה היא העתיד של כולנו. כך נמצאת כאן קינה על הידלדלות התרבות בגלל הצורך לפנות להמונים, כלומר בגין הדמוקרטיזציה של התרבות.

אבל האמירה היותר מקורית של הרומן נוגעת ליחס בין הנושא הרשמי שלו (היעלמות הספרים) לבין המאפיין המרכזי של העולם המתואר שהנו, כאמור, ניוונם של יחסי אנוש. בלי לומר זאת במפורש (!), ברדבורי למעשה טוען שיש קשר הדוק בין שתי התופעות. באחד ממספר קטעים שבהם מבאר ברדבורי באמצעות גיבוריו את עמדת הספר, כלומר מה יאבד לנו אם תיעלם מחיינו הקריאה בספרים (קטעים שמכילים הרבה טענות נכוחות – כגון: 1. ספרות כידע וכידע ספציפי על הטיפשות האנושית, שלא נשכח אותה. 2. ספרות כתזכורת לטראגיות של הקיום – אך שניכר, כאמור, שברדבורי יורה בהם לכל הכיוונים), מצויה הטענה המעניינת הבאה על חשיבותם של הספרים:

"האם אתה יודע מדוע ספרים כמו הספר הזה כל כך חשובים? כי יש בהם איכות. ומה משמעותה של המילה איכות? עבורי משמעותה מרקם. לספר הזה יש נקבוביות. יש לו קמטים. ספר זה יכול לעמוד בבחינה מיקרוסקופית. תמצא חיים תחת הזכוכית, זורמים בנדיבות אינסופית. ככל שירבו הנקבוביות, ככל שירבו פרטי החיים האמיתיים בכל סנטימטר רבוע של דף נייר, כך הוא יותר 'ספרותי'. זו ההגדרה שלי, בכל אופן. לספר פרטים, פרטים רעננים [כאן אגב מהדהד מבקר הספרות הבריטי החשוב בן המאה ה-19, מתיו ארנולד, שדיבר על תרבות כ"רעיונות רעננים" – א"ג]. הסופרים הטובים נוגעים בחיים לעתים קרובות. הבינוניים מרפרפים עליהם ביד מהירה. הגרועים אונסים אותם ומותירים אותם לזבובים" (עמ' 93 – הוצאת כנרת-זב"מ; מאנגלית: נועה מנהיים).

הספרות הטובה, לפי ברדבורי, הינה, אם כן, ספרות בעלת פני שטח עשירים. בכך היא מהווה מקבילה לחיים, העשירים אף הם בניואנסים וב"פרטים". ספרות מרובת "פרטים" נוגעת ב"חיים", כפי שמפה שצונחת על תבליט גיאוגרפי מכסה את כל בליטותיו וגומחותיו.

הנקודה היא שברדבורי טוען בין השורות את הטענה הבאה: ספרות היא חיים, מרובת פרטים רעננים כמותם, ולפיכך התוודעות אליה משולה לתקשורת מספקת עם אדם מורכב; ספרים הם צורת תקשורת מורכבת ועשירה, למעשה מערכת יחסים רוויה בין כותב לקורא – לכן, הספרים יכולים גם להחזיר לנו או לשמר בנו את היכולת ליחסי אנוש מלאים.

ברדבורי, במילים אחרות, טוען כי חברה שאינה קוראת ספרים מורכבים היא חברה שגם יחסי האנוש שלה הם שטחיים ומרפרפים. ישנה קורלציה בין קריאת הספרים המורכבים ליכולתנו לנהל מערכת יחסים מרובת ניואנסים, מתמשכת, המושתתת על זיכרון העבר המשותף ודמיון העתיד המשותף.

אי לכך, בקטע שבו מונטאג קורא את המשפט הבא מתוך אחד הספרים שהציל מהבעירה, משפט הלקוח מהביוגרפיה הקלאסית של סמואל ג'ונסון שכתב ג'יימס בוזוול, משפט העוסק בידידות: "איננו יכולים להצביע על הרגע המדויק שבו מחושלת ידידות. דומה הדבר למילוי כלי קיבול, טיפה אחר טיפה, עד שלבסוף טיפה יחידה גורמת לו לעלות על גדותיו; כך גם בֹשורה של מעשי נדיבות, לבסוף יהיה אחד הגורם ללב לעלות על גדותיו" (עמ' 81) – בקטע הזה בו כמו נטען שהספרים מלמדים אותנו ישירות להעמיק את קשרינו עם רענו בני האדם – בקטע הזה לא מתבטא העוקץ של ספרו של ברדבורי.

כי העוקץ טמון בטענה שספרים תורמים ליחסי אנוש לא באופן ישיר, אלא עקיף: באנלוגיה הנמתחת בין מערכת היחסים המורכבת שבין קורא של ספר לטקסט לבין מערכת יחסים בין-אנושית עשירה.

*

הטענה המעניינת הנחבאת בטקסט של ברדבורי בדבר הקשר בין קריאת ספרים לקשרי רעות ואהבה בין בני אדם אינה טענה טריביאלית. כי הרי קריאת ספרים היא במובן מסוים דווקא פעולה אנטי-סוציאלית מובהקת. אנו מפנים את עורפנו להכל ולכולם ורוכנים בבדידות ובשקט על הטקסט שמול עינינו.

ספרים, לרבים, הם לא פנייה אל האחר, אלא מנוס מהחברה. וזה חלק מההנאה הגדולה שהם מעניקים לנו. למצער, ספרים מעניקים לנו את היכולת להיות לבד-ביחד, ליהנות ממנעמי הבדידות תוך כדי ניהול מערכות יחסים דמיוניות עם דמויות, כפי שטען פעם הסופר ג'ונתן פראנזן במסה מאלפת (אפרופו קריאה: אני לא אוהב את המנהג בו נקטתי הרגע, להפנות את הקורא באמצעות לינק לטקסט נוסף, מקביל לטקסט שהוא קורא ברגע זה. למרות דברי השבח הנלהבים על הקריאה המסתעפת האינטרנטית – שנשמעים תחת כל עץ רענן והנם בעצם קידוש הקיים וכניעה לו, ואריאציה על הערצת-כוח – אני דווקא לא נלהב לה וסבור שבחוסר היכולת לקרוא טקסט אחד, של סובייקט מובחן, מההתחלה עד הסוף – מצוי אבדן תרבותי גדול).

ברדבורי מוסיף כאן אופציה חדשה למניין הסיבות לקרוא.

כי מדוע בעצם אנחנו קוראים? הסוגיה הזו מצריכה כתיבה של ספר שלם ולא של רשימה בבלוג. אך פטור בלא כלום אולי אי אפשר.

ולכן אציג כאן רשימה לאקונית של כמה מהסיבות לקריאה:

קריאה כדרך:
1. להתבודד.
2. לצאת למחצה מבדידות (פראנזן).
3. לחשוף את העולם – ובכך להופכו לאנושי – ובכך גם לצעוד בצעד הראשון לקראת תיקונו (סארטר ב"הספרות מה היא?").
4. להתבדר ולהסיח את דעתנו – לברוח, לברוח ממועקה, הנגרמת בידי עצמנו או בידי אחרים, לברוח משעמום או מקושי.
5. להפיח חיים ברגשותינו הקפואים (קפקא: "הספרות היא גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו").
6. לחוות התגלות של היומיומי והמוכר (במסה שכתבתי על הסופר הנורווגי בן זמננו קנאוסגורד מתבטאת העמדה הזו).
7. לחיות יותר – לחיות חיים נוספים על אלה שהקציב לנו גורלנו.
8. להעניק לנו קיום מובחן ועשיר ואינדיבידואלי; וכך גם מתאפשרים יחסי אנוש מורכבים (ברדבורי).
9. להזדהות עם קבוצה שקוראת את הספר או סוג הספרים שאנו קוראים, או כדרך להתבדל מהקבוצה שסביבנו על ידי הקריאה בספר שבחרנו – ההסבר הסוציולוגי הרדוקטיבי של הקריאה (בורדייה).
10. להציב מראה מול פנינו כיחידים וכחברה. ספרות כ"criticism of life" (מתיו ארנולד) וכדרך להגעה למודעות עצמית (יוסף חיים ברנר בפתח מסתו על מנדלי מוכר ספרים)
11. לגעת ביופי – יופי בשימוש שעשה הסופר במילים מסוימות, בצירוף מסוים שלהן (מרמת המשפט עד רמת המבנה של היצירה), תוך יצירת מקצב מסוים מהן.

*

במסתו של פרוסט "על הקריאה" (מסה שמפריזים, כמדומני, בערכה) מביא פרוסט את הסברו של מבקר האמנות והמתקן החברתי האנגלי החשוב, ג'ון ראסקין, לתענוג הקריאה:

"הקריאה בכל הספרים הטובים כמוה כשיחה עם האישים המכובדים ביותר מן המאות שחלפו, מי שחיברו אותם" (הוצאת "כרמל", מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט; למעשה, זה ציטוט של דקארט שפרוסט מביא אותו על מנת להציג בתמציתיות את העמדה של ראסקין).

פרוסט חולק על ראסקין. הוא טוען שספרים לא מלמדים אותנו מה לחשוב, אלא מעוררים בנו את הרצון לחשוב, לחשוב כמו הסופרים הגדולים אבל את מחשבותינו שלנו. ב"על הקריאה" מדגיש פרוסט את האקטיביות של הקורא ויוצא נגד התפיסה שאנו פוגשים בספרים את "האמת" ומערים אותה אל קרבנו; תפקידם של הספרים הינו לזרז אותנו לצאת למסענו-אנו אחר האמת.

אבל בעוד "על הקריאה", שראה אור ב-1905, סובל מעט מסופיזם (לא בגלל הטענה הספציפית שהובאה לעיל, שיש בה אמת, אלא בגלל טענות אחרות מעט לא מגובשות שמופיעות בו, כך נדמה לי לפחות), הרי ששנים מעטות אחר כך, בכרך הראשון של יצירת המופת שלו (ואולי יצירת המופת הגדולה של המאה העשרים בכלל), ב"בעקבות הזמן האבוד", מקדיש פרוסט כמה דפים מעניינים מאד לחשיבות הקריאה.

מה שמעסיק את פרוסט בדפים האלה היא הזמת הטענה שהקריאה באה על חשבון החיים, שהקריאה היא חיים מדרגה-שנייה, שהקריאה היא פעילות נעדרת ויטליות.

בשורת טענות גאונית טוען פרוסט שחיי הקריאה פירושם דווקא חיים מועצמים, שחיי הקריאה הם חיים עזים יותר מחיים ללא קריאה.

אמנה בקצרה ובשכתוב שלי כמה מהטענות שלו המופיעות בכרך הראשון של התרגום העברי הנהדר של הלית ישורון ("הספרייה החדשה"), בעמודים 89-92.

1. הקריאה עזה יותר מהחוויה מאותה סיבה שהר ניכר במלוא הדרו רק כשאנו מעט מתרחקים ממנו. את החיים אנו חווים בעוצמה רבה יותר כשאנו מתבוננים בהם ממרחק מסוים, "מבחוץ" – כלומר כשאנו קוראים עליהם. פרוסט משתמש במטפורה "של יד דוממת בלב מים זורמים". נייחותה של היד מאפשרת לה לחוש בשצף מי הפלג, בעוד פעלתנותה של היד תרחיק אותה מתחושה זו. כך חיי ההתבוננות מאפשרים לנו ביתר חדות להבחין ולחוש בחיי המעשה, כלומר בחיים, מאשר נטילת חלק בחיים עצמם.

2. האירועים המכריעים בחיינו מתרחשים לעתים קרובות באטיות שמונעת מאיתנו לחוש בהם. אנחנו משתנים אט אט וכשאנו כבר אחרים לחלוטין ממי שהיינו – איננו יכולים כבר לחוש בשינוי כי אנו הרי כבר אחרים! הספרים דוחסים את השינויים האלה לפרקי זמן קצרים יותר – הרי אין ספר שקריאתו אורכת חיים שלמים – וכך אנו חשים בעזות ובחריפות רבה את התמורות המכריעות של החיים.

3. העולם שאנו נתקלים בו בחיי היומיום הוא אקראי וסתמי. ואילו הנוף שקובץ על ידי סופר בכוונת מכוון והופיע בספר הוא חדור משמעות גדולה יותר. זה נוף חדור התכוונות. ולפיכך, "שיטוטנו" בעולם הדמיוני של הספרות מפגיש אותנו עם עולם מעניין יותר מזה שנפגוש בשיטוטנו סתם כך בעולם.